Print Friendly, PDF & Email

התאווה הקב"ה שתהיה לו שירה בתחתונים

למה זה אנכי?

שאלת 'תכלית הבריאה', כלומר, מדוע ולמה ברא הקב"ה את העולם? הינה (כמו כל הסוגיות המטאפיזיות והתיאולוגיות), סיפור כיסוי לשאלה אנתרופולוגית ומשאלה קיומית יסודית: מה תכלית חיי האדם? מה פשרם ומהי משמעותם? מהם חיים נכונים ומוצלחים? וכדברי השיר: 'מה התכלית של זה הכאב'…

תשובות רבות ניתנו לשאלה זו בהגות הכללית ובבית המדרש. ניתן לחלקן לשתי תשובות כלליות. האחת, העולם נברא בשביל הקב"ה – שיתגלה כבודו, שתתכונן מלכותו, שתתגלנה חכמתו וטובו וכל מידותיו, וכיו"ב. המכנה המשותף של כל גווני תשובה זו הוא שהתכלית היא המימוש העצמי של אלוהים, ובני האדם נבראו כדי לסייע לה. השניה, העולם נברא בשביל האדם – שיתפתחו וישתכללו חכמתו וטובו, חירותו וכבודו, אושרו ועונגו, וכיו"ב. המכנה המשותף של כל גווני תשובה זו, הוא שהמימוש העצמי של האדם (כיחיד וכחברה) הוא התכלית, וכל הבריאה, וגם הבורא, מסייעים לו. במובן מסוים זה מקביל לשני הדימויים הראשוניים של אלוהים – מלך ואב, ושל שני הדימויים של האדם ביחס אליו – עבד ובן. אין מלך ללא עם. אין בן ללא אב. העם הוא בשביל המלך. האב הוא בשביל בנו.


התשוקה לברוא

עד כאן התייחסנו לשאלת התכלית בשפה הגותית, המניחה שהבורא הוא 'חכם וטוב הפועל לתכלית חשובה', הממוקמת אי שם במרחב של התבונה המוסרית או המוסריות התבונית, ועלינו לזהותה ולהתמסר אליה. לעומת זאת, יש כמה מדרשי אגדה של חז"ל המדברים על שאלת התכלית מתוך ההנחה שהבורא הוא אישיות שהרצון והחפץ הם מקורות פעולתו. הבריאה היא ביטוי של רצון שלמעלה מטעם ודעת, של כיסופים וכלות הנפש, ותכליתה היא סיפוק התאוה ומילוי התשוקה. שפה זו פותחת לפנינו אופק חדש של פשר ומשמעות ואפיק חדש של עבודה אישית.

שוקיו עמודי שש. שוקיו זה העולם, שנשתוקק הקדוש ברוך הוא לבראתו, כמה דתימא ועלי תשוקתו. ומנין שכן הוא אומר? שנאמר: ויכלו השמים והארץ, אין ויכלו אלא לשון תאוה, שנאמר: נכספה וגם כלתה נפשי. (במדבר רבה נשא פרשה י)

העולם הוא תולדה וביטוי של תשוקה, כלות הנפש, תאוה, כיסופים… אך למה?

במדרש הבא יש תשובה – דירה, נוכחות, שכינה בתחתונים.

בשעה שברא הקדוש ברוך הוא העולם, התאוה שיהא לו דירה בתחתונים, כשם שיש לו בעליונים. (תנחומא (בובר) נשא כד)

מהי הדירה בתחתונים אותה מתאווה הקב"ה? אפשר שהמדרש על שירת הים, מתאר לנו את הדירה הזו וכל הפחות את ה'סלון' שלה…


לאלו הייתי מצפה

אז ישיר משה, הה"ד: (משלי לא) פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה.

מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים, לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה, אלא ישראל.

ברא אדה"ר, ולא אמר שירה,

הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים, ולא אמר שירה,

וכן יצחק מן המאכלת, ולא אמר שירה,

וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם, ולא אמר שירה.

כיון שבאו ישראל לים, ונקרע להם, מיד אמרו שירה לפני הקב"ה, שנאמר: אז ישיר משה ובני ישראל,

הוי, פיה פתחה בחכמה,

אמר הקב"ה: לאלו הייתי מצפה.

מיום שברא הקב"ה את העולם, יושב הוא ומצפה לבניו שיאמרו שירה.

השירה הראשונה היתה אמורה לבקוע מפי אדם הראשון, מתוך חווית הנבראות, פלא החיים, קסם הראשוניות. ולא אמר שירה…

השירה התבקשה להאמר על ידי אברהם, יצחק ויעקב – מתוך חווית העזרה, הישועה וההגנה האלוהיים שזכו לה. ולא אמרו שירה…

כמה תמוה, כמה מאכזב…

והנה, בא עם ישראל לים סוף והוא נקרע להם. מיד אמרו שירה לפני הקב"ה.

כנסת ישראל, אשת חיל, עטרת בעלה, פתחה פיה בחכמה, ואין חכמה אלא שירה (ואין בינה אלא 'פרוזה').

השירה שבוששה כל כך לבוא, בוקעת מפיהם של ישראל, מרקיעה שחקים, מעלה בת שחוק.

ישראל – שיר – אל, השיר לו נתאוה וציפה האל.

אמר הקב"ה: לאלה הייתי מצפה.

מדרשה זו עולה שתכלית הבריאה, היא שירת האדם. לכך התאווה והשתוקק הקב"ה, ולכך הוא מצפה מאז בכל יום תמיד. זה אומר שהתכלית של חיינו היא לשיר. בשירה (כתיבתה, אך גם קריאתה), עושה האדם את רצון ד'. השירה היא עבודת ד'[1].

איני יכול לעמוד בפני הפיתוי לכתוב ואריציה על המדרש שהבאנו לעיל: 'התאוה הקב"ה שתהיה לו שירה בתחתונים'. תכלית הבריאה, שהיא התכלית המשמעות והפשר של חיי האדם היא השירה. לא נברא האדם אלא להתאוות לשירה ולשיר. ובחיוך נאמר: וכל מי שאינו שר, מוטב לו שנהפכה שילייתו (שירתו…) על פניו ולא בא לעולם.


אמונה רוח קודש ושירה

מהי השירה שלה מצפה הקב"ה? דרשה נוספת בפרשה זו עונה לשאלה זו באופן מחודד.

וַיַּאֲמִינוּ בַּיהֹוָה (שמות פרק יד לא), בזכות האמנה, שרתה עליהם רוה"ק, ואמרו שירה,

הה"ד: אז ישיר משה ובני ישראל, [….] הוי, וַיַּאֲמִינוּ בִדְבָרָיו יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ (תהלים קו י – יב)

יש כאן תרשים זרימה 'פשוט' למדי. אמונה מזכה את האדם בהשראה של רוח קודש, וממנה בוקעת ונאמרת השירה. שירה היא לעולם שירת אמונה, שירת קדש. 'שירת חול' זה אוקסימורון!

מה זו אמונה? או מהי האמונה המביאה לידי השראה ושירה? ביחס לשירת הים הדברים ברורים: הנס הגלוי של קריעת ים סוף, שתיזמונו, הוא עיקר כוחו, מחדש ומעצים את האמונה, כלומר האמון 'בדבריו' – הבטחותיו, של הקב"ה. האם זו האפשרות היחידה של אמונה? האם אמונה היא רק אמון בקב"ה? האם הנס הגלוי הוא הכרחי לכינונה? האם שירת קודש, היא רק שירת שבח, הודאה והלל לקב"ה? המדרש הבא מאשר השערה זו.

למה העולם דומה, למלך שהיה לו אוצרות, מלאים טוב, אמר על מה אלו מונחים, לוקח אני לי עבדים ומאכילן ומשקן והם מקלסין אותי, כך היה העולם תוהו ובוהו, עמד הקדוש ברוך הוא וברא את העולם, והשליט אותו בכל, ועלינו מה לעשות, אלא לברך ולקלס לבוראינו, וכן הוא אומר כל הנשמה תהלל יה הללויה (מדרש תהלים [בובר] מזמור פט ג)[2]

אלא שאם כך, הצטמצם מאוד המרחב של שירת האמונה, של שיר הקודש, של תכלית האדם והוא שוכן רק בשפה המאמינה הדתית. הלב אינו מקבל זאת, גם משום ששירה טובה נכתבה לא רק על ידי משוררים דתיים.

אנסה אם כך לנסח את הדברים באופן 'מרחיב'. אמונה היא המפגש של האדם עם הפלא (האל"ף – 'אלופו של עולם'). המפגש הזה יכול להתרחש בכל השפות, בכל מרחבי החיים, בכל זמן, בדברים גדולים ובזוטות. ההשראה של רוח הקודש על האדם, היא ההתעדנות של תשוקתו העזה להביע את חוויתו, ומתנת פתחון השפתיים והיגד הפה, להנביע את הסתום והמכוסה ממעמקים, להאיר את האור הגנוז של הרז, למלל את הסוד – לשיר.

כל אימת שאדם מדבר או כותב את אשר מתחולל ורוגש בלבו, מתוך צניעות וענווה אל מול החיים, מתוך חרדת קודש אל כלי ניגונם, השפה והלשון, וברגישות אין קץ אל מיתריהם וקלידיהם, המלים, הרי לנו שירה.


[1] ערכין דף יא עמוד א: מנין לעיקר שירה מן התורה? שנאמר: ושרת בשם ה' אלהיו, איזהו שירות שבשם? הוי אומר: זה שירה… ותנא מייתי לה מהכא: ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, ממשמע שנאמר בכתף, איני יודע שישאו? מה ת"ל ישאו? אין ישאו אלא לשון שירה, וכן הוא אומר: שאו זמרה ותנו תוף, ואומר: ישאו קולם ירונו וגו'. מובא אצל הרב שג"ר, 'פניך אבקש' 'תשורי מראש אמנה' (לשבת שירה) עמ' 120 . כדאי מאוד לראות את כל המאמר המתייחס לשבת שירה, לשירה ולאמונה.

[2] שם עמ' 111.