אהבה שנאה קנאה – 3
חיבה ותחרות
“ויקנאו בו אחיו”. כל קנאה הסמוכה ללמ”ד [כלומר – קנאה ל] לשון חיבה, כגון: אשר קינא לאלהיו (במדבר כה יג), קנא קנאתי לה’ צבאות (מ”א יט י), וכל דומיהן. […] וכל קנאה הסמוכה לבי”ת [כלומר – קנאה ב], הרי היא לשון תחרות, כגון: כי קנאתי בהוללים (תהלים עג ג), אל תקנא בעושי עולה (שם לז א). (מדרש שכל טוב (בובר) בראשית פרשת וישב פרק לז סימן יא)
בפתח סיפור יוסף ואחיו, ראו חכמים לנכון, להעמידנו על הבחנה חשובה ביחס לקנאה. ישנם שני סוגי קנאה – ‘קנאה ב’, ו‘קנאה ל’. זו הבחנה לשונית שהינה די שגורה בפינו, אך זו בעיקר הבחנה ערכית שבגדול, שוללת את ה’קנאה ב’ ורואה באור חיובי את ה’קנאה ל’. אין בהבחנה זו התייחסות לדרך הבעת הקנאה, אלא לעצם רגש הקנאה. ביחס להבעתה של הקנאה, נראה שהיא תישלל כפי מידת המוחצנות וה’אלימות’ ביחס למעורר הקנאה וכפי מידת הנזק שהיא מסבה למקנא עצמו.
לאמיתו של דבר, הבחנה זו אינה כה פשוטה כפי שהיא נראית במבט ראשון. קנאת אדם לאמונתו ולאלוקיו עלולה להיות לעתים קנאת ‘תחרות’ – קנאה בהצלחתן של אמונות אחרות להתפשט ולהתנחל בלבבות. קנאת איש לאשתו, הינה לעתים רבות גם קנאתו בה. ומן הצד השני, קנאה בהצלחת חבר היא לעתים גם קנאת ‘חיבה’ – קנאה לצדק וליושר שנרמסו בדרך להצלחה זו, קנאה בהצלחת הזולת לזכות בתפקיד נחשק, היא לעתים קנאה לעשיה החשובה, שלא תעשה על ידו. אם כך, כל אחת מהקנאות יכולה לצמוח מכל אחד משני השורשים של אישיותו והתנהלותו של האדם – הרצון האנוכי הנמוך והרצון הטוב הגבוה וזה מה שייתן להן את ערכן השלילי או החיובי. דומני שזה הטעם להבנה הבאה המופיעה כבר במקרא וממשיכה בחז”ל.
קנאת סופרים תרבה חכמה
דוד ושלמה מזהירים אותנו מלקנא באנשים רעים, גם אם השעה משחקת להם.
לְדָוִד אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה: (תהילים לז א)
אַל תְּקַנֵּא בְּאִישׁ חָמָס וְאַל תִּבְחַר בְּכָל דְּרָכָיו: (משלי ג לא)
אַל תְּקַנֵּא בְּאַנְשֵׁי רָעָה וְאַל תִּתְאָו לִהְיוֹת אִתָּם: (משלי כד א)
אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בָּרְשָׁעִים: (משלי כד יט)
אַל־יְקַנֵּ֣א לִ֭בְּךָ בַּֽחַטָּאִ֑ים כִּ֥י אִם־בְּיִרְאַת־יְ֝קֹוָ֗ק כָּל־הַיּֽוֹם: (משלי כג יז)
הפסוק האחרון לא רק שולל את הקנאה ברשעים, אלא מחדד שרק קנאה כזו היא הנשללת ולעומת זאת, הקנאה בצדיקים וליתר דיוק בצדיקות, היא חיובית ואולי אף מחויבת.
חז”ל ממחישים זאת ביחס לקנאת רחל בלאה.
וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַעֲקֹ֔ב וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּאֲחֹתָ֑הּ וַתֹּ֤אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹב֙ הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי: (בראשית ל א)
כתיב, אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה’ כל היום
ואת אמרת ותקנא רחל באחותה, אלא קנאה במעשיה,
אמרה: אלולי לא היתה צדקת, לא היתה יולדת ע”כ.
(בראשית רבה פרשה ע”א)
כלומר, הקנאה במידות טובות ומעשים טובים המעוררת את האדם לסגלם ולאמצם היא חיובית ומבורכת. אפשר להבין זאת גם באופן מתון יותר. גם קנאה כזו, אינה מעלה ובוודאי אינה מצוה, אבל אינה איסור וגנאי, אפילו לא לאנשי ונשי מעלה כאימהות.
בסוגיה העוסקת בענייני חינוך, נטבע הביטוי שהשתרש בפינו: ‘קנאת סופרים תרבה חכמה’ (בבא בתרא כא/א). המובן של ‘סופרים’ בסוגיה הוא ‘מלמדי תינוקות’. המהרש”א בפירושו על אתר מדייק ומחדד זאת:
לא אמר קנאת חכמים תרבה חכמה. כי המגיע כבר למעלת החכם, לא יתקנא בחברו, והחכמה נוספת בו ממילא. כמו שכתוב, ישמע חכם ויוסיף לקח. אבל הסופרים דנקט [בהם דנה הסוגיה] הם [אלה] שעדיין לא הגיעו למעלת החכמים, כמו המקרי דרדקי [מלמדי התינוקות], קנאתם בחבריהם תרבה להם החכמה, להגיען למעלת חכם. (מהרש”א, בבא בתרא דף כא/א)
כלומר, קנאה זו יאה ונאה לאלה שעדיין אינם חכמים. אלה שאינם יודעים לעצב את חייהם מתוכם וזקוקים להנעה חיצונית.
כבר קהלת הודה בתועלת הכללית שהקנאה מביאה אך זה לא מנע ממנו לשלח בה את חיצי בקורתו ולראות בה חולשה אנושית באופן המעלה ספק באשר לתועלתה לטווח הארוך…
וְרָאִ֨יתִֽי אֲנִ֜י אֶת־כָּל־עָמָ֗ל וְאֵת֙ כָּל־כִּשְׁר֣וֹן הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה כִּ֛י הִ֥יא קִנְאַת־אִ֖ישׁ מֵרֵעֵ֑הוּ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ: (קהלת ד ד)
למרות זאת, הפכה אמירה זו לפתגם עממי המדבר בשבח הקנאה המדרבנת וממריצה לפעולה של התפתחות ושכלול. פוריותה והתועלת שהיא מביאה מכשירים אותה לבוא בקהל. כך עולה למשל גם מהמדרש הבא.
לדוד אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה, […] אל יקנא לבך בחטאים, אמר הקדוש ברוך הוא, קָנֵא לי! שאילולי הקנאה אין העולם עומד, ואין אדם נושא אשה, ואינו בונה בית, שאילולי שקנא אברהם, לא היה קונה שמים וארץ, […] אמר אברהם ומה אילולי שעשו [נח ובניו] צדקה עם בהמה וחיה ועוף לא היו יוצאין [מהתיבה], וכיון שעשו צדקה יצאו, ואני אם אעשה עם בני אדם על אחת כמה וכמה, באותה שעה נטע אשל בבאר שבע, אכילה שתיה לויה, וכן אמר שלמה: וְרָאִ֨יתִֽי אֲנִ֜י אֶת־כָּל־עָמָ֗ל וְאֵת֙ כָּל־כִּשְׁר֣וֹן הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה כִּ֛י הִ֥יא קִנְאַת־אִ֖ישׁ מֵרֵעֵ֑הוּ [גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ – חלק זה של הפסוק אינו מובא במדרש…] (קהלת ד ד), לכך נאמר אַל־יְקַנֵּ֣א לִ֭בְּךָ בַּֽחַטָּאִ֑ים כִּ֥י אִם־בְּיִרְאַת־יְ֝קֹוָ֗ק כָּל־הַיּֽוֹם. מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר, מזמור לז [א])
רקב עצמות קנאה
לעומת זאת, טוענים בחריפות פסוקים אחרים שהקנאה מביאה להרס וחורבן.
על זה שמתקנאים בו:
כִּי קִנְאָה חֲמַת גָּבֶר וְלֹא יַחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם: (משלי ו לד)
אַכְזְרִיּוּת חֵמָה וְשֶׁטֶף אָף וּמִי יַעֲמֹד לִפְנֵי קִנְאָה: (משלי כז ד)
ולמקנא עצמו:
חַיֵּ֣י בְ֭שָׂרִים לֵ֣ב מַרְפֵּ֑א וּרְקַ֖ב עֲצָמ֣וֹת קִנְאָֽה: (משלי יד ל)
כִּֽי־לֶ֭אֱוִיל יַהֲרָג־כָּ֑עַשׂ וּ֝פֹתֶ֗ה תָּמִ֥ית קִנְאָֽה: (איוב ה ב)
מעשה סוריאליסטי לחלוטין המסופר במסכת שבת מביא זאת לידי ביטוי מעורר צחוק ואימה כאחד…
הנהו קפולאי דהוו קפלי בארעא דרב נחמן, נחר בהו ר’ אחאי בר יאשיה,
אתו ואמרו ליה לרב נחמן: נחר בן גברא,
אתא ואמר ליה: מאן ניהו מר? אמר ליה: אנא אחאי בר יאשיה,
אמר ליה: ולאו אמר רב מרי עתידי צדיקי דהוי עפרא, א”ל: ומנו רב מרי דלא ידענא ליה,
א”ל: והא קרא כתיב, וישוב העפר אל הארץ כשהיה,
א”ל: דאקריך קהלת, לא אקרייך משלי, דכתיב: חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה: (משלי יד ל)
כל מי שיש לו קנאה בלבו, עצמותיו מרקיבין, כל מי שאין לו קנאה, אין עצמותיו מרקיבין,
גששיה, חזייה דאית ביה ממשא, אמר ליה: ליקום מר לגויה דביתא,
א”ל: גלית דעתך, דאפילו נביאים לא קרית,
דכתיב, וידעתם כי אני ה’ בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי.
(שבת דף קנ”ב עמ’ א)
תרגום: חופרי אדמה חפרו באדמתו של רב נחמן, חפרו ופגעו בקברו של הצדיק רב אחאי בר יאשיה. הרעים עליהם הצדיק הקבור קול צעקה. נבהלו החופרים ורצו והזעיקו את רב נחמן. הגיע רב נחמן ושאל את המֵת: מי אתה? ענה לו: אחאי בן רבי יאשיה. אמר לו: והלא אמר רב מרי שעתידים הצדיקים לאחר מיתתם להפוך לעפר? אמר לו: ומיהו רב מרי? איני מכירו! אמר לו רב נחמן: והרי פסוק מפורש הוא בקהלת “וישוב העפר על הארץ כשהיה” [כלומר – כל אדם נוצר מן האדמה ועתיד הוא לחזור ולהיות עפר]? ענה לו: מי שלִמד אותך קהלת לא לימד אותך משלי, שנאמר שם: “ורקב עצמות קנאה” – כל מי שיש לו קנאה בלבו, עצמותיו מרקיבים, כל שאין בו קנאה בלבו, אין עצמותיו מרקיבים. ניגש רב נחמן ומישש את הנפטר ונוכח לדעת שהוא ‘אמיתי’ וממשי. אמר לו: יקום מר וילך לביתו. ענה לו: גילית דעתך שאפי’ נביא לא למדת, דכתיב: “וידעתם כי אני ה’ בפותחי את קברותיכם” [כלומר, אסור למתים לקום עד שהקב”ה יפתח את קברם]
יש כאלה שחייהם אינם חיים, וכהבחנה החדה הבאה: ‘שלשה חייהם אינם חיים הרחמנים והרתחנים ואניני הדעת (אוצר מדרשים (אייזנשטיין) חופת אליהו)’ ראשית, קנאה הולכת מצוין עם רתחנות, כך שניתן ללמוד ממאר זה שגם המקנא חייו אינם חיים. דומני שזה מה שהסיפור שלנו בא ללמד בדרכו ההומוריסטית המיוחדת… מי שאינו מקנא, אפילו במותו, חי הוא. זו אמירה המבקשת לחדד על דרך הפנטסיה את האמירה שכנגד שהיא העיקר – המקנא חשוב הוא כמת, כפגר ההולך ונרקב, כבר בחייו. עצמיותו נרקבת. אישיותו מוצמתת. בטל ממנו כל טעם. שובת ממנו כל חשק…
המדרש הבא מוסיף וקובע שכל כולו של המוות אינו אלא תולדה של הקנאה:
אוי לרשעים שאינן מתים לעולם הבא, אלא מן הקנאה שהן רואין ומן הכעס, שנאמר כי לאויל יהרג כעס ופותה תמית קנאה (איוב ה ב), אחר הקנאה והכעס, הן כָּלים, שנאמר יבושו ויחפרו מבקשי נפשי [וגו’] ויכלמו חפצי רעתי, ישובו על עקב בשתם. (מדרש תהלים, שוחר טוב; בובר, מזמור ע ב)
אם כך, אם חפצי חיים אנו, עלינו לנוס על נפשנו, להשתחרר מלפיתת המוות והריקבון של הקנאה ולצאת לחיים ולאור. האם זה אפשרי? על כך בחלק הבא והחותם סדרת מאמרים זו.
השאר תגובה