Print Friendly, PDF & Email

פוסטמודרניזם כקושיה ואתגר – מכלים שבורים ללב נשבר

 

לזכרו של הרב שג"ר, שהיה הראשון לדלג לשתוק ולנגן…

עשור לפטירתו.

 

וזאת למודעי
ברור לי לגמרי, וחשוב לי שיהיה ברור לך הקורא, שהדברים הבאים אינם אלא טיוטא וחומר גלם למאמר רציני בכמות ובאיכות, שיהלום את חשיבותו של הנושא הנידון – אמונה בעידן פ"מ. ראה נא איפה את דברי אלה כשיתוף במחשבות שאני מקווה שהן גרעין שניתן וראוי לפתחו. כמובן שאשמח לשאלות הבהרה ולהערות מכל סוג בתקווה שזה הקטן גדול יהיה ולא יצטרף לכל ה'נפלים' שקדמוהו…

אפיקורסיות וקושיה מן החלל הפנוי

וְדַע, שֶׁיֵּשׁ שְׁנֵי מִינֵי אֶפִּיקוֹרְסִית. יֵשׁ אֶפִּיקוֹרְסִית, שֶׁבָּא מֵחָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת, וְעָלָיו נֶאֱמַר (אָבוֹת פֶּרֶק ב): 'וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לְאֶפִּיקוֹרוֹס'. כִּי הָאֶפִּיקוֹרְסִית הַזֹּאת יֵשׁ עָלֶיהָ תְּשׁוּבָה, כִּי זֹאת הָאֶפִּיקוֹרְסִית בָּא מֵחָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת. […] אֲבָל יֵשׁ עוֹד מִין אֶפִּיקוֹרְסִית, וְהֵם הַחָכְמוֹת שֶׁאֵינָם חָכְמוֹת. […] וּבֶאֱמֶת אִי אֶפְשָׁר לְיַשֵּׁב אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת, כִּי אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁל אֶפִּיקוֹרְסִית הַזֹּאת, בָּאִים מֵחָלָל הַפָּנוּי, אֲשֶׁר שָׁם בְּתוֹךְ הֶחָלָל הַפָּנוּי אֵין שָׁם אֱלֹקוּת כִּבְיָכוֹל. וְעַל כֵּן אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת הַבָּאִים מִשָּׁם, מִבְּחִינַת חָלָל הַפָּנוּי, אִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אֹפֶן לִמְצֹא לָהֶם תְּשׁוּבָה, הַיְנוּ לִמְצֹא שָׁם אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. […] רַק יִשְֹרָאֵל עַל יְדֵי אֱמוּנָה עוֹבְרִים עַל כָּל הַחָכְמוֹת, וַאֲפִלּוּ עַל הָאֶפִּיקוֹרְסִית הַזֹּאת הַבָּא מֵחָלָל הַפָּנוּי. כִּי הֵם מַאֲמִינִים בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּלִי שׁוּם חֲקִירָה וְחָכְמָה, רַק בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה.

ליקוטי מוהר"ן – מהדורא קמא סימן סד [ב]

הפוסטמודרניזם (מכאן ואילך – פ"מ), במובן הרחב והקשה ביותר, הוא שם כולל ל'אפיקורסיות' ול'קושיה' שבקעה מן ה'חלל הפנוי' שנוצר בעקבות הקריסה של כל הספורים הגדולים שהתרחשה במאה העשרים בעטיה של השואה (שהתעצמה בבתי המטבחיים המהפכניים ברוסיה ובסין ובעוד מוקדי עוול ורצחנות על פני כדור הארץ). 'החידוש' של ה'אפיקורסיות' הזו, הוא בכך שהספורים המודרנים – ה'חילונים', יצירי הנאורות והרומנטיקה כאחד, הצטרפו לקבר האחים / מגרש הגרוטאות של הספורים הפרה-מודרניים, בעיקר המסורתיים – הדתיים.

בפ"מ הקשה, מדובר לא רק על שלילה של כל הנ"ל, אלא שלילה אפריורית מכאן ולהבא של כל סיפור גדול מכל סוג שהוא, ובכך שלילה חריפה של התבונה והמצפון האנושיים כמאורות חיי הכלל והפרט וכמורי הדרך של האדם. כל ה'אלים' מתו – אלוהים, האדם כסוביקט וכל ילדי רוחו, השפה כמייצגת, ההסטוריה כפרוגרס, ועוד ועוד כיו"ב.

התוצאה היא 'המצב הפ"מ', המציאות כרשת תזזיתית של כוחות חסרי מהות ועצמות, שהערך המוחלט היחיד שבה, הוא השלילה הגורפת והמוחלטת. הקושיה הפ"מ שבקעה מהחלל הפנוי הזה, הלכה ופרתה ורבתה לכדי 'השיח הפ"מ' שתהילתו היא האיזוטריות, חוסר הקוהרנטיות, העמימות ואי המובנות, האדיקות הספקנית והרלטיביסטית,  וההסתייגות המיידית מכל הדומה ל'פסיקת הלכה', על דבר האמת, הטוב או היפה[1].

כל מה שנותר הוא קוקטיל קטלני של טבע פיזיקלי אדיש, ושל אנושות שהיא צרור של יצרים רגשות מחשבות ומעשים, ללא מסד וללא טפחות, ללא חוט שדרה וללא מצפן, ללא מקור וראשית וללא תכלית ואחרית, ללא מהות וללא עצמות.


אל תען כסיל כאיוולתו

אפשר לעשות חוכא ואיתלולא מהפ"מ כמו שעושים רבים, חכמים וטובים (אף אני באחד מחיבורי המוקדמים 'עזי המבע' כיניתי את הפוסט 'ליצנות'). אפשר לחשוף את הסתירה הפנימית שיש בוודאות הניהיליסטית הפ"מ. אפשר לצאת כנגד הלשון העמומה והמתעתעת, שאינה מובנת לקורא ועושה רושם שגם לא למחבר (שבעצם כבר מת…). אפשר לגנות את ה'טהרנות' הפ"מ המתסגרת במגדל השן של הבקורת אך לא יוצאת לשטח ומפשילה שרוולים. אפשר להתריע על הסכנות והנזקים שיש בו – ניהיליזם אינטלקטואלי, אתי ואסטתי, ואף לקרוא לו 'רוצח סדרתי', כמו שקרא לו בצדק מבקר חריף.

ההאשמות הללו נכונות במידה רבה, אבל אם בזאת תתמצה ההתמודדות שלנו עם הפ"מ, תהיה בכך החמצה של הפוטנציאל החיובי הגלום בו, במענה לשאלה שהוא שואל בבוטות ובנוקבות, בהתמודדות עם האתגר שהוא מציב בפנינו, בפענוח 'השליחות האלוהית' שלו.


להקשיב את הזעקה (ולא רק לשמוע את הקושיה)

אבל אפשר גם אחרת. את הפ"מ בגירסתו הקשה והמרירה, המכריז על מות האדם וקבורתו קלון לצד קברו של אלוהים, אפשר להקשיב ולשמוע כזעקת הכאב של האנושות המתבוססת בדמה ולא פחות מכך בטירופה. במר ליבו ובחרון אפו, פוסק האדם נחרצות שלא נשאר כלום מכל האמונות והאמיתות התקוות והחלומות.

הפ"מ אינו 'הילד הרע' הטוען שהמלך עירום, אלא המבוגר המפוכח שטוען שאין מתחת לבגדי המלך מאומה, שכל מה שיש, אלו בגדים, ומלך אַין. המלך אינו רק אלוהים, אלא גם ובעיקר האדם וכל תולדותיו! הפ"מ שובר אלילים ושוחט פרות קדושות, בצדק, שהרי הם אכן הכזיבו, הן תיאורטית והן מעשית[2].

לוינס, שאינו פ"מ, נתן אף הוא ביטוי נוקב לאכזבה זו. מאחר שכל הפילוסופיות, האידיאולוגיות והדתות, לא מנעו את עלית הנאצים ואפילו לא התקוממו כנגד הפרויקט הנאצי – השואה, הם איבדו לחלוטין את אמינותם ואת זכות קיומם כמאורות ומורי דרך.[3]. בעצם מה שקרס כמגדל קלפים אל מול הרוע הנאצי, היא התרבות המערבית כולה!

'אגדיל עשות' ואשווה את הפרויקט הפ"מ לפרויקט של אברהם אבינו. כאברהם, האחד והיחיד שרואה שהבירה דולקת, ומעז לתהות שמא אדון לבירה (ודוק, 'אדון' ולא 'בעלים', כלומר מנהיג ולא 'אידיאה'), כך הפ"מ מזהה ש'הבירה דולקת', שעשן מיתמר מארובות הגז שלה, וקושיתו ותרעומתו היא התגובה הישרה ביותר לזוועת השואה ולכל אימי המאה העשרים שלפניה ולאחריה. לא אלהים ולא שלוחיו, לא האדם ולא חכמיו, לא מנעו את השואה, ומשפרצה לא ההינו ולא ידעו להתמודד איתה כראוי. שום 'אדון' או אדם' לא הציץ עדיין ולקח אחריות…

יתר על כן, הפ"מ הוא גירסא עכשווית ומיואשת של זעקתו של אברהם, 'השופט כל הארץ – אלוהים או אדם – לא יעשה משפט'. אלא שהפעם אין קול ואין עונה. התשובה טרם ניתנה. עלינו לתת אותה, ולשם כך ליצור אותה. עלינו ל'עשות תשובה' כללית וכוללת, מתוך לב שבור ונדכא אך גם מתוך עוז ועזות.


השכרון, היקיצה והמועקה

המהפכה המודרנית נישאה על כפיים, בשל ההצלחה האדירה שלה לחלץ את האדם מהחשיכה והקפאון של 'ימי הבינים' ולקדם אותו מכל הבחינות – מדעית, פוליטית, אתית, תרבותית. היא עשתה את מה שהדתות הבטיחו ולא קיימו – האריכה את תוחלת החיים והיטיבה את איכותם. הדתות בתפילותיהן לא מנעו מגפות קטלניות, לא פתרו את בעית הרעב והעוני, לא האריכו את תוחלת החיים של האדם ואף לא שיפרו את איכות חייו. הן לא מנעו את המלחמות (ויש אומרים שאף עוררו אותם לא אחת), לא בטלו את השעבוד והניצול והעוול, ולא, ולא, ולא… ללא ספק כשלון חרוץ במבחן התוצאה.

המהפכה המודרנית הגשימה חלק ניכר מחלומות האדם וחזונות הנביאים, ובראשית המאה העשרים היה האדם שיכור מהישגיו ועסוק בלצחצח את נעליו ואת כפתורי הזהב של הפראק שלו למסיבת הסיום של המדע והתרבות האנושית.

אבל אז באה מלחמת העולם הראשונה, והשניה, וסטלין ומאו וכו' וכו', ומעבר לכל אלה, השואה ששברה לחלוטין את הכלים. אירועים אלה חשפו באופן מדאיב ומביש את חוסר האונים של המודרנה בהתמודדות עם הרוע האנושי. התברר שכל התיקונים שלה, לא שינו את האדם לטובה, ואדרבא נתנו בידו ידע מדעי בעל פוטנציאל 'נפיץ', אידיאולוגיות מתוחכמות כריזמטיות אלימות וכלי נשק הרסניים ורצחניים שלא היו כדוגמתם בעבר. וכל אלה הזינו את התפרצויות הלבה של הרוע והטירוף האנושיים בעוצמה שלא נודע בעבר כמוה.

גם לאחר תום המלחמות, ואף מששב הרגיעה לשטח, הלכו וניבעו עוד ועוד סדקים ובקיעים בחומת המודרנה וההלכה לה והצטברה בלב 'מועקת המודרניות' (כשם ספרו של צ'ארלס טיילור, שבו הוא מנסה להפיגה). האדם אמנם שבת מלחימה (ממש לא לגמרי) אך שביתת נשק זו הפגישה אותו עם עצמו, עם דמות אדם בודדת ומנוכרת שהצלחתו הריאלית (המדעית והטכנולוגית, הכלכלית והפוליטית) עומדת ביחס הפוך לשמחת החיים, לחפץ ההולדה ולחדוות היצירה, לאושר ולאופטימיות. והוא אינו חפץ ואינו יכול להמשיך כך.

יתר על כן גם היום מתרחשים אירועים נוראים, האימה והזוועה לא פסקה. גם במאה העשרים ואחת מתרחשות השמדות המוניות של אוכלוסיות ועמים, בבוסניה ודארפור ו'מתחת לאף שלנו', בסוריה. והאדם שוב עומד מנגד ולא מגיב מעבר לפטפטת חסודה, מיתממת או מתפלפלת, הממשיכה להשתיק ולנוון את היושר והמצפון האנושי האלמנטרי. ומה עושים אנחנו, שכל כך נעלבנו משתיקת הכבשים של העולם בשואה? ומה עושה מדינת ישראל החזקה שקמה מתוך האפר של השואה כדי להיות חברת מופת ואור לגויים? מאומה.


מי מופתע? מי אשם?

הפ"מ כלל אינו מופתע או מאותגר, הוא הרי הכריז על יאוש מוחלט, הזדכה כליל על רגשות אשם או לקיחת אחריות, והוא אינו נלחם ברוע, כי לשיטתו, אין לכך טעם ולא סיכוי. כשאין אין מהות ועצמות פנימית או חיצונית טובה, הריאליה העובדתית מנצחת ומה שהיא אומרת ברור לחלוטין. כשאין שום 'עצמי עמוק' או 'צלם אלוהים' שיתגבר על הרוע האנושי אז לא נותר לעשות מאומה מעבר לנסות לתפוס פינה שקטה. אם אין אמונה באלוהים, ולא אמונה באדם, ואין אמונה לא רק בצדקת האמונה, אלא גם באפשרות שלה, אובדת כל תקוה, הפסימית גוברת והיאוש מציץ מחלוננו. אם העולם והאדם הם תהו ובהו אחד גדול של אטומים פיזיקליים ופסיכו-פיזיקליים. חזרנו אל האטומיזם האפיקורסי בגירסא מצמררת. מה שנקרא הפ"מ הרך אמנם מגלה יותר איכפתיות ודאגה, אך גם הוא אינו מתכונן לצאת מהמרחב הסטרילי וממגדלי השן הממוזגים שלו, ותירוצו הוא שאין לו כח, ובכך הוא צודק, אבל גם מסגיר את שורש חולשתו.

מי אשם בעובדה שדבר לא השתנה באמת? הפ"מ שרק הרע את המצב בשומטו את הקרקע מתחת רגלי האדם, לאחר שזה איבד את השמים מעל ראשו? המודרנה שלא הפנימה את תוכחת הפ"מ? או דווקא התשובות החלשות שנתנה המודרנה לקושיית הפ"מ: הפונדמנטליזם מחד והניואייג' מאידך וכיו"ב?


מה הלאה?

מה אמורה לעשות המודרנה? להתייאש ולהתאבד (כסטפן צוייג וחביריו)? להתבוסס בהכאה עקרה על חטא? לא ולא! נכון יהיה להתעורר מהסיוט המתמשך הזה, לעשות חשבון נפש ורוח עמוקים, ולצאת שוב לדרך, לפני שיהיה מאוחר מידי?

אי אפשר ולא צריך להכחיש, ה'קושיה' של הפ"מ חזקה. התשובה שלו – לא. אבל למען האמת, הפוסט הוא שאלה בלבד, ואם תרצו מחאה וזעקה והתרסה. את התשובה קרואים אנו כולנו לתת כיחידים וכחברה. שאלת הפוסט היא שאלה ה'רשע', השואל: 'מה העבודה הזאת לכם', כלומר, מדוע אתם ממשיכים ב'ריטואלים' האינטלקטואליים, האתיים והפוליטיים, האסתטיים והדתיים, הישנים, למרות שנוכחתם שעבודתכם לא מניבה את הפירות להם קיויתם?! ואנחנו צריכים, קודם כל, להקהות, אך לאו דווקא את שיניו החדות, אלא דווקא את שינינו החדות, כדי שלא נמשיך לטרוף איש את רעהו. לשם כך, אנו קרואים להעיז ולצאת מגדרנו ולפרוץ לאופק רוחני, מוסרי ותרבותי חדש.


תען כסיל כאיוולתו

הפ"מ מתפקד כ'רוטווילר תרבותי', הוא אינו מרפה מאיתנו ואינו מניח לנו להפטיר כדאשתקד ולהמשיך בהתעלמות המאוד לא אלגנטית שלנו מכל הזוועות שנעשו, נעשות ואין שום סיבה שלא יעשו שוב, אם לא נחדש 'שפה חדשה', 'תורה חדשה', 'ברית חדשה'.

אמנם יש בפ"מ הזדמנות להתחדשות של דתית מיסטית וכו' כמו שלימדנו הרב שג"ר (וכמובן יש הרבה להעמיק ולהרחיב על כך), אך בעיני, הפ"מ, הוא לא רק הזדמנות, אלא הזמנה לבדק בית יסודי והתחדשות, ולעניות דעתי, התחדשות שבעיקרה אינה התחדשות מיסטית ורומנטית (מנחת זרועם של הרומנטיקה והמיסטיקה שבענו די והותר רוש ולענה), אלא אדרבא התחדשות תבונית-מוסרית.

ואולי כשם שדרך ארץ קדמה לתורה (הישנה), כך 'דרך ארץ חדשה' חייבת לקדום ולהתחדש לפני הארת התורה החדשה. כלומר, לשקם את 'צלם אלוהים' שבאדם, את התשתית האנושית הקודמת לכל המבנים התרבותיים ולשוב ולהיות 'בני אדם' נורמליים, נבונים, טובים וישרים.

הפ"מ הוא תביעה לשידוד מערכות רוחני ותרבותי מוסרי, שהדיבר הראשון שלו הוא לקיחת אחריות מלאה על חיינו כאן על פני האדמה מתוך החירות התבונית המוסרית האנושית-אלוהית שלנו. את העבר אמנם אי אפשר לתקן, אך העתיד הוא בידינו ובאחריותנו, ואנו חייבים להבטיח ולקיים שמכאן ואילך לא ישנו זוועות העבר, ויפסקו אלה שבהווה, וייטיב סוף סוף האדם את דרכיו וילך בדרך ד' לעשות צדקה ומשפט.

 


דילוג שתיקה וניגון (בעקבות רבי נחמן)

אסיים בהתבוננות (מדרשית או אף דרשנית אם תרצו) בדברי רבי נחמן שהבאתי בראש דברי. רבי נחמן לימדנו שהמענה לקושיות מן החלל הפנוי, אינו עוד 'שיטה', עוד 'משנה' עוד תיאוריה ועוד פילוסופיה, אלא אמונה, חיים. בדבריו יש שלוש מילות מפתח: (מעבר) דילוג, שתיקה וניגון.

המעבר מחולל את האמונה ה'מדלגת' (דילוגו עלי אהבה) על פני כל הקושיות והקשיים, מסיטה אותם לצדדים או עוקפת אותם. האמונה שלמעלה מטעם ודעת, האמונה של 'ככה', 'למרות הכל' ו'אף על פי כן'. ואם תרצו אמרו, האמונה הפרדוכסלית, האמונה התמימה.

השתיקה מחוללת את האמונה של שתיקה שמעל הדיבור. השתיקה היא המעבר מעשיה להוויה, מדיבור לשתיקה, משתיקה לדממה, לקול דממה דקה, כי שמה האלוהים. תנועה של התמרת המענה המחשבתי והמילולי, באמונה חיה ומאירה.

הניגון מצמיח את האמונה משורשה הנעלם. ראשיתו בהקשבה לניגון העמוק שבתוכנו, הניגון של הטוב והיושר, של החסד והאהבה, של הנדיבות והחמלה. הניגון הזה הוא שורש הניגון של האפיקורסיות שמן החלל הפנוי, שמן הלב הנשבר והריק. הניגון הוא הניגון של הצדיק המואר, והיום כש'ועמך כולם צדיקים', גם אנו קרואים להקשיבו ולנגנו.

דילוג שתיקה וניגון [4], והחוט המשולש לא במהרה ינתק.

האמונה העברית החדשה, היא האמונה בסגולה האנושית האלוהית שבנו. האמונה שבהליכה אל אוצרותינו הפנימיים, והצמחה מחדש של כל נופו של עץ החיים האנושי שנגזם כליל. וזה הכרחי, וזה אפשרי, מתוך הדילוג, השתיקה והניגון, מתוך התחברות לשורשיו השתולים על פלגי המים של הטוב והיושר הפלאיים והאינסופיים שבנו.


[1] לא מיותר להזכיר ששרשי הפ"מ מצויים כבר במודרנה. בנאורות – בבקורת של יום וקאנט, וברומנטיקה – זו הגרמנית של המאה ה18 וה19. אליה הצטרפה הפילו' האקסיסטנציאליסטית הרדיקלית החל מקירקגור, שופנהאור, ניטשה והיידגר, שקראה תיגר על השקר והעקרות של הפילוסופיה הקלסית ('השכל החולה'). מרד זה שהמשיך ביתר שאת וביסוס אמפירי לאחר השואה, בניצוחם של סרטר, קאמי ולוינס.

[2] הפמניזם אף הוא טוען טענה דומה – ההגמוניה הגברית והאופי השובניסטי של התרבות האנושית כולה במערב ובמזרח משחר ההסטוריה, עיצבה את תולדות האנושות כבית מטבחיים אחד גדול ואינטסיבי ואין לה זכות קיום (גם הפמינזם, לפחות בחלקו, מציע חלופה וכנ"ל).

[3] הוא אמנם לא נותר בקושיה ובשלילה, אלא הציע חלופה פוזטיבית מקסימה, ובכך נפרדת דרכו מהפ"מ שהתבצר בקושיה.

[4] ועל דרך הרמז עש"נ – עברים, שתיקה, ניגון