מים מבארו של בארי
בארי צימרמן, תלמיד חכם ארץ ישראלי חַלוֹנִי (ולא ‘חילוני’), קרא לפסוקים והם באו אליו, התישבו לו על כף ידו, הוא התבונן בהם באהבה וללא משוא פנים הקשיב להם ברצינות ובחיוך, ודרש אותם להפליא.
בדרשה המקסימה שלו לפרשת ויקהל אנסה לפתוח את שערי הדרשה הזו ולגלות את האוצרות המצויים בה. בכך גם אבקש להדליק נר לזכרו של איש יקר וחבר טוב ולעשות אוזניים לתורתו הפחות מדי מוכרת, לצערי הרב. משה – המנצח הראשון ‘ויקהל’ מזכיר בצלילו ‘מקל’ והמקל הוא שרביט המלוכה של המנצח. ‘הזיקה בין מקהלה ומקל מתקיימת אצלי מאז ילדותי בקיבוץ, עת הייתי בטוח שמקל הוא כינויו של חבר המקהלה המקומית. משבגרתי ושרתי (וניגנתי) הבנתי שהמקל אינו אחד מן הניצבים או היושבים בשורה מול המנצח, אלא אחוז הוא בידו המונפת של זה על קהל שריו ונוגניו.’ על הדרך, הוא מפרש את חטאו של משה המכה את הסלע במקלו במקום להניפו באלגנטיות שלמנצח ברמתו. המנצח המוכשר אינו כופה, אלא מעורר במבטו הטוב את כל הנגנים והשרים, ומוביל את המקהלה והתזמורת כולה למיטבה, גם כשהוא מוצא אותם אטומים כסלעים… ‘אז גם נבטה בי ההבנה לחטאו של רבנו משה, המנצח בעל המטה, בעניין הכאת הסלע. הרי אין באמת צורך להכות על מנת להוציא מים. הנה, די היה בהנפת שרביטו של המנצח כדי לחלץ מוסיקה עילאית מתוך סלעי כנורות שכמונו’ ‘ויקהל’, הוא פועל יוצא, משה רבנו עושה את עדת ישראל למקהלה והוא מתייצב לפניה כמנצח. ההתמרה של מנהיג של עם למנצח של מקהלה היא מופתית. בכך הולך בארי בעקבות ריה”ל שתשובתו לשאלת מלך כוזר: ‘תאר נא לי אפוא מה מעשי החסיד אצלכם’ היא: החסיד הוא האיש המולך על מדינתו, הנותן לכל יושביה את לחם חוקם ומספק להם כל צרכם במידה נכונה והוא נוהג בכולם בצדק לא יעשוק איש מהם ולא ייתן לאיש יותר ממנתו הראויה לו כי על כן הוא מוצא את כלם בשעה שהוא צריך להם נשמעים לו ממהרים להיענות לקריאתו עושים ככל אשר יצום ונזהרים מכל אשר יאסר עליהם. על תמיהת המלך: ‘לחסיד שאלתיך לא למושל’, הוא משיב בנחת: החסיד הוא הוא המלך, שהרי כל חושיו וכוחותיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש כמה שנאמר ‘ומושל ברוחו מלוכד עיר’ והוא האיש הראוי לשלוט, כי אלו עמד בראש מדינה היה נוהג בה בצדק כשם שנהג מנהג צדק בגופו ובנפשו. ריה”ל אמנם לא משתמש בדימוי של ‘מנצח’ אך תיאורו את החסיד, את המלך, הוא כמנצח רגיש על מקהלה שיש בה קולות רבים ושונים. ‘דומני שזה גם סוד המלה הפותחת את פרשתנו: “ויקהל”. “עדת בני ישראל” נקראת להיעשות מקהלה, ומשה, המנצח הקשיש והנמרץ, מסביר להם את חוקי המשחק: יש תכליל (פרטיטורה), כלומר, “אלה הדברים אשר ציווה ה'”, ועליכם, בניצוחי, “לעשות אותם”. כאן מדייק בארי באופן מעורר השתאות את המלים ‘אלה’ ואותם’ שבפסוק. אֵלֶּה הַדְּבָרִים היא הפרטיטורה המקורית, היצירה של המלחין הדגול בטהרתה. אנחנו ‘המקהלה הלאומית’ מצווים לַעֲשֹׂת אֹתָם למרות הפער ההכרחי בין החלום להגשמתו. ‘עיקר העניין, מסביר משה לחברי המקהלה הלאומית שלו, הוא הרווח הקריטי שבין “אלה” ל”אותם”, בין תווים ארוזים היטב בחוטי חמשות צייתניות, להוצאתם מכוח הסימנים אל פועל הגרונות’. נכון אנחנו, הנגנים והשרים, מקבלים פיק ברכיים אל מול התכליל הבוהק, ועולה בדעתנו המחשבה ה’ענוותנית’, לסגת ולקבל שכר על הפרישה. משה המנצח מסביר לנו שאם לא ננגן ונשיר, לא נזייף ונשפיל את היצירה, אך בכך נהפוך את העולם לחלל פנוי מהמוזיקה והשירה הנשגבה אך גם היפה. חז”ל דורשים, ‘אתם עדי נאום ד’ ואני אל’ – אם אינכם עדי, כביכול איני אלי. אתם נגני ומשוררי נאום המלחין – אם לא תנגנו ותשירו, כביכול איני מלחין… ובלשון המקובלים ‘נגינה צורך גבוה’. ‘מי כמוך באילמים ה”, הוא מביא לעזרתו מדרש עתידני. בלעדיכם, הוא מסביר, האל הוא רק פרטיטורה שותקת, הצעה למחול, שרטוטי סרק. בלעדיכם הוא נותר ללא קול, ועכשיו הכל תלוי בכם. עול הקול, נטל הביצוע, עשוי להטיל מורא על מי שלוקחו על עצמו. התווים בפרטיטורה כה מושלמים, כה נקיים, ומי אתה שתהין להשמיע בקולך המוגבל את היופי המופלא והשותק. […] הרווח שבין התווים לצלילים צריך למבצע. וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל משה המנצח הגדול, מצליח לחבר את כל עדת ישראל לדבוקה אחת, למקהלה מגובשת, ‘כאיש אחד בלב אחד’. הוא משכיל לחלץ אותנו מאימת המלחין, גם בכך שהוא מזכיר לנו שהמלחין עצמו מאוד מעונין שננגן ונשיר את יצירתו, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לַעֲשֹׂת אֹתָם. ‘משה הקהיל והם התייצבו כאיש אחד, לשיר למען השם. וכשכך מנגנים הפחד פג, שמחת הלב מבעבעת והולכת וכל העולם כולו מאזין. בגבות זקופים ניצבים הסולנים לפני משה: מרים (סופראן), ציפורה (מצו סופראן), יהושע (טנור) ואהרון (בס). “אלה הדברים אשר ציוה ה’ לעשות אותם”, אומר להם משה בפעם האחרונה, תוך שהוא מעיף מבט חטוף בפרטיטורת הקודש הפרושה לפניו, אחוזה באטב קטן למען לא תישאנה רוח המדבר’. ואכן המקהלה הלאומית מתחילה לשיר ואת המנגינה הזו אי אפשר להפסיק… ‘המקהלה מזדקפת, הסולנים פוסעים קדימה. המוסיקה מתחילה לנבוע, צליל אחרי צליל’. אליהו – המנצח האחרון גם היום המקהלה הלאומית שלנו, כל עדת ישראל, זקוקה למנצח. אמנם הטעם לכך הוא הפוך! כל הנגנים והשרים מנגנים ושרים ללא מורא, אך גם ללא התחשבות, לא במלחין, לא בחבריהם למקהלה ולא בקהל. התוצאה היא קקופוניה. צירוף צלילים לא נעים, הצורם את האוזן. תַּצְרוּם על פי האקדמיה ללשון עברית. בָּאְסָה בעברית מדוברת. על פי הנביא מלאכי (פרק ג כג-כד), המנצח העתידי על המקהלה הלאומית המסוכסכת יהיה זה אליהו הנביא. חז”ל (עדויות פרק ח משנה ז) מגלים לנו שזו הלכה למשה מסיני. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מְקֻבָּל אֲנִי מֵרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹ וְרַבּוֹ מֵרַבּוֹ, הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁאֵין אֵלִיָּהוּ בָּא לְטַמֵּא וּלְטַהֵר לְרַחֵק וּלְקָרֵב […] רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְקָרֵב, אֲבָל לֹא לְרַחֵק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְהַשְׁווֹת הַמַּחֲלֹקֶת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא לְרַחֵק וְלֹא לְקָרֵב, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וְגוֹ’ וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם: אליהו בא לעשות שלום’, לאחות את הקרעים בעם ישראל שהיה בידוע היה שילכו ויעמיקו בתהליך התחיה והתקומה של עם ישראל. הראי”ה קוק – שולית המנצח האחרון הראי”ה קוק ראה את עצמו ואותנו כקרואים לעבוד את ‘עבודת אליהו’. עלינו להתעתד לקראת עתידנו הנהדר ברוח ד’, ברוח דעת ואור ד’, שיהיה בכוחו לאחד את כל הכוחות הרעננים אשר בעמנו, להיות מוכנים לחיות חיים בריאים ושלמים, חיים כאלה שיהיו למופת לכל העמים תחת כל השמים, בעוזם וגבורתם ביחד עם הוד קדושתם ורוממותם, שאז נוכל למלא את התעודה הראויה לישראל בארץ ישראל.וזה אי אפשר כי אם על ידי קיפול כל הטוב הנמצא בחיי האבות והבנים גם יחד, באופן שלא די שלא יהיו הצדדים הטובים שיש בשני דרכי החיים סותרים זה את זה, כי אם מחזקים ומרוממים זה את זה, זהו יסוד השבת לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.במחשבות הללו הנני הוגה ועסוק, ותודה לאל שכל אשר שיערתי בחו”ל במה שיש לנו לעשות לטובת כלל עמנו וארצנו, בהשפעת רוח טהרה שתחיה את כל המעשים כולם, לאמר בפה מלא ‘בית יעקב לכו ונלכה באור ד”, הנני רואה עין בעין, פה על אדמת קדשנו. (אגרות הראיה / כרך א / פט) עלינו החובה להתחיל להתאמץ במצוה כללית זאת, בפעולה הגדולה שאחריתה להשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם, שתגמר ע”י אליהו זכור לטוב שרוחו חי בקרבנו (אדר היקר ועקבי הצאן / אדר היקר / עמוד יט) ומעיד הרב משה צבי נריה: וכך היה מרן הרב אומר: ‘ומל ד’ אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך’ (דברים ל ו) בשני לבבות הכתוב מדבר, כי אינה דומה מילת הלב של האבות למילת הלב של הבנים. אותו לימוד עצמו שונה הוא בסגנונו והסברתו כשהוא נאמר לאבות, ופנים חדשות לו ולאמירתו באזני הבנים. ומבשר הגאולה הוא שידע לפנות אל כל דור בלשונו, וכך ילכד אותם וימלא את השליחות האלוקית: ‘והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם’ (מלאכי ג כד). (חיי הראי”ה, דף רסח)[2]. זאת היא עבודת אליהו והיא עדיין מוטלת על כולנו, כל אחד לפי כוחו! המנצח – הקודש העליון כבר לפני יותר ממאה שנים שרטט הראי”ה את מפת המחנות העיקריים בעם ישראל. שלוש המחנות העיקריים שהוא זיהה בעם ישראל היו: המחנה הדתי, שערכיו הם קבלת עול מלכות שמיים, תורה ומצוות; המחנה הלאומי, המסור למפעל הציוני, עם ישראל, ארץ ישראל, מדינת ישראל; המחנה הליברלי, שערכיו הם השכלה, מוסר ואוניברסליות. הראי”ה ראה את מקורן של שלושת הדעות והמחנות הללו בשלוש הנטיות היסודיות של רוח האדם: הנטייה המוסרית, הנטייה הדתית והנטייה החברתית. את העובדה שכל אחת מהנטיות הללו הפכה לאידיאולוגיה ובאה לביטוי כמחנה פוליטי, ראה הראי”ה כברכה. ה’קללה’ היא בכך שכל מחנה רואה את עצמו כָּ’שָלֵם’ ולא כְּ’חֵלֶק’, כמי שהאמת כולה אצלו (וכך גם הטוב), ואת המחנות האחרים כשקר (וממילא, כרע). התוצאה היא שכל המחנות מצויים במאבק חריף. גם היום, זו החלוקה הכללית של המחנות בישראל. גם היום המחנות נאבקים זה בזה כשכל אחד טוען ‘כולה שלי’. כמה מצער ומסוכן שעד היום לא הצלחנו להגיע לפתיחת לב שתכונן שיח מקדם ושילוב זרועות בין על המחנות, לעבודה יחדו של המשך בנין הבית המשותף שלנו – מדינת ישראל. הטעם לכך הוא העדר של ‘שאר רוח’ בכל המחנות (כן, בכל המחנות). העדר של חכמה אמיתית, זו של ‘איהו חכם – הלומד מכל אדם’. חוסר המודעות של כל המחנות לרוח המפעמת במעמקי הלב של עם ישראל, המחיה ומאחדת אותו. הראי”ה קרא לרוח הזו: ‘הקודש העליון’ או ‘הרוח האלוקית הכללית’. רוח זו, היא המקור הרוחני העמוק לשלושת הנטיות, הדעות והמחנות. וחשוב להדגיש, רוח זו אינה דתית, כמו שאינה חילונית, היא קודמת להם, היא אנושית אוניברסלית. גם אם קשה להבין מהו בדיוק ‘הקודש העליון’, מהי אותה רוחניות עמוקה, קל להבין את ה’פונקציה’ שלה. גם אם קשה להבין מהו בדיוק ‘הקודש העליון’, מהי אותה רוחניות עמוקה, קל להבין את ‘פונקצית המנצח’ שלה. רק הופעתה תניס את צללי השקר המחנאי של ‘אני ואפסי ומי עוד’, תָּמוּל את עֹרְלַת הלב ותכונן את התובנה הפשוטה כל כך – שבכל המחנות יש אמת וטוב, שבית ישראל יבנה דווקא על ידי כולם. או אז יחליף את השיח המתלהם המבקש להכניע, שיח של ענווה וידידות, המבקש להקשיב, ללמוד ולפעול ביחד ועושה זאת בדרכי נעם ובנתיבות שלום. לדאבוננו עדיין לא קם המנצח שראשית עבודתו תהיה לגרש את הרוח הרעה שתקפה את נגני המקהלה הלאומית ולהפיח במקומה רוח מאירה, מרפאת ומיטיבה. לשם הפשטות נדמיין איש אשר רוח טובה בו, רוח שתחבר ולא תפריד ותסכסך. מנהיג ש’יעשה את העבודה’ של המנצח, שיקהיל את כל עדת ישראל, שיעמיד את המקהלה הלאומית על הרגלים, שייטול את המקל, אך לא יכה בו אלא יניף אותו בחן והקקופוניה תתחלף בהרמוניה. ועד שיגיע המנצח – ‘ביחד ננצח’! כלומר, כל אחד מאיתנו חייב להיות המנצח על עצמו, ואם הוא מוכשר לכך גם על סביבתו הקרובה, ואם הוא מוכשר לכך… וכך הלאה. כמו ביום הכיפורים בו כולנו קרואים להיות ‘כהן גדול’ הנכנס לקדש הקדשים, כך, בימי החולין הסוערים שלנו, קרואים כל אחד ואחת מאיתנו להיות המנצח. ולוואי שיתקיים בכולנו: וַיָּשֶׂם רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמוֹתַי יַדְרִכֵנִי לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתָי: לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר. לַמְנַצֵּחַ עַל שׁשַׁנִּים לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹת. לַמְנַצֵּח בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר שִׁיר. [1] (בארי צימרמן / בא אלי פסוק נחמד / ויקהל / תשס”ח) [2] עיין על כך מאמרו של הרב חיים ישעיה הדרי בספר “באורו”, ההסתדרות הציונית העולמית, עמ’ 33-40.
השאר תגובה