Print Friendly

'עת לחנות ועת ליסוע' – פרשת בהעלתך תשע"ז

(טו) וּבְיוֹם הָקִים אֶת־הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת־הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל־הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה־אֵשׁ עַד־בֹּקֶר: (טז) כֵּן יִהְיֶה תָמִיד הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה־אֵשׁ לָיְלָה: (יז) וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן־שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (יח) עַל־פִּי יְקֹוָק יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל־פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ כָּל־יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל־הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ: (יט) וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל־הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק וְלֹא יִסָּעוּ: (כ) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל־הַמִּשְׁכָּן עַל־פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ וְעַל־פִּי יְקֹוָק יִסָּעוּ: (כא) וְיֵשׁ אֲשֶׁר־יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד־בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ: (כב) אוֹ־יֹמַיִם אוֹ־חֹדֶשׁ אוֹ־יָמִים בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל־הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ: (כג) עַל־פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ וְעַל־פִּי יְקֹוָק יִסָּעוּ אֶת־מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק שָׁמָרוּ עַל־פִּי יְקֹוָק בְּיַד־מֹשֶׁה: פ (במדבר ט)

הקמת המשכן היא השלמת המסע של יציאת מצרים ומתן תורה. המשכן קם וקיים, הענן מכסה אותו, השכינה שורה בו, עם ישראל לשבטיו ערוך מסביבו, הנה באנו אל המנוחה ואל הנחלה. אבל מיד מתברר שלא. החניה היא זמנית ועם ישראל קרוא להיות דרוך וקשוב, וכשישמע את הקול הקדום מצוה: 'לך לך', יקום ויסע וימקם את המשכן במקום חדש. הקב"ה הוא המתזמן את המסע והחניה באמצעות הענן. בהעלותו מעל המשכן – יסעו. בשכנו עליו – יחנו. עַל־פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ וְעַל־פִּי יְקֹוָק יִסָּעוּ. הפסוקים חוזרים שוב ושוב על כך ומפרטים אפשרויות רבות של משך החניה (אך לא של המסע…): ימיםרבים, ימים ספורים, שנה, חודש, יום, יממה.

התורה שכל מילותיה במשורה, יוצאת מגדרה, ומפרטת את כל האפשרויות של משך החניה וחוזרת שוב ושוב על העיקרון המארגן: עַל־פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ וְעַל־פִּי יְקֹוָק יִסָּעוּ. בכך היא מבקשת בכך להפנות את תשומת לבנו לדבר חשוב ומשמעותי.

הרמב"ן ובעקבותיו הספורנו מסבירים את הטעם לפירוט אפשרויות החניה והמסע שבעקבותיהן. הדוגמאות הרבות נועדו ללמדנו שפעימות המסע והחניה של עם ישראל במדבר לא נגזרו מהשיקולים הפשוטים והמתבקשים של ציבור גדול, אנשים נשים וטף, מסובלים בציוד ובבעלי חיים הנמצאים במסע מדברי ארוך וקשה שבו השמש קופחת על ראשם ביום והצינה אוכלת אותם בלילה, שבו מועטים נווי המדבר ומקומות הצל ומרובים המרחבים החשופים והצחיחים. אדרבא, ברור לחלוטין שלא היתה כאן שום התחשבות בצרכים הבסיסיים של חבורת נוודים מדברית, וגם לא שמץ של הגיון הישרדותי.

אז מה כן היה כאן?


סיפר זכותן של ישראל על לכתם אחריו במדבר

הספורנו מיטיב להנהיר זאת:

'ובמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו – סיפר [הכתוב] זכותן של ישראל על לכתם אחריו במדבר: 1. שהיו חונים במקום אשר ישכן שם הענן אף על פי שהיה מקום תהו ילל ישימון. 2. ושמרו בני ישראל את משמרת ה' – שהיו ממתינים את המתנתו זמן ארוך אף על פי שהיה המקום רע מאד, ולא יסעו, לתור להם מקום לחנותם טוב ממנו. 3. ויש אשר יהיה הענן ימים מספר – שלפעמים היתה חניתם במקום נאות להם ולמקניהם, ושם היה שוכן הענן ימים מספר, מכל מקום, על פי ה' יחנו, לא מאהבת אותו המקום, ועל פי ה' יסעו, אף על פי שהיו נוסעים מאותו המקום הטוב. 4. ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר – שהיתה חנית הענן לפעמים זמן בלתי משוער, באופן שהיה לילה בלבד, שהוא זמן בלתי מוכן ומספיק לצרכי חניה ולצרכי המסע, 5. או יומים או חדש או ימים – שבקצת אלה הזמנים לא היה להם פנאי לסדר ענינם ועניני מקניהם, ובקצתם כבר הכינו וסידרו וכמו רגע היו מסתלקין תכף, והורסים כל הכנותיהם. על פי ה' יחנו, גם בזמן הקצר בלתי השגת סידור עניניהם, ועל פי ה' יסעו, בהעלות הענן, גם אחר הזמן הארוך שכבר סדרו שם כל עניניהם.

שבחם וזכותם של ישראל היא נכונותם ללכת אחרי ד' במדבר בארץ לא זרועה, לגמרי על פי הנהגתו ללא כל חשבון 'אישי' ובניגוד לכל שיקול דעת פשוט. האם כל מה שיש כאן זו יראה המתבטאת בכניעה והתבטלות, משמעת וצייתנות? או שמא אף אהבה עזה שלמעלה מטעם ודעת, המקלקלת את השורה?

אני מבקש להציע אפשרות נוספת:


כָּאֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן עַל־הַמִּשְׁכָּן – יַחֲנוּ, וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר – וְנָסָעוּ

משל למאמן קפדן שבנה לקבוצת ההליכה שלו תוכנית אימונים מקצועית המווסתת את הפעילות ואת המנוחה הפיזיים באופן הבונה והמקדם ביותר. כשרצה שיתרגלו את מה שלימדם כינסם אליו והדריכם, וכשרצה שילמדו טכניקה חדשה, נטשם ושילח אותם לשטח לגלות זאת בעצמם.

דבר אחר: משל ל'מָסְטֶר זֶן' קפדן שבנה לקבוצת המבע הרוחני שלו תוכנית אימונים מושכלת ומעמיקה המווסתת את הפעילות ואת המנוחה הרוחניים באופן המביא לטרנספורמציה התודעתית ול'הארה' המיוחלת. כשרצה שיתרגלו ויפנימו את מה שלימדם כינסם אליו וליוה את עבודתם בעצה טובה ובעין בוחנת, וכשרצה שיפגשו עם תובנות חדשות 'שיחרר' אותם מנוכחותו ושילחם מעל פניו.


'עת ליסוע ועת לחנות ועת ליסוע'

המסע הוא התנועה אל אופק רוחני חדש, החניה היא מיצויו של האופק הזה, והמסע החדש הוא הפריצה גם אל מעבר לו וחוזר חלילה. הנסיעה היא הפריצה אל מעבר לגבולות ולאופק הנוכחי, היא תנועה של התחדשות ויצירה, היוולדות ולידה. החניה היא השהיה והנוכחות המלאה במרחב בו אנו מצויים, שהן המחוללות את הצמיחה וההבשלה של הילוד. ומשיבשיל, יבוא תור המסע הבא.

מה מחולל את המסע הבא? לעתים המיצוי וההבשלה הם המחוללים אותו, כבקיעה של הפרפר מן הגולם, כיציאה של הפרי מהפרח. לעתים מה שמחולל את המסע החדש הוא הכרח פנימי או חיצוני, גשמי או רוחני, המאיים וכופה להתמודד איתו. הכרח כזה שאינו מאפשר להסתגר ולהתעלם ממנו. על מנת לשרוד אנו חייבים לקום ולצאת למסע מלחמה כנגדו. כדי לצמוח מן העימות הזה, אנו חייבים לקום ולצאת למסע פנימי, וללכת בו אל עצמנו ואף אל מעבר לעצמנו. דברים אלו אמורים כמובן ביחס לביוגרפיה האישית של כל אחד ואחת מאיתנו, וביחס לביוגרפיה הלואמית שלנו כחברה וכעם.

גם במדבר, המעבר מחניה למסע, מבטא תהליכים רוחניים של 'הריון' ו'לידה', מיצוי ופריצה, שעם ישראל צריך לעבור, אלא שבו, הקב"ה הוא הרגולטור המווסת את המסעות והחניות, וזה נעשה בשפת סימנים שמשמעותה ברורה לחלוטין – עַל־פִּי יְקֹוָק יַחֲנוּ וְעַל־פִּי יְקֹוָק יִסָּעוּ! ד' הוא המכריז בהסתלקות הענן מעל המשכן על סיומה של תקופת ההסתופפות בצילו, ההתבוננות וההפנמה, ועל תחילת שלב היציאה העצמאית למרחב הפתוח, אל האופק הלא נודע. וכשהענן שב לכסות את המשכן על 'השיבה הביתה', אל המנוחה והנחלה, אל ההנחה וההנחלה של מה שלמדו במסע. כך היה גם בעידן הנבואה, מסורת בידנו שהנביאים היו אמונים ומופקדים על ההדרכה הזו של עת לחנות ועת ליסוע.

לאחר שיצאנו מן הענן הנסי של המדבר וגם מהמרחב של ההתגלות והנבואה, אנחנו הם שצריכים להשכיל מתי לחנות ומתי ליסוע, וזה מחייב אותנו לעבודה אישית שראשיתה בהקשבה, המשכה בלימוד וסופה בהכרעה מתי לחנות ומתי ליסוע. כלל וכלל לא פשוט, אבל בהחלט מאתגר.


תשובה מיסורים, מיראה, מאהבה

היציאה מחניה למסע הלא היא התנועה של 'תשובה' של שיפור וחידוש, של הליכה מחיל אל חיל. חכמים למדונו שיש שלושה סוגי תשובה: א. תשובה מיסורים – 'ביתו של אדם שקרס עליו', מכריח אותו לצאת ממנו לבניה חדשה. ב. תשובה מיראה – 'ביתו המט ליפול' מעורר את האדם החכם הרואה (וכבר דרשו דורשי רשומות – ירא"ה אותות ראי"ה) את הנולד, לצאת ממנו לבניה חדשה. ג. תשובה מאהבה – הגעגוע לבית נהדר יותר מוציא את האדם מביתו הניצב לתלפיות להרפתקאה של בניה חדשה. אם להיות ריאליים, בדרך כלל התשובה היא 'תשובה מיסורים', לעתים רחוקות, 'תשובה מיראה' ולעתים נדירות, 'תשובה מאהבה'… הבחנות אלו נאמרו ביחס לתשובת יחיד אך הם תקפות גם ביחס לחברה ולעם.

במשך ההסטוריה הבתר מדברית ונבואית שלנו, גם אם אפשר יהיה להצביע על כמה פעמים שהמסע התחדש בעקבות תהליכי צמיחה והבשלה פנימיים, דומני שיהיו אלה פעמים ספורות. בדרך כלל היו אלה דווקא תרבויות חיצוניות שהכריחו אותנו לצאת למסע חדש. שהשמיעו לנו את ה'לך לך' באיומים פיזיים או רוחניים (אפילו אברהם 'נעזר' בנמרוד…). גדולי ישראל ידעו היטב שתרבויות אלה הן שליחות ההנהגה האלוהית את עם ישראל המבקשת שנגדל, ולכן לא הסתפקו באפולוגטיקה המאפשרת הישרדות ושימור הקיים, אלא ראו בלחצים אלה הזדמנות להעמקה והתחדשות. כך עשו גדולי הראשונים והאחרונים, בעלי הנגלה והנסתר, וכך עשו גדולי ישראל בדורותינו, ו'אב' לכולם, הראי"ה קוק.


שיבת ציון – עת ליסוע

'אברהם' שבראי"ה קוק שמע באופן ברור לגמרי את ה'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך / ואעשך לגוי גדול / ונברכו בך כל משפחות האדמה'. שמע והשמיע בקול גדול. הוא קרא לעם ישראל להפסיק ולחנות בחו"ל, בגלות, לפרק את המשכן הגלותי של חו"ל, ולהעלותו לארץ ישראל, ואף לפרק את המשכן של יבנה ולהשיבו לירושלים. ובירושלים, לבנותו מחדש באופן ההולם עת תחיה ותקומה של עם ישראל בארצו. שיבת האומה והתורה והמשכן לארץ ישראל, אינם מתרחשים בחלל הריק, אלא בלב לבה של התרחשות הסטורית דרמטית המתחילה במהפכה המודרנית ומגיעה לאחד משיאיה בהתעוררות הלאומיות באירופה וכו' וכו'. המשכן החדש צריך לתת מענה ל'שינויים העיקריים במחשבה החדשה' לא רק כדי לשרוד אל מול האתגר שהם מציבים, לא רק בשביל להתגבר על הנזק שחוללו להחזיק מעמד ולשרוד, אלא כדי להשתכלל ולהתחדש. ולא רק בשבילנו, אלא כדי ללכת ולהיות באמת ובתמים אור לגויים וברכה לכל משפחות האדמה. במובן מסוים זו תמצית הפרויקט של הראי"ה קוק,

אחת הדוגמאות לכך היא אשכול הפיסקאות מקובץ א של שמונה קבצים (קיז – קכב; אורות הקדש ב תקלח ואילך) שנכתב בתקופה המכוננת של עלייתו של הרב לארץ ישראל וכיהונו כרב של יפו והמושבות. באשכול זה, מזהה הראי"ה את שלושת 'השינויים העיקריים במחשבה החדשה', שעל פניו הם מערערים את העמדה האמונית. הראי"ה יוצא להתמודד איתם מתוך הוודאות שיש בהם גם טוב וברכה, ושהעיון המעמיק בהם והמפגש המעמיק איתם, יסייע לנו לרומם העמדה האמונית השכיחה. זה יעשה על ידי זיהוי של הניצוצות של האמת, הטוב והקודש המצויים בהם והפנמתם המושכלת. השינויים שעימם הוא קורא להתמודד הם: האחד, השינוי במהלך המחשבה החברותית. השני, במהלך המחשבה הקוסמולוגית. השלישי, במהלך המחשבה ההתפתחותית. והוא פותח התמודדות זו בדבריו שם. טעמו וראו כי טוב.


והיום, היום הזה ממש

מאז שהרב כתב את הדברים הללו חלפו יותר ממאה שנים והעולם והאדם עברו תהליכים ומהפכות אינטנסיביות ודרמטיות שהביאו עימם שינויים גדולים ודרמטיים בשדה המחשבה. שינויים שאף הם מאיימים ומאתגרים אותנו ואם חפצים אנו להיות תלמידי הראי"ה, ומבקשים אנו ללכת לאורו, ראוי שננסה גם אנחנו לזהותם להתמודד איתם בדרך שהוא התמודד, כלומר, לא בשלילה גורפת שלהם, ולא בהתבטלות מוחלטת בפניהם. הבסיס לכך הוא לחיות בקשב מפולש לקולות המהדהדים בחללו של עולם, ללומדם בשום שכל ולנסות לזהות את ההתרחשויות העיקריות והמשמעותיות שיש בהם פוטנציאל של הפריה עבורנו.
הנה כמה 'קולות' ששמעה אוזני, ותיוגם על רגל אחת:
1. הפוסטמודרניזם (כפירה),
2. הניואייג' (רוחניות)
3. המדע-טכנולוגיה, כלומר, ה'היטק' (אינטרנט לכל מופעיו), בינה מלאכותית, הנדסה גנטית וביוטכנולוגיה (שירשו את המדע החדש (שהתיישן) ואת האבולוציה

וידידי הוסיף את השנים הבאים:
1. בהיבט החברותי, כל הנושא של ה"אחר" ומעמדו, וכמו כן מעמד המשפחה והזוגיות.
2. בהיבט התורני, האתגר שמציב בפני בית המדרש ה'ישן' המחקר הבקורתי של היהדות מחד ולימוד התורה המשותף ההולך ומתפשט, מאידך.

יש עוד כהנה וכהנה אתגרים אישיים ומגזריים, לאומיים ואניברסליים, וכולנו קרואים לאתרם ולפתוח איתם בדיאלוג אמיתי.

לכו בכוחכם ועוצמתכם, והושעתם את עצמכם ואת ישראל!