Print Friendly, PDF & Email

בַּקְּשׁוּ פָנָי – פרק מהביוגרפיה של האמונה

'מבקשי הפנים'

הדברים הבאים נכתבו מתוך קריאה בספרה המרתק והמאלף של מלינה הלנר – אשד, 'מבקשי הפנים – מסודות ה'אידרא רבא' שבספר הזוהר'. הספר מבקש להבין את 'שפת הפנים' המיוחדת של ה'אידרא רבא'. איני בר הכי לשפוט את מידת הצלחתו, אך לי, הוא נתן מתנות יקרות, ואני ממליץ עליו בחום.

הדימויים והמושגים של אלוהים, רבים, שונים ואף מנוגדים. דור דור ודורשיו, דור דור ודימוייו ומושגיו. אל דאגה, אף דימוי ואף מושג לא נכחד. כולם, כולם, נוכחים כאן, היום, מסביבנו ובתוכנו ברמות שונות של מודעות. הבמה מסתובבת, ומי שהיה ברקע האחורי האפלולי שב לחזית המוארת, ולהיפך… הסיפור הזה מרתק אותי, גם מפני שהתיאולוגיה היא המבוא הטוב ביותר לאנתרופולוגיה. 'אמור לי מי אלוהיך ואומר לך מי אתה רוצה להיות…' להלן פרק של העלילה הזו, מזוית מאוד אישית, וממילא חלקית, ובכל זאת.


הקפה ראשונה

שפת ה'אידרא רבא' היא שפת הפנים (ולא הספירות). הדימוי הפרסונלי ואף המיתי של אלוהים, אינו עומד בהכרח בסתירה לדעת אלוהים פילוסופית מזוככת (מהרמב"ם ועד הרב קוק), ואף  – וזה הכי חשוב (ומשחרר) מבחינתי – אינו נוגע לתיפקודו (או אי תפקודו) של של האלוהים, כמלך – מנהיג – שופט צדק, הנמצא במערכת יחסים אינטראקטיבית ודיאלוגית עם האדם. לאחר שהשתחררנו משני חששות אלו, התפנתה הדרך לראות את מעלות הדימוי הזה.

הדמות המיתית הפרסונלית של אלוהים שיש לה מוחין ומידות ופנים וגוף על כל איבריו, ואף מיניות, ולמעלה מכל זה, רצון ותשוקה, שעשוע ועונג, היא זו המתייחסת באופן השלם והמלא ביותר אל אדם (שגם לו יש מוחין ומידות ופנים וגוף על כל איבריו ומיניות, ולמעלה מכל זה כתר רצון ותשוקה ושעשוע ועונג) והיא המאפשרת את לבלובו ושגשוגו.

מערכת יחסים כזו בין אדם לאלוהים שבה יש לכל חלק ומרכיב באדם מקבילה אלוהית, מופיעה כבר בחז"ל, והיא מאפשרת לאדם להתפתח ולהתעצם על ידי סיגול המידות האלוהיות שהן הן שורש ומקור מידותיו שלו. הדבקות באלוהים היא להידמות אליו וללכת במידותיו ובדרכיו, ולא לעבוד אותו כעבודת עבד לאדון (גם אם נאור). הדימוי ההולם יותר הוא של אב ובנו. עבודתו של הבן את האב, היא המשך פיתוח החזון של האב, הזורם בעורקיו של הבן. זו תנועה טבעית, אוהבת ושמחה בעיקר, לעומת עבודת העבד את אדונו, שהיא בעיקר תנועה של התגברות עצמית, שמתוך יראה ומחוייבות.

באו המקובלים וחידשו את האתוס התיאורגי של תיקון המידות והפנים האלוהיות, ומערכות היחסים בינהם, תיקון הפותח את אפיקי השפע והברכה לאלוהות ולאדם. החידוש הגדול של האתוס המיתי הזה, הוא שהאל אינו דמות האב הגדול המושלם, אותו אנו מעריצים ומבקשים ללכת בדרכיו (אמנם, מתוך אהבה טבעית, כאמור, אך מכל מקום אי אפשר להכחיש שיש בה, ולו שמץ של המועקה שבהכרח הטבעי), אלא דמות חיה ודינמית של אישיות שאינה מושלמת בפועל. האדם הוא 'בת הזוג' של אלוהים, ועליו להיות 'עזר כנגדו', לתקן ולהשלים את פני האלוהים ומידותיו, על ידי כינון מערכת יחסים מתוקנת איתו. בכך תישפע טובה וברכה לשני 'בני הזוג'.

באו החילונים וחידשו את האתוס המודרני ההומני האוטונומי והאוטרקי, הרואה את האדם לא כנברא ולא כעבד ולא כבן של אלוהים, ואף לא כבן / בת זוג שלו, אלא כ'אלוהים'. ואם נעדן ונדייק, כ'אלוהי'.  כמי שהגם שלא 'נברא', הוא בהחלט בנוי בצלם 'אלוהים'. עבודת הקודש שלו, היא עיבוד חומרי הגלם העמוקים של אנושיותו. הדבקות האלוהית שלו, היא הדבקות שלו בעצמי העמוק ה'אלוהי' שלו והנאמנות אליו. הקדושה שלו, היא במיצוי סגולותיו התרומיות, התבוניות והמוסריות, האסטתיות, הרליגיזויות ואף המיסטיות, של אנושיותו ה'אלוהית' שראשיתן, החירות והאחריות. הגירסה השטחית של אתוס זה, כופרת בצלם אלוהים שבאדם, ב'מותר האדם', ועושה לאדם רדוקציה פיזיולוגית מיכניסטית שהשלכותיה הרסניות.

באו הדתיים התבוננו ושללו. הנראות החיצונית של המהפכה המודרנית החילונית, מעוורת לעתים את העינים ה'דתיות' מלראות את הטובה והברכה שבפנימיותה, ומביאה אותה לתגובת נגד של התבצרות אורתודוקסית ופונדנמטליסטית. לעתים (נדירות יותר) אף שמוכרות הטובה והברכה שבה, גובר החשש (המוצדק) ממועדותה להתדרדר אל הרדוקציה החומרית של העולם והאדם, וגורם ל'דת' להתבצר ולהלחם מלחמת חורמה אף בגירסא המקורית ה'טובה' של המודרניות.


הקפה שניה

מקרא

בראשית היתה המלחמה שקידש המקרא על התרבות האלילית, הפגאנית, המיתולוגית. האלים הקדומים היו 'סופר-מנים' (גיבורי על), אבל אנושיים לגמרי, כולל כל החסרונות החולשות והפגמים של האדם. עיקר חולשתם היתה בכפיפותם לגורל לטבע, ובעיקר לטבע היצרי הפראי והגס שלהם. עבודת האדם אותם, היתה עבודה כנועה או מאגית (ובכל מקרה, סיזיפית) של ריצוי של כעסם האדיר, ומילוי של רעבונם הכביר.

המלחמה שקידש המקרא על תיאולוגיה זו היתה והינה בעיקר בשל תולדותה – תרבות פטליסטית ודטרמיניסטית השוללת את האפשרות של תיקון האדם את עצמו ואת העולם. תרבות רומנטית ובדרך כלל, אלימה, המעלה על נס את הגבורה והתהילה ולא את התבונה והמוסריות. תגובת הנגד החריפה של המקרא היא המונותאיזם, המשחרר את האל מהעולם וכל חסרונותיו ופגמיו, רואה אותו כמושלם, תבונית ומוסרית, ובעיקר כחופשי בהחלט. תיאולוגיה כזו מחוללת אנתרופולוגיה חדשה של חירות ואחריות, תבונה ומוסריות.

חז"ל

הרווח של הדה-מיתולוגיזציה הזו הוא ברור וכנ"ל, אבל המחיר שלה, הוא החלשת החום והקלשת החיות של הארוס הדתי. החסרון של המונותיאיזם הצעיר התגלה בפועל בתקופת בית ראשון, בנהיה האובססיבית של עם ישראל אחרי העבודה הזרה האקסטטית, בהיסחפות אחר הבת היצרית שלה – גילוי העריות, ואף בהליכה בעקבות הבת המטורפת שלה – שפיכות הדמים. בית המקדש נחרב ועם ישראל יוצא לגלות. בבית שני אין יצרא דעבודה זרה, אך אין גם נבואה והשראה, ולא תשוקה ולהט. חז"ל ברב חכמתם, מחזירים בדלת האחורית של האגדתא שבתלמודים ובקובצי מדרשי האגדה והסוד, את פניו המיתיים והפרסונליים של אלוהים, כדי לרכך את הנוקשות המונותאיסטית ולהציל את היהדות מהיבושת והנוקדנות האינטלקטואלית והמוסרנית שארבו לפיתחה. זה לא צולח. בית המקדש השני חרב ועם ישראל יוצא שוב לגלות.

ימי הבינים

בתקופת הראשונים מתרחשת מהפכה רוחנית כפולה, פילוסופית ומיסטית. מהפכה זו היא תולדת המעבר מ'תמימות' ל'חכמה', מדתיות ספונטנית, לדתיות המודעת לאופציות הדתיות והפילוסופיות שמסביבה, ומתוך, לרפלקטיבית וביקורתית. הפילוסופים ראו על רקע האור הצלול והבהיר של התבונה, את ההגשמה היתרה ותוצאותיה האישיות והקהילתיות, המשיכו את המסורת המקראית וזיככו שוב את הדמות האלוהית מסיגיה. המקובלים ראו וכאבו את הרדידות והיבושת של הדתיות התמימה, אך גם את הניכור שנגרם בעטיה של ההפשטה הפילוסופית, המשיכו את המסורת הנבואית והחז"לית, ויצרו מרחב חי ותוסס של התגלות אלוהית, פרסונלית, המתגלה במוחין ומידות, בפנים, בגוף ואף במיניות. את היחס השכלי הרדיקלי של שלילת כל מושג ודימוי מאלוהים, הם אימצו ויחדו (במשנה חריפות [1]) ביחס למקור הנעלם של הכל, לא"ס, למאציל. האלוהות המתגלה אינה רק מיתית ופרסונלית, אלא בעיקר עלולה להתחסר וזקוקה אז לעזרת האדם. עבודת ד' של האדם מקבלת תפנית דרמטית הבא לידי ביטוי במטבע הלשון הבוהק שטבעו המקובלים  – 'עבודה צורך גבוה'. שפת האם של הקבלה היא שפת המקרא והנבואה, ובעיקר 'שיר השירים'. דימויי המפתח שלה, הם הדוד והרעיה, והתנועה העיקרית שבה היא החתירה למפגש, ליחוד, לזיווג – לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה. זו מערכת יחסים הדדית שבה האדם נותן ולא רק מקבל, יכולתו לתקן את המערכות האלוהיות, היא חובתו. בכך יש לו תפקיד מכריע בתיקון העולם והאדם.

העת החדשה

המהפכה המודרנית היתה תנועת חילון שמרדה בהגמוניה של המימסד הדתי. היא נטשה את השפה הדתית והחליפה אותה בשפה המודרנית החילונית, ולכן היא נראית ונתפסת בחיצוניותה ככפירה, אבל לאמיתו של דבר, הינה המשך ומיצוי עקבי של כל התרבות המסורתית – הדתית שקדמה לה, ובעיקר של הקבלה. אלא שמערכת ההתגלות האלוהית הקבלית שבעולמות המטאפיזיים – הספירות והפנים וכו', מופנמת כליל אל תוך תוכו של האדם. ולעומת זאת, המקור הנעלם של האלוהי שבאדם, הא"ס, המאציל, 'מצטמצם' אל מחוץ לאדם ולעולם, ומושגב לעילא לעילא, אל מעבר לאופק השפה האנושית. זו אמונה עדינה הפתוחה וקשובה אל הפלא והמסתורין האינסופיים של ההויה ועורגת וכמהה להתברך מהן, בשפע של חיים והשראה. זו אמונה בוגרת ובשלה המתייחסת לאלוהי, כפוטנציאל העמוק של האדם, כ'צלם אלוהים', אותו אמור האדם, בעמלו שמתוך בחירתו, להוציא מהכח אל הפועל, כיחיד וכחברה, במלוא ההיקף של החיים האנושיים והתרבות האנושית הרוחנית והחומרית. וככל שהאלוהי שבאדם יאיר וידריך את חייהם של יותר יחידים ויותר חברות, הוא ילך ויתעצם ו'יקנה' לו את כל תכונות המלכות וההנהגה וההשגחה של אלוהי המקרא. (האסוציציה לחסידות ול'דעת אלוהים' של הראי"ה קוק, אינה מופרכת…).

הדבקות הקדושה וכל המעלות הרוחניות הדתיות, מתממשות אם כן בתיקון אדם ועולם, במלוא המרחב האנושי ולא רק בד' אמות של המתחם ה'דתי'. האפיק המרכזי של התיקון הגואל הזה הוא תיקון מערכות היחסים שבין אדם לעצמו, לחברו, לחֶבְרתו ואף ליקום שבו הוא חי. מרחב החולין – מערכות יחסיו עם האנושות, העם, החברה, הקהילה, המשפחה, ובעיקר עם בת זוגו, יהיה למרחב של קדושה. ה'צורה' של התיקון הזה, היא ההיפתחות המתמדת של האדם אל המעמקים שלו ושל הזולת ושל העולם, ומתוך כך הצמיחה המתמדת של אישיותו כולה. צמיחה זו, ראשיתה בעבודה של עידון והעמקה של הדבקות במסורת שתוביל לשכלול השפעתה המייצבת – המבורכת על האדם, והמשכה, במתנת ההשראה המחוללת יצירה וחידוש הפורצים את האופק של הקיים.

בשלב הראשון שמרה המהפכה המודרנית על הגמוניה הגברית, ולכן גם התיאולוגיה החילונית נותרה 'גברית'. המהפכה הפמניסטית שבקעה מתוך הרחם המודרני, חידשה תיאולגיה 'נשית'. בכך,  נשלמו התרגום וההתמרה של המיתוס – האתוס הקבלי הזהרי והלוריאני של סוד האמונה כיחוד, כזווג, בין קוב"ה לשכינתיה.  בין היסודות המטאפזיים הגבריים לנשיים, אל המרחב האנושי של זוגיות דינמית, דיאלוגית והדדית, בין האיש לאישה, ומתוך כך אל מערכות היחסים שבין האדם לחברו, שבעמידתם פנים אל פנים, שאור הרֵעות, האינטימיות והברית, המאיר בהם, הוא הוא האור של הטרנסצנדנטי, של האינסופי, של המיסתורין והפלא (האסוצציה לבובר וללוינס, אינה מופרכת).

נספח – שתי הערות

הערה ראשונה – יש באמונה זו יחס אל הא"ס, והוא בא לידי ביטוי מובהק בתפילה. המקובלים היו אלה שהדגישו שהתפילה פונה אל הא"ס ולא אל הספירות: 'מי כד' אלהינו בכל קוראנו אליו – אליו ולא אל מידותיו'. התפילה, עצם התפילה, שלפני מילותיה, פונה היא אל מעבר לאופק האלוהי, אל הא"ס… בכך בהחלט יכולה להישמר אמונה זו מ'שכחת' 'אמוניותה'.

הערה שניה – האם נחוץ שהמילה 'אלוהים' או 'אלוהי' תישמר בתודעה אמונית זו? ברור שאפשר שכן, אך האם זה הכרחי? אולי מה שחשוב הם ה'תכנים' ולא ה'שמות' (הבחנה של הראי"ה קוק)? ואולי אפשר שבשלב מסוים, לא רק שזה לא יהיה הכרחי אלא זה יהיה מיותר ואף מקטין… וכדברי הראי"ה קוק:

הצרך לחשוב על דבר אלהים היא ירידה גדולה ודרושה לאדם רק בתור רפואה. הכפירה היא הכנה שלילית לצרך העלוי העליון, שלא יהיה שום צרך לחשב ע"ד אלהות, כ"א עצם החיים יהיה אור אלהים. (מאמרי הראיה, א, פירורים משלחן גבוה)


[1] 'דע כי הא"ס אשר זכרנו איננו רמוז לא בתורה ולא בנביאים ולא בכתובים ולא בדברי רז"ל אך קבלו בו בעלי העבודה (המקובלים) קצת רמז'. פרץ יצחק בן גירונדי, ספר מערכת האלוהות, פרק ששי. 'מה שאין המחשבה משגת'. רבי יצחק סגי נהור בפירושו לס' יצירה. מובא בגרשם שלום, זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית, עמ' 30 – 31 הערה 11. מענין לציין שגם המהר"ל אומר זאת פעמים מספר בחריפות יתרה. ראה למשל תפארת ישראל פרק לג.

[2] נוכחותו החזקה של הא"ס היא דווקא החלל הפנוי שהותיר בצמצמו את עצמו על מנת לאפשר את המרחב האנושי. נוכחות זו, מתגלה בראשיתה בגעגוע ותשוקה המקלקלים את השורה ושוברים את הכלים. ההמשך הוא תיקון השבירה שבנכונות למתן את האור הפנימי הגדול ולצקת אותו לכלים צנועים. השיא, הוא בנין כלים משוכללים שיצליחו להכיל ולבטא את האור הגדול, את אורות התהו, ונראה שלשיא זה יִקדמו (ואלי – קדמו) כמה וכמה נסיונות נפל…