Print Friendly, PDF & Email

 

פרשת בחקתי – 'אם – אז'

אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: (ויקרא כו ג)…

וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי: (ויקרא כו טו)…

 

למה לקום וללכת?

חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ: (תהלים קיט נט).

חכמי המדרש (ויקרא רבה פרשה לה א) מזהים שבפסוק הקצרצר זה דוד לא רק מספר על מערכת היחסים שלו עם התורה והמצוות, אלא גם משוחח עם פסוקי המפתח של פרשתנו – 'אם בחקתי תלכו – ואם בחקתי תמאסו', ובכך עם תבניתה הכללית ומדיניותה החינוכית.

לשונו של המדרש 'דתית' והשאלה הנידונת בו היא: מהי ההנעה המובחרת ללימוד תורה וקיום מצוות? אבל דומני ששאלה זו היא שאלה אנושית אוניברסלית שאינה תלוית אמונה או כפירה. כל אדם בוגר שואל את עצמו מה הטעם בעמל הקשה של בקשת אמת ורדיפת טוב? למה לשאת מרצון בעול הכבד של האחריות התובענית של חיים של עשיה ויצירה? מדוע לצאת למסע אתי ופוליטי קשה ומר, מתסכל ולא נגמר?

ארבעה חכמים – ארבע הקשבות – ארבע הבנות.


התורה – סיפור אהבה

אמר דוד לפני הקב"ה:

רבון העולמים, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר, למקום פלוני אני הולך, לבית דירה פלונית אני הולך,

והיו רגליי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות,

זהו מה שכתוב: ואשיבה רגלי אל עדותיך.

החכם הראשון האנונימי, מקשיב ושומע את דוד המלך קורא תגר על השפה החינוכית של הפרשה (ושל המקרא כולו). אני, מספר דוד, איני זקוק למוטיבציה של 'אם – אז', של גמול, של שכר וענש. החיבור שלי לתורה ולעבודת ד' הוא טבעי וספונטני, הוא עמוק וחזק והוא גובר ב'קלי קלות' על המודעות שלי והכוונות הנגזרות ממנה. כל המחשבות והחישובים האישיים שלי, על כל הצרכים והאינטרסים שלי (מקום ואף בית דירה), מתנפצים על סלע החיבור התשתיתי שלי לתורה ולמצוות. זהו סיפור של תשוקה עזה, של אהבה עד כלות הנפש. אהבה המקלקלת את השורה ופורעת ללא מאמץ את כל תוכניותי ה'חשובות'. אני 'מחשב' מה שאני מחשב, ואני 'אומר' מה שאני אומר, אבל 'רגלי', המחוברות ללבי, לוקחות ומביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.

התורה (כמו גם כל משנה ערכית באמת) הולמת את טבעו של האדם, ואם רק יצרף את סיגיו וינקז את רעליו, ימצא אותה מתאימה לו 'ככפפה ליד', את עצמו קשור אליה בעבותות אהבה, ואת הקשר איתה כמעצים ומיטיב, משלים ומפרה. כדי לבוא בברית עמוקה ופנימית עם התורה, יש 'להרוג את מלך חשבון', יש 'לחדול מבקשת החשבונות הרבים', יש התעלות אל מעבר לשיח ה'גמול' ולשוב אל התמימות הטהורה. 'וטהר לבנו לעבדך באמת'.


התורה – סיפור של שכר ועונש

ר' חונה בש' ר' אחא אמר:

אמר דוד לפני הקב"ה:

חישבתי מתן שכרן של מצוות והפסידן של עבירות, ואשיבה רגלי אל עדותיך.

ר' חונה מקשיב גם הוא לדוד, מזהה את ההתייחסות ל'אם בחקתי', אך שומע את היפוכו של הדבר הקודם. דווקא המחשבה על התורה, ערכה ופעולתה, דווקא המודעות לתוצאות הדרמטיות של ההתמסרות לתורה או ההתנכרות אליה, מעוררות את דוד ללכת לבית המדרש ולבית הכנסת. הנטיה הטבעית שלו, הינה הנטיה האנושית לעשות את מה שקל, מהנה, מתגמל וכיו"ב, כאן ועכשיו בטווח המיידי, אך הוא גובר עליה מתוך התבוננות בשגשוג המצפה לו אם ילך בדרכי התורה, ובקמילה האורבת לפתחו אם יתרשל בכך. זהו חשבון פשוט של רווח והפסד, של שכר ועונש. זהו החשבון היסודי של האדם הננער מכבלי השינה של הספונטיות הלא רפלקטיבית ונענה לקול הקורא: 'בוא חשבון – בואו ונחשב חשבונו של עולם'.

התורה (כמו גם כל משנה ערכית באמת) אינה טבעית לאדם, אדרבא היא קשה ומקשה עליו. היא תובעת ממנו להתגבר על עצמו ולצאת מאנוכיותו ושפלותו, מקטנותו וקטנוניותו, וזה ממש לא קל. דווקא הקשר המושכל והמדוד, ולא הטבעי והספונטני, הוא זה יוציא את האדם לדרך הארוכה והקשה הזו, ורק בכך יתאפשר מימושה של התכלית הנשגבה של התורה – של האדם.


התורה – סיפור של גלות וגאולה

ר' מנחם חתניה דר' לעזר בר אבינא אמר:

אמר דוד לפני הקב"ה:

חישבתי מה שכתבת לנו בתורה

אם בחקותי תלכו (ויקרא כו ג), ומה כתיב שם? ונתתי שלום בארץ בארץ (שם כו ו),

ואם לא תשמעו לי ויקרא כו יד), מה כתיב שם? ויספתי ליסרה אתכם (שם כו יח).

בקריאה ראשונה, דומה שמה שר' מנחם שומע, דומה למה ששמע ר' חונה, והוא אינו אלא מוסיף דוגמא קונקרטית הכתובה במפורש בפרשה – שלום ויסורי תבוסה במלחמה. לאמיתו של דבר, יש בדבריו שתי אמירות רבות משמעות. האחת – ה'חישבתי' כאן הוא פשוט הבנת הנקרא, ואין צורך לחשוב ולדרוש כדי לראות את הברכה שבשמירת התורה ואת הקללה שבעזיבתה. השניה – מהדוגמא המובאת עולה ששיח הגמול הוא כללי ולא פרטי, פונה לעם ישראל ולא ליחיד. יתכן ובכך חולק ר' מנחם על ר' חונה, שמדרשתו משמע שהגמול הוא אישי.

התורה (כמו גם כל משנה ערכית באמת) ניתנה לעם ישראל (או לעם אחר), והיא הסיפור ההסטורי שלו, ולא הסיפור הביוגרפי של היחיד. שיח הגמול אינו אישי אלא כללי. המוטיבציה הנכונה ללימודה וקיומה של התורה היא אחריות אידיאליסטית הכפויה עלינו הר כגיגית על ידי אור האמת הבוהק של התורה. הכוונה כללית של כל התורה והמצוות היא 'לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה' הדוד והרעיה, הקב"ה וכנסת ישראל. לשם צמיחת קרן הישועה ולבלוב צמח הגאולה דוד, לשם גאולת ישראל, שבה יתברכו כל משפחות האדמה. מחשבות גדולות כאלה ולא חשבונות אישיים מצומצמים, הם המוטיבציה הנכונה לחיי תורה ומצוות שיחוללו תיקון ויחישו גאולה.


 התורה – סיפור של תשובה

ר' בא בריה דר' חייה בר בא ור' חייה בש' ר' יוחנן אמרו:

אמר דוד לפני הקב"ה:

חישבתי ברכות וחישבתי קללות.

חישבתי ברכות – מאלף ועד תיו, חישבתי קללות – מן ויו ועד הי. ולא עוד אלא שהן הפוכות,

הא כיצד?

א' ר' אבון: אם זכיתם לפני, הרי אני הופך לכם קללות לברכות, אימתי, כשתשמרו את תורתי,

הה"ד: אם בחקותי תלכו (ויקרא כו, ג).

על גבי המחשבות והחשבונות הקודמים, באה דרשה שראשיתה 'רמז' וסופה 'סוד'! דרשה הבאה לפוגג את הפחד מריבוי הקללות שבפרשה ובתולדות עם ישראל… הברכות, מלוא כל האל"ף בי"ת כבודן, ואילו הקללות הן כחוט השערה שבין וא"ו לה"א. זהו חשבון 'מפולפל' כדבעי שאינו 'סופר' את הכמות המרובה של הקללות, אלא את דלותן האיכותית המשתקפת בהיפוך סידרן. חשבון אמת שאינו 'נבהל' מהכמות הקטנה של הברכות, אלא משכיל לראות האיכות הגדולה שלהן, המשתקפת ביושר סידרן. בכך רק הונח הסדן להכאת הפטיש. הסדר ההפוך של הקללות רומז לאפשרות התהפכותן לברכות. כשם שזדונות הופכות לזכויות בתשובה מאהבה, כך יתהפכו הקללות עצמן לברכות אם נזכה ונשוב לשמור את תורתו וללכת בחקותיו.

התורה (כמו גם כל משנה ערכית באמת) תובעת מאיתנו לעמוד במידת הדין, זו תביעה בלתי אפשרית. הקשר לתורה מזקיק התגברות על אימה וחרדה מוצדקות ממידת הדין האלוהית, הממסמסת את האהבה ושמה לאל את כל תקוות השכר האישי והגאולה הכללית. מה יפיג את החרדה זו, ויניס את היאוש מהמשימה הבלתי אפשרית, הכרוך בעקבה? התשובה! ללא התשובה היתה התורה חלילה לקללה ולא לברכה, שכן אין צדיק אשר יעשה טוב בארץ ולא יחטא. התשובה היא זו ההופכת את התורה מקללה לברכה. התעלמותו של סוד זה מפאולוס הוא שגרם לו לשפוך את התורה עם מי החטא הקדמון והאשמה המוחלטת. התגלותו אלינו היא התגלות סוד התורה והבריאה ותכלית האדם – 'להפוכי חשוכא לנהורא ומרירו למתיקא', סוד הצמיחה משפל הכשלון, התשובה שקדמה לעולם ולתורה. התורה היא מדיום לתשובה, דווקא בכך ש'אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם'.


חתימה

והנה קיצור הביוגרפיה הרוחנית של איש אחד (ישראל, שמו כמדומני): בראשית היתה התמימות, אחריה באה החכמה, חכמת ה'קבלה' וחכמת ה'נתינה'. משהתנפצו כל שלושת אלה על סלעי המציאות האכזרית, רגע לפני היאוש הסופי, נגה אורה של התשובה. והפציעה התובנה הגואלת: התורה היא לצורך החטא, והחטא הוא לתכלית התשובה…