Print Friendly, PDF & Email

פרק ראשון – על פרסונליות, אינטימיות ואלימות

איכשהוא, לאחר אתנחתא ארוכה, יצא לי בזמן האחרון לעסוק שוב בסוגיה של ההבדל והמחלוקת בין השפה האמונית – דתית הפרסונליות לבין זו האימפרסונליות. חיפשתי ומצאתי בבית גנזי המחשב שלי תיקיה בנושא ונמשכתי לכתוב על כך. עד כה מדובר בשלושה פרקים. הנה הפרק הראשון שהינו סיכום השיח ממנו התחיל הפעם הכל…


הצעה, דחייתה. ובכל זאת…

יותר מידי פעמים בהיסטוריה, אנשים שהתייחסו לאלוהים כסובייקט התייחסו לבני אדם כאובייקט. התנכרו, התאכזרו, פגעו, השפילו, בגדו וטבחו בהם. אולי הגיע הזמן לנסות לשנות את המשוואה.

האפשרות המתבקשת, היא פשוט להפוך אותה – להתייחס לאלוהים כאובייקט ולאדם כסובייקט. אם אכן תפיסת אלוהים כאובייקט וכינון יחס אימפרסונלי אליו יביא לתפיסת האדם כסובייקט וכינון יחס פרסונלי אליו, עם כל הטובה והברכה הנובעת מכך, זה בהחלט כדאי. גברת תיאולוגיה תבליג, אלוהים ממש לא ייעלב מזה, הוא ימחל על כבודו ברצון רב. אנחנו נרוויח מזה, העולם יהיה מקום טוב לחיות בו. כולם יהיו מרוצים.

אלא שזו כמובן מסקנה שגויה. גם אנשים וקבוצות בעלי יחס אימפרסונלי לאלוהים היו אכזריים ואלימים. ובמאה העשרים נוכחנו שם ה'נאורים' החפים מכל יחס לאלוהים הגדילו לעשות זוועות. אני אמנם סבור שיש תלות הדדית בין שתי מערכות היחסים הללו – 'בין אדם למקום' ו'בין אדם לחברו', אך איני יודע את סוד ה'יחוד' הזה. איני יודע מה קדם למה, מי עיצב לראשונה את זולתו, התיאולוגיה או האנתרופולוגיה, או להיפך. זה גם לא כל כך משנה, מפני שרגע לאחר הראשית, נוצרה מערכת של השפעה הדדית ושל תלות הדדית.

מה שאני כן 'יודע' הוא שאת היחס האישי, הדיאלוגי האינטימי, יש להפנות ולמקד באופן דחוף אל הזולת האנושי. ולו רק כהתחלה שתתקן את חטא החטאים של האדם – היחס אל הזולת כאובייקט וכל תולדותיו הנוראות. אפשר לעשות זאת בסגנונות שונים. אפשר ללכת בעקבות בובר ולכונן מערכת יחסים של 'אני אתה'. אפשר ללכת בעקבות לוינס, לראות את הציווי המטאפיזי – אתי שבפני הזולת התובע אותנו לערבות ואחריות מוחלטת לאחר. אפשר אפילו לחזור אל קאנט ולממש את התביעה לראות בכל אדם סובייקט ולא אובייקט, תכלית לעצמו ולא אמצעי למטרה. אפשר כמובן פשוט לשוב הביתה, אל יסוד התורה וכללה – 'ואהבת לרעך כמוך'. אני מניח שיהיו מי שירצו ויוכלו לכונן יחס אישי גם עם אלוהים ולא רק שזה לא יפגע ביחס האישי לאדם אלא אדרבא יעצים אותו. טענתי והצעתי הם ביחס למרחב הכללי ולא הפרטי, כצעד פתיחה של עידן חדש שחייב 'ללכת מקצה לקצה' כדי להגיע ל'דרך האמצע'.


אסיף

שלחתי דברים אלה לכמה חברים והנה מה שהם ענו לי ומה שהשבתי להם. יש בדברים חזרתיות, ובכל זאת העדפתי לשמרם כהווייתם:

אלעד: אבל למה מתוך היחס הפרסונלי לאלוקים אי אפשר ללמוד דווקא את הפרסונלי הבין אישי, בבחינת מה הוא וכו', כי בצלם? דווקא היחס האובייקטיבי לאלוקים, מוליד יחס של חוק ומצווה, שמוליד בנפש זרות משפטית, שמולידה גם את היחס לאנושי – מקום המשפט שמה הרשע. נדמה לי שהפיצול הזה לא הדרך, אלא דווקא אדרבה פרסונלי ופרסונלי.

עניתי לו: נכון אלעד, זו החשיבה הרגילה וגם ההגיונית. כך היינו מצפים, אך היסטורית אמפירית זה היה והווה הפוך. אכן הגיוני ומסתבר שאדם שיש לו לב טוב, יאהב את אביו שבשמיים ויאהב באותה האהבה את בניו שעל הארץ. אבל אהבת האל בסגנון הדתי המסורתי הפרסונלי, הולידה לא פעם את שנאת האחר. האחר המתחרה על אהבת האל, או האחר המחלל ומטמא אותה.

באמת יכול להיות שזה לא קשור והבעיה היא בסיסית יותר במישור של דרך ארץ שקדמה לתורה…

והוא השיב: המיקוד צריך להיות בתיקון הבן אישי,  למה לי רוב זבחיכם וכו'. דווקא המשפטיזציה וההפיכה של עבודת ה' לחוקים או לחזות הכל היא המכשלה לענ"ד. ובאשר למדרגה של 'קדושת הדומיה' והחיים עצמם כאלוקיים. זה נראה לי קשה הרבה יותר, לפחות לרוב האוכלוסייה.

אבי: יש שמתייחסים ב'אני-אתה' גם לאל וגם לאדם (בובר) ויש שמתייחסים ביחס של מהות אובייקטיבית גם לאל וגם לאדם (דעת אלוהים כמחשבה היותר גדולה וכו' וכן 'מהות הגבר' ו'מהות האישה' וכן 'תפקידנו בעת הזו')

השבתי לו: צודק. הבעיה היא כנראה ברובד בסיסי יותר כמו שכתבתי לאלעד. וגם, זו 'הוכחה' שתיאולוגיה היא נגזרת של תפיסת האדם את עצמו ולא להיפך, (ויברא האדם את אלוהים בצלמו ולא להיפך). אמנם אחרי שתי פעימות חיים, זה כבר לא משנה וברור שיש השפעה הדדית ביניהם.

אריאל: אם מסתכלים אמפירית תועלתנית – לדעתי המבט הפרסונאלי יוצר אחוה וממילא טוב כלפי אנשים. השאלה היא מה קורה למי שלא מאנשי שלומנו או שלומו… וממילא השאלה אינה, רק 'פרסונלי' או לא, אלא מה כולל הפרסונאלי או לא, או את מי הוא מכניס לתוכו. או מה סיפור של האובייקט או הסובייקט הזה.

ולו עניתי: אכן, כשהאינטימיות היא עם אלוקים, העולם והאדם עלולים להפוך טפלים ואף מפריעים. וגם, כשאלוקים הוא אישיות שיש לי איתה דיאלוג, משום מה זה מתבטא במלחמת חורמה במי שלא בקו שלו, כלומר, שלי. באנלוגיה לדברי הרב ביחס לצמחונות – משאבי האהבה והחמלה של האדם מוגבלים וכשהוא 'מכלה' אותם על אלוקים, לא נשאר לו בשביל בני אדם.

ישראל [והערותיי, בסוגרים מרובעות]: נקודה ראשונה: הדיכוטומיה של פרסונאלי ואימפרסונאלי היא רק חלק מהתמונה. אלוהים פרסונאלי, הוא גם אישיות שמנקזת אליה את האנרגיות הבין-אישיות של האדם, אבל גם – אישיות שמנקזת ומנכסת אליה (על ידי מאמיניה) את השלמות, את השליטה, את האחריות ואת האמת. וכשכל אלה מתנקזים אליו, אז העולם נשאר ריק, "מסתלק זוהר החיים של כל העולם ממנו"[1], וזה קורה גם כשאלוהים הפרסונאלי הוא אימננטי ואפילו כשהוא מוגדר כ"עצם" שמאחורי האידיאלים. כשאלוהים מנקז אליו את האמת, זה [מרוקן את העולם והאדם, אך גם, למרבית הפרדוקס (או לא)] מאפשר למאמיני האלוהים הזה לראות את עצמם כמחזיקי האמת ומכאן הדרך לאלימות ולקנאות [ביחס ל'מינים' ול'כופרים' ולכל מי שאינו מאנ"ש וכיו"ב.]

כשאלוהים הוא לא פרסונאלי, השלמות והאמת חוזרות לשכון בתוך החיים. ואפשר למצוא את החיים שבחיים[2] בחיים עצמם, "אמת מארץ תצמח" ולא בשמיים היא. האנרגיה הבין אישית חוזרת להתמקד באנשים ובחיים כדי למצוא שם "חיים אלוהיים" (ביטוי, שדורש הסברה בסגנון "בכל דרכיך דעהו"[3], כדי שהוא יישמע פחות רחוק ובלתי מושג).

נקודה שניה: ההשפעה של התיאולוגיה על האנושות במהלך ההיסטוריה היא לא פונקציה ישירה ולא מתרחשת (רק) דרך המחשבה. לכן אי אפשר לבחון את שאלת הקשר בין פרסונאליות ואלימות (או התנכרות) דרך בחינה ישירה של השפעת עולם האמונות של אדם או חברה [דומני שלא דייקת וכמו שסיימת על פרט – לא בהכרח, על חברה – כן] על התנהגותם והתנהלותם. הרוב הדומם לא פועל מתוך תפיסה תיאולוגית ובוודאי לא מעמיק בתפיסת האלוהים שלו. אבל – התיאולוגיה כן מחלחלת ומשרישה שורשים בתרבות האנושית ומייצרת תת [ועל] מודע קולקטיבי שיתבטא כלפי חוץ [לכך התכוונתי ולאו דווקא להשפעה מודעת וכדבריך]. לכן, גם שאלת הביצה והתרנגולת לא כל כך משמעותית, כי בין אם האדם יצר את אלוהים בצלמו או להיפך, במהלך ההיסטוריה נוצרת השפעת הדדית חוזרת שמעמיקה את השורשים בתוך החברה. או כפי שכתב יהודה עמיחי –

התפילות יצרו את האלוהים / האלוהים יצר את האדם / והאדם יוצר תפילות / שיוצרות את האלוהים שיוצר את האדם…

אכן לא נמצא קורלציה ישירה, בוודאי לא ברמת הפרט [זו הבחנה החשובה. כל פרט ניזון ומתפרנס מצידי צדדים ולכן 'חוקיות' זו לא בהכרח תתגלה בו], אבל עדיין יש השפעה ברמה התרבותית הכללית, ויש ערך מוסרי בחינוך לתיאולוגיה נטורליסטית שבה מחפשים את האלוהות על ידי חיפוש השלמות והאמת בתוך מרחבי החיים עצמם ולא מחוצה להם.


שלוש הצעות נוספות לסיום

א. ביחס למחלוקת בין שתי השפות האמוניות – הבה נזכר, אלוהים הוא לעילא מכל שירתא ותושבחתא… הוא מעבר לאובייקטיבי ולסובייקטיבי. הוא אף מעבר לאונטולוגי, ל'יש' ול'אין'. הוא מעבר לשפה האנושית. כל דימוי או מושג ביחס אליו מתייחס אל המפגש איתו ולא אליו עצמו.

אם כך, אין שום הכרח להישאר במסגרת הבינארית של מישהו ומשהו, סובייקט ואובייקט ובכלל לא בתבניות הקיימות. אפשר ליצור שפה דתית חדשה או לחדש שפה ישנה שנדחקה לשוליים ונשכחה. למשל (וזה ממש לא חידוש), להתייחס אל האלוהים כמקור החיים, האור והטוב, מקור ההשראה הפלאי, הרזי, הנשגב, התהומי, המחיה אותנו, חי בתוכנו ומתגלה דרכנו. 'סובב כל עלמין ובני נשא וממלא כל עלמין ובני נשא'.

ובלשון הראי"ה:

הבינה היותר שלמה ומתוקה של דעת האלהות היא הכרת היחש האלהי אל העולם הכללי ואל כל פרט ופרט מפרטיו, החמריים והרוחניים, כיחש הנשמה, הצד הרוחני המחיה והממלא אור קיום והפרחה, אל הגוף, אל הדבר הנדרש לחיים לאורה ולהפרחה.

הרגש מעיד והבינה מבררת, שאלהי עולם היחיד והמיוחד הוא הטוב הגמור, החיים, האור, הכל, המרומם על כל ומרומם על כל רוממות, וטוב מכל טוב, טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו, מחיה הכל ושומר הכל, מצמיח ישועה לכל

(הראי"ה קוק אורות, אורות התחיה א)

ב. אולי כדאי גם לנסות ולאמץ את ההמלצה החכמה – 'אמור מעט ועשה הרבה'. אולי הגיעה העת להתחיל לשוב אל 'גן העדן' של לפני 'אז הוחל לקרוא בשם ד" (שחז"ל ורש"י פירשו כראשית העבודה הזרה [ששום קריאה בשם ד' אינה חפה ממנה])[4]. בשלב הראשון הבה ננסה קצת למעט לקרוא בשם אלוהים, לדבר קצת פחות על אלוהים, ואפילו עם אלוהים ואליו. במקום זה, להשקיע את מירב ומיטב משאבנו בלחיות חיים אלוהיים, חיים של טוב ויושר, טהרה וקדושה. חיים של קרבת אלוקים שתולדתם דבקות של הליכה בדרכיו, בעיקר של 'טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו'. חיים של רצוא על מנת שוב, של מלאכי אלוקים 'עולים' על מנת 'יורדים'. חיים של קבלה לשם נתינה, של השתלמות עצמית מתמדת לשם השתתפות בהשלמה הכללית. חיים בהם נקיים 'בכל דרכיך דעהו' באומר החיים שלנו ולא רק בתודעה ובאומר שפתיים. חיים שמערכת היחסים עם אלוקים היא הראשית ולא התכלית, שההתענגות על ד' היא מקור תעצומות התיקון.

ובלשונו הזהב של רבי חסדאי קרשקש המבחין בין הנרצה לשי"ת לראוי להיות נרצה לאדם:

…שהתכלית האחרון הנכסף לאדם, הוא הדבקות והעבודה. וההצלחה והערבות למה שהוא הטוב האחרון, הוא התכלית הנרצה אצל השי"ת… והתכלית האחרון הנכסף לאדם הוא העבודה והאהבה, והדבקות – בבחינת העבודה, לא בבחינת הערבות המושג… שאם היה תכלית העבודה והאהבה – הערבות המושג, היה הערבות יותר נכסף מהאהבה, ולא הייתה אהבת השי"ת היותר עצומה בתכלית מה שאפשר.

ג. ביחס להשלכות האתיות והפוליטיות של התיאולוגיות – נזכרתי שפעם, מכיוון אחר, הגעתי למסקנה שבכלל לא ברור שכל זה קשור לאלוהים ולדת, לפרסונליות ולאימפרסונליות. המאה ה20 לימדה אותנו שגם אידיאולוגיות אתאיסטיות וחילוניות יכולות להיות אלימות ואכזריות. יתר על כך, דומה (וגם כאן, בניגוד ל'היגיון', כלומר, למה שהיינו מצפים) שאין קורלציה ברורה וחד משמעית בין תיאולוגיה ואנתרופולוגיה, ויתר על כך, גם לא בין מידת האמת של השקפות עולם בכלל לבין מידת הטוב של האוחזים בהם. כך שמסקנת הביניים שלי הייתה והינה עדיין שהבעיה והפתרון נמצאים במישור האלמנטרי של האנושיות של בני האדם כיחידים ובעיקר כקבוצות. מתברר שהאמירה 'דרך ארץ קדמה לתורה', היא הרבה יותר כבדת משקל ממה שנהוג להבין בה. ו'דרך ארץ חדשה קודמת לתורה חדשה[5]'.

המשך יבוא אי"ה


[1] הראי"ה קוק פנקס הדפים א / מא: כ"ז שאין האדם חושב כ"א על החיים שבחיים, שבחיים שהוא רואה שומע ומרגיש, הכל חי אצלו, (ו)ממילא הוא בא למצב של השלמת החיים שבקרבו. אבל כיון שהוא בא למדה זו, להעתיק את חי העולמים אל מקום מיוחד, מסתלק זוהר החיים של כל העולם ממנו, ואיננו שב אליו, כי אם כשיבא לידי מדה זו, שתשכיל אותו, שכדי למצא את חי העולמים, איננו צריך להביט באיזה מקום מיוחד, על כן, כמקדם, יכול הוא בלא שום רפרוף, למצא את החיים שבחיים, בחיים עצמם, בחיים שלפניו, במציאות המשתטחת – ביופיה ו[ב]כל גווניה, – לעיניו.

מדה זו מספקת לפי צד הנשמה שבאדם, שאינה צריכה כ"א לשוט במרחבים רוחניים, לשמח ולהתענג. אבל החיים המוגבלים, שהם מלאים מכשולים רבים, בהם, מתוך סיבוכם וחשכתם, אין חי העולמים מתגלה בהם לעיני בשר, וכשאנו מוכרחים להמשיך חיים לתוך אורחות התבל, שהם כל כך קשים ומלאים זעף, הננו צריכים לישא עין לשחקים, – למצא את ד' למעלה מעולמנו, – ליושב שחקים.

ומי שבא לבקש יושב שחקים מצד תביעת הנשמה, הרי זה טועה, כי ד' אלוקים הוא בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד, וגם בחללו של עולם, מקיף וסובב הכל ומלא כל. ומי שבא להסיח דעה מיושבי בשמים, ביחש לאורחות החיים המעשיים, הרי זה עתיד לטבע במצולות הרשעה, ולא ימצא מנוח, כי לדרכי עולם צריכים אנו לתורה מן השמים. 

[2] הראי"ה קוק, שם

[3] הראי"ה קוק מוסר אביך, ב ב. ולמבקש להרחיב, מאמרי – 'בכל דרכיך דעהו', אסיף א'.

[4] הרחבה על כך ראה במאמרי הנ"ל עמודים 375 – 378

[5] להרחבה, ראה מאמרי 'אדם חדש – שפה חדשה – דרך ארץ חדשה' באתר 'חיים בריבוע'.