Print Friendly, PDF & Email

פרשת בשלח – תפלה מאהבה

 

הקב"ה מתאווה לתפלתן של ישראל

כיון שראו ישראל שהיו מוקפין מג' רוחות, הים סוגר והשונא רודף והחיות מן המדבר, תלו עיניהם לאביהם שבשמים וצעקו להקב"ה, שנאמר, ויצעקו בני ישראל אל ה', ולמה עשה הקב"ה להם כך? (שמות רבה פרשה כא ה)

זה שפרעה התעשת ויצא למרדף אחריהם והוא נושף להם בעורפם, זה די צפוי. זה שהם 'התברברו' בניווט והגיעו לשפת הים, זו טעות שלהם שאפשר לתלותה בלחץ בו היו וגם בחוסר הניסיון בניווט מדברי. אבל זה שעדרים ענקיים של חיות טרף אימתניות סוגרות עליהם משני הצדדים שנותרו למילוט, זה כבר אי אפשר לתלות בנפשות הפועלות וגם לא במקרה. זאת לא ספק יד ההשגחה האלוקית. מכאן נובעת השאלה, התמיהה ואולי גם המחאה: 'ולמה עשה הקב"ה להם כך?', מה ההיגיון בלהוציא את עם ישראל ממצריים ב'הפקה כל כך מושקעת' שתתברר לאחר מספר ימים כאפיזודה חולפת, כקוריוז כלל וכלל לא משעשע?!

אלא שהיה הקב"ה מתאווה לתפלתן

התשובה מפתיעה, וגם מקוממת. 'הכל בגלל התאווה'. התאווה של הקב"ה (?!)… אמנם אין זו תאווה לכסף ולזהב, אלא לתפלה, לתשומת לב, לפניה שתכונן קשר וקרבה ואולי אף אינטימיות. בכל זאת זה לא נשמע הולם במיוחד, אפילו לא לאיש מכובד, כל שכן לריבונו של עולם. וזאת גם בלי להיזקק למשקפיים הרמב"מיסטיות המזהות כל הגשמה והאנשה ומדליקות נורית אדומה. זה לא מכובד או מגונה חלילה. להכניס מישהו לצרה צרורה על מנת שיתחנן לעזרה ואז להופיע כגיבור על מושיע וגואל?! לא הוגן לכונן קשר במניפולציות שכזו. מן הסתם קשר כזה לא היה עמוק ואמיתי וממילא גם לא בר קיימא.

אמר רבי יהושע בן לוי: משל למה הדבר דומה

ריב"ל חש בקושי ומבקש לפוגגו באופן הבדוק והמנוסה, החינני והנלבב – סיפור, משל.

למלך שהיה בא בדרך / והייתה בת מלכים צועקת לו / בבקשה ממך הצילני מיד הליסטים / שמע המלך והצילה / לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה / היה מתאווה שתדבר עמו ולא הייתה רוצה / מה עשה המלך / גירה בה הליסטים כדי שתצעק  וישמע המלך / כיון שבאו עליה הליסטים התחילה צועקת למלך / אמר לה המלך לכך הייתי מתאווה לשמוע קולך.

והנה בא הסיפור ודומה שלא רק שאינו מתרץ את הקושיה ולא מפוגג את הכאב, אל אף מחריף אותו. המלך מבקש לשאת את בת המלכים הענוגה אותה הציל מיד הליסטים בעוז ובחסד, והיא, שערורייה שכזו, אינה רוצה. נחוש ברצונו הוא משחזר את הסיטואציה שבה נפגשו לראשונה. מגרה בה כנופית ליסטים שיאיימו על חייה. הפלא ופלא, זה עובד. היא זועקת לעזרה אל המלך הכל יכול והוא מגיח ו'מנפנף' את הליסטים ומביע בגילוי לב את קורת רוחו: 'לכך הייתי מתאווה, לשמוע את קולך'.

הסיפור למעשה קטוע. העיקר – ההמשך והסוף, חסרים. האם לאחר הרגע המרגש של ההצלה, היא נענתה לו ונישאה לו? או אולי עמדה בסירובה? ואולי הוא חזר בו? אולי פג חינה בעיניו? אולי פג חנו של המהל ך ה'וצלח' הזה בעיניו? ואם נישאו הידעו אושר בחייהם המשותפים? הכל פתוח.

ואמנם, סוף סוף זה 'רק' משל, רק אמצעי להבין את הסיפור המקורי, בו נתקענו. ואולי בשל כך ריב"ל או מי שזה לא יהיה, לא סומכים עלינו ולא משאירים בידינו את מלאכת הפענוח של המשל ועושים אותה עבורנו. האם אין זו מניפולציה של חכמים? אולי הם בכלל בצד של הקב"ה… נראה שהם ממשיכים לחנך אותנו בדרך המשלבת מניפולציה וכפייה. והפעם הם מכתיבים לנו את פתרון המשל…

כך ישראל כשהיו במצרים, והיו (מצרים) משעבדים בהם (=אותם), התחילו צועקים ותולין עיניהם להקב"ה, שנאמר: וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים: (שמות פרק ב כג – כה). התחיל הקב"ה מוציאן משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, והיה הקב"ה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת, ולא היו רוצין, מה עשה? גירה לפרעה לרדוף אחריהם, שנאמר: וַיְחַזֵּק יְדֹוָד אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה: וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן: וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד – מיד – וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְדֹוָד: (שמות פרק יד ח – י). באותה שעה אמר הקב"ה, לכך הייתי מבקש, לשמוע קולכם, שנאמר: יוֹנָתִי (למה הכנסתי אותך) בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה (כדי ש) הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה: (שיר השירים פרק ב יד). השמיעני קול, אינו אומר, אלא, הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ, אותו הקול שכבר שמעתי במצרים. לכך, כתיב הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ.

כמו בפעמים רבות, גם כאן, המשמעות המבוקשת נמצאת בפער בין המשל לנמשל. החידוש בנמשל בא לידי ביטוי במלים: 'התחיל הקב"ה מוציאן משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, והיה הקב"ה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת, ולא היו רוצין'. המלך לא רוצה לכפות נישואין על בת המלכים. להיפך, הוא מצפה ממנה שתשמור אתו על קשר גם בימים טובים ובהירים, כששום עננה לא מרחפת בשמיים, כששום ליסטים לא מתנפלים עליה, כשלא חסר לה דבר. הוא מבקש לכונן איתה מערכת יחסים קרובה גם ביומיום, ב'סתם יום של חול'. אבל היא מפנה לו עורף, מתנכרת. אינה זקוקה לו כרגע. הוא אינו משלים עבורה שום פיסה בפאזל המושלם של חייה.

נסיתי למצוא בפסוקים ראיה לכך שבני ישראל במצרים, התנכרו לקב"ה מיד כשהכל הסתדר. אני לא מצאתי. אולי, אולי, זה נרמז בפסוקים הבאים מיד לאחר 'וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְדֹוָד'. וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם:  הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר: (שמות פרק יד יא – יב). די מפתיע שמיד לאחר התפילה אל ד', הם מביעים חוסר אמונה וייאוש. אבל נוגע יותר לענייננו הוא שמתברר שגם במצרים, ואולי גם לאחר זריחת שמש הגאולה, ואולי דווקא מפני שהעניינים קצת נרגעו, הם העדיפו להישאר במצרים. כלומר, ברגע שרווח להם קמעא, שוב לא חפצו בקשר עם משה וממילא עם משלחו.


אהבת חינם ותפלת חינם

מכל מקום, העיקר אינו העבר, אלא ההווה ועם הפנים לעתיד. אי אפשר להכחיש שהמובן האולטימטיבי של תפלה בוא 'בקשה'.  התפילה המבטאת באופן הפשוט ביותר את הקשר עם הקב"ה הפכה לפרוצדורה של בקשת בקשות בעת צרה או אף לעת הצורך. אפשר כמובן להצטדק ולטעון שזהו מובנה של תפלה ברוב מקורותינו למן המקרא ועד היום. אפשר לענות לכך במישור הטקסטואלי ולהביא ראיות רבות שתפלה אמנם כוללת בקשה, אבל לא רק. יש תפלת הודאה על הטוב ויש תפלת שבח על עצם פלא החיים וקסם העולם. אבל לא אעשה זאת כאן ועכשיו[i], אלא אנסה לומר את עיקר מה שלמדתי מהמדרש ביחס לתפילה ובתקוה שאזכה להבין זאת היטב ולהפנים זאת כדבעי.

אנסה לחדד. מה שהקב"ה – המדרש בא ללמדנו הוא לא שיש תפלה גם שלא בעת צרה או צורך. אלא, מהו עצם התפילה. מהו הגרעין הפנימי של התפילה שכל תפלה נושאת אותו בחובה ומבטאת אותו בסגנונה ובתוכנה. מהו השורש המצמיח את כל ענפי עץ התפילה. מה מתגלה בכל לשונות התפלה, בקשה, שבח והודאה, תפלה ספונטנית או קבועה, תפלה אישית או ציבורית.

ובעצם זה פשוט מכל פשוט. התפלה היא תנועה אקספרסיבית ולא אינסטרומנטלית. היא מבע של אהבה ולא של חפץ הקיום, אהבה היא אהבת חינם. לא רק שבמקורה, אינה תלויה בדבר גם הבעתה אינה תלויה בדבר. לא צריך לקרות שום דבר נורא וגם לא שום דבר משמח מאוד ובטח לא שום צורך, קטן או גדול, כדי שהיא תובע. 'לא חכמה גדולה' להיות אנשים אוהבים וטובים במצבי קצה, קשים או משמחים. החכמה הגדולה מתגלה דווקא בשגרת היומיום האפרורית, ביכולת לראות מבעד לה את הקסם ולגלמו בכלים מכלים שונים.

האהבה מתגלה בגעגוע אך לא פחות מכך במפגש, בתשוקה הרומנטית אך לא פחות מכך ביחדיו הפרוזאי. מתוך ארצות החיים היומיומיים היא יכולה להתפשט אל מרחבים רבים נוספים וכמובן לבוא לידי ביטוי מיוחד במצבים מיוחדים, כמו ימי הולדת ונישואין, או ימי אבל ופרידה וכיו"ב. התפלה כמחווה של אהבה, היא ראשית, הביטוי של 'ה'אהבה. אהבת החיים, עומקם התהומי וגובהם האינסופי. ודברי הראי"ה קוק, התפלה שלנו היא הדהוד של התפלה המתמדת של הנשמה, 'הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה, מתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל…'

התפלה הטהורה היא 'תפלת חינם', 'תפלה מאהבה' ולא מיראה או מייסורים. לא מהיסטריה של צרה וגם לא מאקסטזה של הצלחה.

אהבת חינם היא האהבה והחסד של יום חולין. התפלה כשירת אהבה מגיעה לשיאה ב'שיר של יום חולין'.

'החולין הזה הוא יום שיש בו חסד / ובחסדו שורות אליך נכתבות / קח את ידי עכשיו עשני מפוייסת / ביום חולין כזה דרכינו מצטלבות'. (רחל שפירא).

אם עדיין יש לכם קצת זמן עד כניסת השבת, רוצו לקבל את פניה בהקשבה (אפשר גם להצטרף) לאחד הביצועים של השיר הנהדר הזה, מפרותיהם המתוקים של ארץ ישראל, של משוררת ומלחין דגולים.


תודה שלוחה לחברים בנחושה שהדברים לבלבו ועלו תוך כדי לימוד משותף איתם.

[1]  זה קשור לפער שיש בין דתיות פשוטה לעמוקה. פער המצוי בשורשי האמונה ובענפיה. זה בהחלט נושא להרחיב עליו פעם.