Print Friendly, PDF & Email

פרק שני – על מה בעצם מדובר ואיך זה נוגע לאמונת ההשגחה הפרטית, לתפילת הבקשה האישית ולאמונה ולעבודת ד' בכלל?

בפרק הראשון, הבאתי את השיח שהחזיר אותי אל הסוגייה. בעקבותיו, התעוררתי לנסות לחשוב מחדש ולדייק על מה בעצם מדובר? על מה בעצם המחלוקת? מהן ההשלכות שלה? התחלתי ב'על מה לא מדובר' כדי לסקל 'אבני נגף' רבות ממסלול הדיון ולהגיע ל'על מה כן'. לאחר מכן התייחסתי להשלכה של הדברים על ההשגחה הפרטית, על תפילת הבקשה האישית ועל האמונה ועבודת ד' בכלל.


פתיחה

אפתח בהבהרה חשובה –  ביסוד הדיון הזה וחיי בכלל נמצאת בקשת הקדושה הכי מיסטית והכי ריאליסטית. אני מבקש אמונה שלא תסתור את התבונה, לא את המוסר ולא את המציאות הריאלית האנושית, אלא תהלום אותם ותעצים אותם. אני מבקש אמונה שראשיתה דבקות באינסופיות האלוקית הפלאית והרזית שתבהיק את חכמתי, תצליל את בינתי, תפתח את לבי, תאיר את עיני ותדריך אותי איך להרבות טוב בעולם. איני מוכן להסתפק בפחות מזה! אני חושב שזהו הטעם העיקרי לכך שדעות מסויימות לוקחות את לבי יותר ואחרות פחות. וכדבריו הנפלאים של הראי"ה:

אחרי כל הרעש של כל מיני ההתחכמויות, המביאות לידי כל ההריסות השונות למיניהן, ואחרי כל השיקוע היותר עמוק במערכת רזים וגנזי נסתרות, אנו באים לידי מסקנה, שעמל האדם ראוי להיות בכישרון מעשה להרבות טוב בעולם, בין אדם לחברו, ולכל היקום אשר על פני האדמה. והדעה צריכה. להיות עסוקה בהמון רב של השכלות מבוררות, הנותנות לעוסקים בהן חיים מאירים. וסוף טובה יחידית כזאת, שמתקיימת אצל כל יחיד, לחזור על כל ההמון כולו, לעורר את כל אחד לפי מדתו להכריעו לכף זכות, וממילא נעשה היקום כולו יותר נשגב ונעלה. (שמונה קבצים / קובץ א / תרלא).


על מה לא מדובר?

אנסה להגיע אל ה'כן' דרך שלילת כל ה'לאו' ולהתייחס לגופו ואף לליבו של ענין.ראשית ועיקר!

א. הדיון אינו עיוני תיאולוגי – אל טרנסצנדנטי או אימננטי, אמונה או מיסטיקה, מונותאיזם או פנתאזים, פאנאנתאיזם או אקוסמיזם ושאר 'מיני ירקות' תיאולוגיים.

ב. הדיון גם אינו על השפה הדתית האמיתית והדרך הנכונה של עבודת ד'. לא שאין אמת, ואין נכון, אלא שהאמת היא אינסופית והדרכים אליה רבות. לכל הפחות האמת היא השלם, המכלול וכל האמיתות וכל הדרכים של דעת ד' ועבודת ד' (של כל הדתות וכל היחידים) הם (בניקוי הסיגים שיש כמובן בכל דרך) חלקיים, אך אמיתיים, אמיתיים, אך חלקיים. השפות והדרכים השונות הן תולדה של שורש נשמתו של היודע והעובד וכדבריו של הראי"ה קוק:

ההבנות השונות בדעת אלוקים, יש לכל אחת מהנה מקום בסדרי החיים, ותכונת הנפשות חלוקות הנה זה מזה בדבר ההכנה של כל אחת מהן, לאיזה דרך של הבנה תהיה נמשכת. אין אדם יכול לרדת לסוף דעתו של חברו בדעת אלוקים הפנימית שבקרבו, וההשווייה החיצונה, ע"י שיווי הדיבורים ואופני ההרצאה ושיווי של דרך החיים, נוגעת רק בשטח החיצון של הדעה, אבל בפנימיותה היא תמיד מחולקת ועומדת בכל אחד שבבני אדם, בצורה בפני עצמה. (שמונה קבצים, קובץ א כג ובמקומות רבים נוספים)

המבחן לאמת (החלקית) שבכל השקפה אמונת-דתית הוא משולש: ראשית – עד כמה הדעת והעבודה בהן בחרנו מיטיבים ומשפרים אותנו ביחס לעצמנו ולנקודת המוצא שלנו (ולא ביחס לאחרים). שנית – עד כמה תבניות הדעת והעבודה שלנו שאיתן אנו באים אל שדה עבודת אלוקים, קשובות למציאות המשתנה וערות לנסיבות החיצוניות והפנימיות הייחודיות. שלישית – עד כמה דעת ד' ועבודת ד' שלנו עצמן, הן מושא להתבוננות ולימוד, התפתחות והתחדשות. כמובן יש עוד מבחן אמת אישי קיומי והוא הוודאות האינטואיטיבית באחת מהן, הבאה לידי ביטוי בחוסר היכולת המוחלט לקבל את העמדה השנייה. וזה נכון לשני הכיוונים! וודאות זו כשהיא מענגת, היא ביטוי לעצמיות היחודי[1].

ג. הדיון גם אינו על קשר ישיר או עקיף עם אלוקים. גם בגישה 'אימפרסונלית' הקשר עם אלוקים יכול להיות ישיר (פניה של האדם מעומק הלב אל האינסופיות האלוקית, 'אליו ולא אל מידותיו', אל 'אור האורות', או 'מקור הטוב' ועוד) וגם בגישה פרסונלית, הוא עלול להיות עקיף (פניה אליו באמצעות מלאכים, צדיקים ושאר מיני מתווכים, או יחס 'מחפצן' ואינסטרומנטלי אליו ).

ד. הדיון גם אינו על השאלה האם מערכת היחסים של האדם עם אלוקים היא אינטימית ודיאלוגית או לא. גם בגישה אימפרסונלית יש אינטימיות עם הקדושה ודיאלוג עם הקודש, כלומר התכוונות אל ד', פניה אל ד', התכללות בד' וכיו"ב ואלה בהחלט מביאות מידי פעם להקשבת דבר ד', להשראה ולהארה. גם בדרך הפרסונלית המשתבח בדיאלוגיות, הדיאלוג אינו רציף ואינו ברור. בשתי השפות, האדם השרוי במצוקה, או המתחבט בשאלה, פונה אל ד' שיחלצו או יאיר עיניו, ולעתים הוא נענה ונושע, או זוכה לתובנה ווודאות, ולעתים לא.

ה. הדיון גם אינו על השאלה הכללית האם התפילה פועלת, והאם יש השגחה פרטית. אנחנו המאמינים, מאמינים שכן! זו המשמעות הראשונית של 'אמונה ב' – הבטחון בד' ובהבטחותיו שבתורה. אנו מאמינים באופן תמים, או 'חכם' (בעקבות אחת מהתשובות שנתנו חז"ל, ראשונים ואחרונים, פילוסופים, מקובלים וחסידים [עם או בלי ספקות מנקרים]) שהתפלה פועלת, שיש משמעות קיומית לצדקות ולרשעות, למרות שלא תמיד (ויש שיאמרו כמעט תמיד לא) אנו רואים זאת 'בחוש'.

כל אלה הן שאלות נכבדות והן חלק מהסיפור אך אינן הלב והעיקר.


על מה כן מדובר?

אקדים להסבר את ה'תסריט' הידוע ומוכר שכולנו היינו מלוהקים בו יותר מפעם אחת, ממחיש  את המבוכה. כולנו מקבלים מידי פעם את אזעקות ה'וואצאפ' להתפלל לרפואתו של חולה קשה הזקוק לרחמי שמים וכו'. כולנו יודעים שהתפילות הללו לרוב אינן 'עובדות', והתוצאה היא בדרך כלל זו שהייתה צפויה על ידי הרופאים. למרות זאת דומני שרובנו נענים לבקשה ואומרים בהזדמנויות כאלה את פרק התהלים המבוקש. התפלה במצבים כאלה יכולה לבוא ממקום אמוני עמוק שלמעלה מטעם ודעת ושאינו הולם את הריאליה (ולא תמיד חף מספקות…), או / וגם, ממקום מוסרי, של 'אל תעמוד על דם רעך', של חוסר האפשרות לעמוד מנגד ולא לעשות דבר, וכל שכן לסרב לבקשתם של אנשים במצוקה. לעתים מצטרפים לכך מניעים פחות 'נשגבים' כמו המחשבה, ש'אם לא יועיל לא יזיק', או פחד קמאי לא להתפלל לרפואת החולה, ועוד כיו"ב מניעים פסיכולוגיים. איך שלא יהיה הסצנה החוזרת ונשנית הזו, מעוררת אצל לא מעט אנשים חוסר נחת מטריד שגם אם הוא חולף חיש מהר, אינו מתפוגג אלא מצטרף לענני המועקה שבנפש…

ואנסה לחדד – הנקודה היא לענ"ד היא אופיו של החלק של הקב"ה בדיאלוג עם האדם, בעיקר בהקשר של תפלה הבקשה האישית ואמונת ההשגחה על עניינים ריאליים (חיים ומוות, בריאות, פרנסה, הצלחה במבחן וטרמפ מדויק)!!! ולא רוחניים פנימיים (שם עבודת האדם פועלת באופן מאוד ממשי וברור, גם אם רחוק מלהיות מושלם בכמות ובאיכות כפי שהיינו רוצים ומצפים). השאלה אינה, האם הקב"ה 'יודע אותי', האם 'אכפת לו ממני', 'האם הוא משגיח עלי' וכיו"ב. גם בשפה האימפרסונלית אין הכרח לשלול זאת וכמו שהסבירו הראשונים על 'ידיעתו את הפרטים בידיעת עצמו' וכיו"ב הסברים פילוסופיים או קבליים. השאלה היא האם ועד כמה זה 'עובד' בפועל? האם זה עובד באופן שניתן 'לבנות עליו' באמת ובתמים? או שמדובר על אפשרות שהסתברותה כה נמוכה עד כדי כך שבשום תחום אחר לא היינו מתייחסים אליה כפקטור ממשי, ריאלי. אולי ברוח דברי חז"ל המפוכחים, שאע"פ שאנו מאמינים בחופש האלוקי ובאפשרות הנס. מאמינים, אך 'אין סומכים על הנס'[2]

גם אם התשובה היא 'כן, אצלי זה עובד ובאופן שניתן לסמוך ולבנות עליו' ובהנחה שזו תשובה אמיתית, יש לכך שלוש השלכות אפשריות.

האחת – תודעה כזו עלולה לעצב במקרה הגרוע, אישיות בטלנית ופסיבית החיה בדמיונות, אינה לוקחת אחריות ואינה פועלת ל'תיקון עולם', 'בונה' על חסדי שמיים ומתמכרת לריגושים 'רוחניים'.

השנייהבמקרה הרע, תעצב תודעה זו אישיות אקטיבית ואלימה שהרי 'עבד מלך – מלך' וכל שכן מי שנמצא אתו במערכת יחסים דיאלוגית ואינטימית ויודע בדיוק מה הוא רוצה ומה אינו רוצה. כלומר, התוצאה עלולה להיות באופן מפתיע (או לא) שהיחס הפרסונלי לאלוקים, מוליד יחס אימפרסונלי מנוכר ומחפצן ואף אכזרי ואלים אל האח ובעיקר אל ה'אחר'. כשאלוקים הוא סובייקט, הוא מוגשם ומצומצם בקלות לאמות המידה של האדם, ולגרום לכך הזולת האדם יהפוך לאובייקט (ע"ע קנאות דתית לסוגיה ומיניה, ויחסה למינים ולכופרים).

השלישית – הטובה מן השניים, היא שתודעה זו ושפה זו אינם משפיעות בפועל באף לא אחד משני האופנים הנ"ל על האישיות או ההתנהלות. זה לא חייב להיות מפני שהיא בעצם רק 'מס שפתים' או שפה 'פואטית' גרידא (כמובן שזו אפשרות), אלא מפני שהמערכת ה'חיסונית' של אותו אדם, כלומר התשתית האישיותית האנושית התבונית והמוסרית, היא איתנה ואינה מאפשרת לחיידקים טורפים מהסוג הפסיבי או האקטיבי לחדור לתוך הנפש ולשבש את מערכות החיים.  


מ-'האם זה עובד' ל-'האם זה ראוי'?

אמנם, גם בהנחה שזה עובד באופן כזה או אחר ושהאדם שחי חושב מדבר ופועל בשפה זו, נותר אדם ישר וטוב, יש עדיין מקום לשאול: האם זה ראוי? האם אין במערכת היחסים הפרסונלית – ששיחה ושיגה הוא הבקשה האישית הרוחנית או הגשמית, ההשגחה האישית הצמודה והעצה האישית בכל תחנה בנתיבות העקלקלות של החיים – משום יוהרה וחוצפה כלפי שמיא מחד, ואטימות לב וניכור לכל אלה שנמקו ביגונם או נדרסו תחת מגפי קלגסים וכו' וכו' וכו' מאידך?! ארחיב מעט.


חוצפה כלפי שמיא

ראית תפלת הבקשה האישית ה'דחופה' כמיעוט אמונה ואף כחוצפה כלפי שמיא, באה לידי ביטוי על ידי לא מעט מגדולי תלמידי החכמים בכל הדורות[3].  מיוחדת בחריפותה היא הגערה המופיעה ב'תיקוני זהר' על המבקשים בקשה אישית ביום הכיפורים:

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ, אֶלָּא אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנוּ, לַעֲסָקִים שֶׁלָּהֶם, לַדְּרָכִים שֶׁלָּהֶם, אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ, בַּבֶּצַע שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה, לִירַשׁ אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה, וְאֵינָם מִצַּד אֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם אַנְשֵׁי חַיְל, יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שנְאֵי בָצַע, אֶלָּא כֻּלָּם צוֹעֲקִים בַּתְּפִלָּה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים כְּמוֹ כְּלָבִים, הַב לָנוּ מָזוֹן וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְחַיִּים, כָּתְבֵנוּ לְחַיִּים, וְהֵם עַזֵּי נֶפֶשׁ כִּכְלָבִים. שֶׁהֵם אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁצּוֹעֲקִים כְּנֶגְדּוֹ וְאֵין לָהֶם בֹּשֶׁת פָּנִים, שֶׁאֵין מִי שֶׁקּוֹרֵא לוֹ בִּתְשׁוּבָה שֶׁיַּחֲזִיר אֶת שְׁכִינָתוֹ אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהִיא מְרֻחֶקֶת מִמֶּנּוּ, לַחֲזֹּר אֵלָיו, וְנִדְמִים לִכְלָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם, וְאוֹתָם עֵרֶב רַב, שֶׁכָּל חֶסֶד שֶׁעוֹשִׂים, הֵם עוֹשִׂים אוֹתוֹ לְעַצְמָם. (תיקוני זהר, תיקון ששי. תרגום מאתר 'תורת אמת').

אע"פ שדברים אלה נאמרו ביחס ליום הכיפורים, כבר החילו אותם מקובלים וחסידים על מרחב התפילות כולו[4].  אעיר רק שברור שלא מדובר על תפלת הבקשה עצמה, אלא על המקום ממנו היא בוקעת וממילא על ה'ניגון' שלה. מה שנשלל זו הגסות האנוכית התובעת מהקב"ה את צרכיה[5], אך גם ההתבכיינות הפסיבית.


אטימות לב וניכור

"לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות", כתב ב-1949 ההוגה היהודי-גרמני תיאודור אדורנו. ופעם הדהדתי אמירה זו מתהום לבי: 'להתפלל תפלת בקשה אישית לאחר השואה – בה לא נענתה תפלתם האישית של מיליון וחצי ילדים יהודים (שלא בקשו גדולות ונצורות, אלא לשרוד ולחיות), זו גסות רוח' ואוסיף מה שהבריק לי עתה: 'במיוחד אם זו תפלה על טרמפ ואפילו על אתרוג'…

אמנם כמו שאדורנו חזר בו מן הנחרצות של אמירתו, וטען ש'הסבל זכאי לייצוג כשם שהמעונה זכאי לצרוח'. ועל-כן 'ייתכן שהייתה זו טעות לקבוע שאחרי אושוויץ לא ניתן עוד לכתוב שירה', נחזור בנו אף אנו ונאמר כי אי אפשר לשלול ממי שלבו מלא וגדוש משמחה או כאב, תודה או מחאה, תשוקה וחפץ, את הזכות להביע את רחשי נפשו. נמשיך ונלך בעקבות אדורנו שבחזרתו, שב ואמר ש'אלה המקיימים את תרבות העבר, הופכים בעל-כורחם לשותפים לפשע, ואלה שחוסמים את עצמם מפני התרבות נוטלים חלק בברבריות של חיסולה', ונאמר, 'שאף שאיננו רוצים ואיננו יכולים להפסיק ולהתפלל, אסור ואי אפשר להפטיר את התפלה כדאשתקד, היא חייבת להיות קשורה בטבורה לזוועה של השואה ומשם לצמוח'.

המשורר צ'סלב מילוש ביטא זאת באופן נוגע ללב:

'אני מביית את האסון ואיני מבקש מאלוקים שיסיר את הרעה, כי על שום מה יסיר ממני, אם לא יסיר מאחרים?'[6]


מההשגחה לתפילה ולאמונה

אני סבור שמן ההתמודדות שלנו עם ההשגחה הפרטית – האישית, נוכל ללמוד על התפלה ועל כללות אמונתנו ועבודת ד' שלנו! מקדמת דנא זעקו הנביאים: מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד… משה רבנו אבי הנביאים ורבן ביקש לדעת את סוד 'צדיק ורע לו רשע וטוב לו' (ולא ברור שנענה)… במציאות הריאלית, כנראה מעולם לא התקיימה באופן חד משמעי הבטחת הגמול ההולם לצדיק ורשע. לא נראה לי שמאז השתנה משהו מזה במציאות. דומני שכל ההסברים אינם מרפאים את מחץ הלב ומכתו ולעתים אף להיפך. יחד עם אמונתנו בהשגחה ובגמול הצודק זאת איננו אטומים מלשמוע ולכאוב ולהיעלב יחד עם בת הקול היוצא בכל יום מכבשן הנבואה וזועקת: צַדִּיק אַתָּה יְדֹוָד כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד: נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם: (ירמיה יב א-ב). הדבר המדהים באמת ובתמים, הוא שכשניחתות עלינו מכות קשות, רובנו מגלים תעצומות של אמונה ובטחון. אמנם אינינו מברכים 'הטוב והמיטיב', אבל בהחלט מברכים 'ברוך דין האמת'! ומה שהכי חשוב ממשיכים להשתדל להיות טובים וישרים ככל האפשר. אנו מייחלים לראות עין בעין את ההלימה בין המעמד המוסרי של האדם, זכויותיו וחובותיו, למנת חלקו ומתפללים על כך. אנו מבינים שזה תלוי גם ואולי בעיקר בעבודת התיקון שלנו ומתמסרים אליה בכל מאודנו.

עמדה זו והתנהלות זו יכולה להאיר באור חדש את התפלה ויכול לגאול אותה, את אמונתנו ואותנו! כשם שאנו ממשיכים להשתדל להיות טובים ולעשות רצון ד' שלא על מנת לקבל פרס, 'לשמה', 'מאהבה', כי כאלה אנחנו, כי זו עצמיותנו, כך נמשיך להתפלל 'שלא על מנת לקבל פרס'. כי האדם אינו רק 'עץ השדה' אלא גם בעיקר, 'חי מתפלל'! זו תפלה שונה מהתפלה האנוכית והאינסטרומנטלית, זו 'תפלה מאהבה', 'תפלת חינם' הבאה מ'אהבת חינם' שאינה תלויה בדבר, אלא הינה מבע של עצמיותנו שאיננו יכולים ואיננו רוצים לכובשה. זו תפלה המביעה געגוע ואהבה ותשוקה לדבקות, אך היא גם חפצה ומבקשת. אבל הבקשה אינה אנוכית ואינה 'התבכיינות' ובוודאי שאינה תביעה, אלא הבעת הרצון לכך שהאהבה תתממש במציאות בכך שהיא תאיר אותה ותיטיב אותה. כתמיד היטיב הראי"ה לבטא את התפלה כביטוי לכפל פניה של האהבה – ההתענגות על היחוד והברכה הנובעת ממנו, רצוא ושוב:

הנשמה היא תמיד מתפללת.[רצוא] הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל. [ושוב] מתאמצת היא תמיד לצאת מן ההעלם אל הגילוי, להתפשט על כל כחות החיים של כל הרוח והנפש וכל כחות חיי הגויה כולה, משתוקקת לגלות את מהותה וכח פעולתה על כל הסביבה, על כל העולם והחיים.(עולת ראיה / עניני תפלה ב, א)


חתימה אישית

אני מאמין שתפלה, כמו כל מעשה טוב, מחשבה ודיבור טובים (שהם במידה רבה גם כן תפילה) פועלת תמיד! בנגלה או בנסתר. מעט או הרבה. עכשיו או בעתיד. יחד עם זאת אני מודע לגמרי לכך שההסתברות שתפלת הבקשה האישית או הכללית תענה במילואה כאן ועכשיו בגלוי וכפשוטו, נמוכה. למרות זאת, אני מתפלל ואמשיך להתפלל גם תפלות בקשה! הטעם המשני לכך הוא שמכל מקום זו 'השקעה לטווח ארוך'. הטעם העיקרי לכך הוא, 'ככה', איני יכול שלא להתפלל!

מכל מקום, גם כשאני מתפלל תפלת בקשה, אני משתדל לעשות זאת מתוך תודעת רוחב ועומק בוגרת ומפוכחת… אני עושה זאת כהבעת רצון ומשאלה, כביטוי לתשוקה, לאמונה, לציפייה, כמחאה על הסבל והעוול ולעתים, כתביעה והטחת דברים כלפי מעלה וכיו"ב.

אני גם משתדל שגם תפלת הבקשה האישית שלי תהיה כללית, במובן הזה שאני רואה את צערי ומצוקתי כביטוי של צער השכינה ומכליל את בקשתי האישית בייחולי לגאולת השכינה מגלותה, כלומר, בציפייה להוספת אור וטוב, ולתיקון של המציאות בכללותה. כלשון הבקשה השגורה בפינו בהקשר של יחיד וכלל: 'יהי רצון שתשלח רפואה שלמה לפלוני בן פלונית בתוך כל שאר חולי ישראל'.

וכך היא לשונו של הראי"ה קוק:

כשמכוונים לאיזה מבוקש בתפלה, צריך לשים לב, שכונתנו היא להסיר את הרע והחשך מן העולם ולהגביר את הטוב ואת האור, של החיים האלוקיים במילואם, שבהופיעו הוא ממלא לא רק חסרון אחד בלבד, אלא הוא משלים את כל החסרונות וממלא את כל הפגמים כולם, ובגודל נשמתנו הרינו חפצים דווקא בשלמות הגמורה והמוחלטת. (עולת ראיה / עניני תפלה / הדרכת התפלה וחלקיה)


תם ולא נשלם.

בפרק הבא (והאחרון?) אנסה להציג בפניכם אפשרות המשלבת את שתי השפות האמוניות, הפרסונלית והאימפרסונלית. אעשה זאת בעקבות הראי"ה קוק. הנה כמה רמזים: 'ד' בהיכל קדשו'; 'ד' הוא האלוקים'; 'עתיקא קדישא וזעיר אנפין כוליה חד'.


[1] למושג האמת אצל הרב ולקריטריונים לאמת אקדיש אי"ה מאמר בפני עצמו

[2] ואכן הראי"ה קוק מכנה את ההשגחה הפרטית 'הנהגת הנס' (מדבר שור, הדרוש הל"ב)

[3] שווה מאמר בפני עצמו…

[4] גם זה שווה מאמר בפני עצמו…

[5] איני יכול שלא להזכר בסיפור ששמעתי על הרב עמיטל זצ"ל שסרב להשתתף בתפלת הממונים בנושא חשוב באומרו שנראה לו שהולכים שם לצעוק 'על ד" ולא 'אל ד"…

[6] צ'סלב מילוש, אור יום, הוצאת אבן חושן, תרגום דוד וינפלד, עמ' 146