Print Friendly, PDF & Email

עקבי ראי"ה / צלילי צ'לו קודרים משביתים את שמחת החג[1]

חג סוכות, זמן שמחתנו, שמחת אסיף תבואות השדה, ושמחת האסיף הרוחני של עבודת הימים הנוראים, הינו השיא של שני מהלכי קדושת הזמנים הישראלית: ה'רגלים' (פסח – שבועות – סוכות) וה'ראשים' (חגי תשרי). 'ושמחת בחגך והיית אך שמח', בשמחה כפולה, טבעית ורוחנית – סוכות ממש וענני כבוד; צל סכך ו'צילא דמהמנותא'; ניחוח ארבעת המינים וריח בסמי גן עדן; סוכת שלום לכל האזרח בישראל ואושפיזין עילאין; שמחת בית השואבה ותפילה על הגשם, וכן הלאה.

בעצומו של חג, בשבת חול המועד, נשמע בבתי הכנסיות של קהילות אשכנז קול יוצא דופן, קול מגילת קהלת: ברקי ספקות וסתירות, ורעמי ביקורת ופרוק, הבוקעים מענני אופל של דטרמיניזם ופטליזם, פסימיות ואף אפטיות, ניהליזם ואנרכיזם. הכל הבל, הבל הבלים, גוזר לא אחר משלמה המלך, החכם מכל אדם.

הביקורת הנוקבת, הפיכחון המריר, הרטוריקה המשוננת והמוסיקה המעגלית המכשפת, חושפים את הבלות ותפלות כל הערכים ההישגים הגשמיים והרוחניים של היחיד והחברה.

מה פשר האקורד הצורם הזה, הכולל בתוכו כל מה שיכול להשבית שמחה ואמונה? מדוע לקלקל את האידיליה שנתרקמה בצל הסוכה ולניחוח ארבעת המינים בצורה כל כך בוטה? האם יש כאן יצר הרס עצמי יהודי אופייני, פרויקט חתרני מסוכן, או שמא כהות חושים מוזרה?


מועמד לגניזה

במסכת שבת (דף ל ע"ב) אף למדים אנו שהכללת מגילת קהלת בכ"ד ספרי התנ"ך, לא הייתה פשוטה ומובנת מאליה.

אמר רב יהודא בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב:

בקשו חכמים לגנוז את ספר קהלת, מפני שדבריו סותרים זה את זה.

ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחלתו דברי תורה וסופו דברי תורה…

ובזאת מתגברת התמיהה על קריאתו בסוכות, שהרי גם אם לבסוף לא נגנז, לא נראה שמקומו הוא דווקא בראש. 

טעמים שונים נתנו לכך. מדברי הרב על דברי חז"ל אלו (עין אי"ה שבת, עמ' 111 –114 פסקאות פט-צג) ניתן ללמוד טעם נוסף, ולזכות לכמה תובנות חשובות.

בקודש כבחול, מלמד הרב קוק, יש יצירות שהיו יפות לשעתן, אך צללו לתהום הנשיה, יש שהקדימו את זמנן וזכו לעדנה רק לאחר עידן ועידנים. דברי תורה, באשר מקורם הוא השראה א-להית, ראויים לשמם זה, רק אם הינם בעלי איכות מיוחדת ונדירה: הם מובנים ומשמעותיים בזמן התגלותם, מתסיסים ומפרים, וממשיכים להיות תמיד רעננים ורלבנטיים, כלחם חם ביום הלקחו. התורה שמן השמים, אינה אלא כזו הניתנת אל הארץ, מדברת בלשון בני אדם, נצרכת לשעתה ולא רק לדורות. הארת תורה הראויה להיכנס אל בית המדרש, לשכון בכותל המזרח של ארון הספרים היהודי, ולהילמד ביראה וחרדת קדש, אינה זו השורפת אותם בעין הדין שלה, או 'מרחפת' גבוה מעליהם, אלא רק זו המשתלבת במארג החיים והתרבות ההווים, בונה ומשכללת אותם בהדרגה. 

ספרים שיש בהם רעיונות עמוקים ומתקדמים, שאינם מובנים בהווה, אינם מועילים ומן הסתם אף מזיקים, צריכים להיגנז. להיות מושעים, מושמים בסוגריים – 'בהקפאה עמוקה', עד ש'יכשר דרא' ויגיע זמנם להתגלות ולהאיר. זה עלול היה להיות גורלו של 'קהלת'(ואולי היה זה גורלם של ספרים אחרים ועוד נכונו לנו הפתעות…). התלבטותם של חז"ל לא היתה אם הוא קדוש או לא, אלא שמא הוא 'קדוש מדי', מיותר ואף מסוכן לדורות הנוכחיים, וראוי לעת עתה, לגניזה.


סתירת האמונה וערעור הבטחון

האמונה והבטחון, הם יסוד קיום העולם, בגשמיותו וברוחניותו.

האמונה – באחדות אדון כל יתברך, שממנו תסתעף אחדות מעשהו והנהגתו, ואחדות החכמה האלקית המאחדת את כל ההגיונות והדעות כולן למטרה אחת ממקור אחד.

ועם זה יבא הבטחון – בשם ה', הבטחון בדעת האמת, ביקרת האמונה והמדעים (הדעות) האמיתיים שנמסרו לנו בטהרתן על פי מוצא פי ה', מדברי תורה, נבואה, רוח הקדש וקבלת אנשי קדש…

להוציא מלב המעוררים והנוקפים, מכשילי כושלים, המחפים דברי תהו, להכניס בלבבות מארה וחשכה, לבלתי בטוח על יסוד מושגי הצדק והאמת, ובזה יקחו את המעמד האיתן הרוחני מנפשות בני אדם אשר בראם א-להים ישר להתענג על ה' ועל טובו.      

אמונת האחדות הא-להית היא היסוד והשרש של החיים האנושיים. ממנה נמשכת אחדות ההוויה כולה, ברוחניותה ובגשמיותה, ומגמתה האחת החורזת את כל הופעותיה על חוט אחד (מפותל אף סבוך ובעיקר ארוך, ארוך מאד). מהשקפת האחדות, נמשך הביטחון, האמון והוודאות ברוח האדם למדרגותיה, ובערכי האמת והצדק היסודיים שלה.

סתירה שאינה ניתנת לישוב בכלים הרוחניים הנוכחיים של היחיד או הדור, פוגעת בלוז תפיסת העולם האמונית, שומטת את הקרקע מתחת למבני הרוח והמוסר האנושיים ומובילה בהכרח לניהליזם אינטלקטואלי ואתי, ובזה הגענו אל השרש הפורה רוש ולענה של חלק מהתרבות העכשווית.

הסכנה שחז"ל זיהו ב'קהלת' עת ישבו על מדוכת גיבוש המסגרת של כתבי הקדש, היתה לא פחות מאשר סכנת הפגיעה באמונת האחדות וכרסום וערעור של הביטחון ברוח בכלל וברוח הישראלית בפרט.

אי עקביותו, הסתירות הבלתי ניתנות ליישוב על פי הדעה הממוצעת והשכיחה בתקופתם (בהמשך מביאה הגמרא כדוגמא את היחס הכפול לשחוק ולשמחה), היו התמרורים העיקריים שהדליקו את נורות ההתראה שלהם, ולכן סברו לגנזו.


תמימות שנייה

'ומפני מה לא גנזוהו?  מפני שתחלתו דברי תורה וסופו דברי תורה.'

הדעות הטובות והישרות, הֵנה בעצם מוטבעות בטבע נפשו של אדם שעשאו הא-להים ישר. טבע האושר והשמחה באור האמת, היושר, המוסר השלם ודעת ה' וכל המידות העליונות הנמשכות מהם, הוא האות היותר נאמן על עומק האמת והטוב שיש באלה הדרכים, שהם דרכי חיים לאדם הפרטי והאנושיות בכללה.

אמנם הברור המדעי הוא גם כן יסוד גדול להשגת האמונה השלמה והבטחון האדיר הנצרך לאדם להיות בוטח בה' ושגיב בדרכי קדש במידה הראויה להשפיע לעצמו ולזולתו.

אבל היסוד המבסס את המנוחה השלמה, והמשריש את העונג של השלוה הא-להית בנפשות ישרי הלב, הוא הכח המתאים את הנקודה המדעית היותר רמה הבאה אחרי הספקות היותר מרעישים, אל אותה הנקודה עצמה שעימה נמצאת ההרגשה הטובה של התמימות והפשיטות הטבעית שבנפשות ישרות שלא נתחללו מתומתן על ידי שרירות לב.

…אז הדברים מחוורים בידו במאד, מאחר שיש בידו שני עמודים המתאימים, העמוד הטבעי של הנטייה התמימה שבנפשות הטהורות והזכות, והעמוד המדעי, שמתמים עמדו אחרי מנוחת הדרך הארוכה של המחקרים העמוקים והרחבים.  

שלש המה מעלות האמונה – התמימות, החכמה וההתאמה ביניהן.

תמימות (טבעיות ישרה) – האושר והשמחה המתגלים בנטייה המוסרית הטבעית הישרה ובאמונה התמימה, הם ה'הוכחה' שלמעלה מכל הוכחה על עומק האמת והטוב שיש בה.

חכמה – הרלפקסיה מחדשת את הבקורת והספקות. הברור השכלי מפתח ומשכלל את היושר הטבעי התמים ומביא את האמונה לעומק ולעוצמה הדרושים כדי להתמודד עם הנסיונות הקשים של החיים ולהנחיל את האמונה הלאה.

תמימות (שלמות) – זהו המעמד הכולל את שני הקטבים הנראים כסותרים, האמונה התמימה והחכמה הביקורתית. ההתאמה ההולכת ומתבררת שבין המסקנות של המהלך השכלי הביקורתי והספקני, 'השיבה לאיתקה', לתובנות וערכי היסוד של התמימות הטבעית, בסיומו של מסע ארוך ומפרך, היא המשיבה את הבטחון והוודאות, מניסה את צללי הספק, ומביאה אותנו אל המנוחה והנחלה, הקדושה והעונג השבתיים. אין שמחה כהתרת ספקות.

'קהלת' כולל את שלשתן, מוליך אותנו מהתמימות (תחילתו דברי תורה) לחכמה (רובו ככולו), וממנה ל'תמימות השניה' (סופו דברי תורה), ובזאת בא הוא אל הקודש.


מתוך החושך הגדול

המעלה לעלות אליה (אל התמימות השלמה) היא הידיעה שההתאמה שמתאימה המסקנה האחרונה של אחר-כל-הרעשת-הספקות, עם אותו היסוד הפשוט והטהור המביא ליסודה של תורה ויראת ה' טהורה, באה דווקא מתוך אותו החושך של הסתירות הקרעים וההפכים, דווקא מתוך דברים שסותרים זה את זה המעיקים את רוח האדם…

להורות לדורות שעדיין לא נגמר בישול אורם, שלא ייבהלו מפני חשכת הניגודים והסתירות, וידעו שהן באמת כבר הוצצו ממציצי האמת, ואחרי כל מוקשי הדרכים, הנה המסקנה מפורשת בפתיחה מעין החתימה…

על כן לא גנזוהו, מפני שתחילתו דברי תורה – המורה על הצעד הראשון של התמימות והטבעיות הטהורה המושרשת בקדושת נפשותיהם של ישראל, וסופו דברי תורה – אחרי האריכות המדעית חוזר הדבר לאותם מושגים עצמם שנסתמנו בתחילה.

המחלקת בין 'תמימות' ל'חכמה' עתיקת יומין היא. מחסידי התמימות, יש הרואים בה את האפשרות האולטימטיבית של האמונה, ובכל מחיר, ויש המודים שאם אבדה, אין ברירה אלא ללכת בדרך החכמה ולקוות שהיא תמצא. מחסידי החכמה, יש שהיו שמחים לזכות גם לתמימות, ויש הרואים בתמימות עניין אינפנטילי ופתטתי, שנפש אדם בוגר קצה בו. יש גם כת נוספת הסבורה שבדיעבד, מופיעה מתוך אובדן התמימות ובנין החכמה, האמונה השלמה.

הראי"ה כדרכו מכליל ומעלה את כל הדעות. מדבריו ניתן להבין שדווקא ואך ורק בהליכה בדרך זו של החכמה שבעקבות התמימות, נגיע לשלמות האמונה, התמה והברה. יותר מזה, אין צורך לאבד את התמימות כדי לבקש את החכמה (למרות שבדרך כלל זה מה שקורה). בניין החכמה על גבי התמימות היא מהלך טבעי, לכתחילי, פורה ומבורך. החכמה משלימה את התמימות, ומזיווגן נולדת המעלה התמימה-השלמה של האמונה ודעת אלהים.

במקומות אחרים מלמד הראי"ה שתהליך זה של התעצמות החכמה שמתוך החלשות הטבעיות, הוא הרציונאל הפנימי של ההיסטוריה של רוח האדם, השואפת לעלות במעלות החירות, ולהגיע אל השלמות נושאת ההפכים. זוהי סוגית 'נסירת הפרצופין' המקבלת משנה חשיבות בדורותינו.

דווקא ספר קהלת הוא המכונן תובנה זו, ומכריח אותנו לאזור אומץ, לצאת מחממת התמימות אל המציאות הקשה, להתעמת עם כל מוראותיה ולהגיע דווקא בדרך זו אל האמונה הבוגרת.


ריאליזם מפוכח / אמונה מפוכחת

נחזור לנקודה בה פתחנו, ודומני שעתה הדברים ברורים. כשם שלא תיתכן אמונה שלמה ללא החכמה הביקורתית, כשם שלא יתכן שהתורה לא תכלול את 'קהלת', כך לא ייתכן שלא נקרא את 'קהלת' בחג האמונה-השמחה. הכללת 'קהלת' בתורה היא תעודת כבוד לעם ישראל, וקריאתה בצבור בשבת-חול-המועד-סוכות (בה מתלכדות כל מדרגות קדושת הזמנים) היא הצדעה לחז"ל, ושבועת אמונים ללכת בדרך האמונה שהתוו לנו בהכללתה.

לא רק שאין קריאת 'קהלת' פוגמת באמונה ובשמחה, אלא אדרבא, משלימה אותה. האמונה והשמחה נשלמות דווקא מתוך האומץ לצאת מההיכל הפנימי אל המציאות הקשה והמרה, לחיות בה ולהסתכל לה בעיניים, להתמודד עם כל הכאב והמצוקה, השאלות והתמיהות, ואף המבוכות והספקות המתעוררות בהכרח מעמידה מפוכחת אל מול המציאות הריאלית, הרחוקה מאד מלהיות מתוקנת בפועל. 'קהלת' זה החיים עצמם, זו הנקודה האקסיסטנציאליסטית במלוא עצמתה ובהירותה, כל נסיון להחביאה הוא בריחה מהחיים אל מחוזות ההזיה והדמיון.

קריאתה בצבור בשבת-חול-המועד של סוכות את מגילת קהלת, היא גם קריאת תגר כנגד הנטייה להתבצר בבועת התמימות ולרבוץ בה מדושני עונג. נטייה זו עלולה להתעצם בימים נוראי ההוד של אלול ותשרי, ובסיומם המרנין, בחג הסוכות, ולהשפיל אותנו לרליגיוזיות סנטימנטלית סכרינית ודביקה, ואין כקהלת להפיג את ייננו זה.

גם אם איננו יודעים את התשובות לכל הסתירות, בטוחים אנו באמונתנו ובתורתנו, דווקא מפני שהיא כוללת את 'קהלת', שבטא באופן שאיש לא הוסיף עליו את כל מה שאפשר לכאוב ולהקשות. גאים אנו להיות שייכים לתרבות אמונית שאין בה טיפה של פחדנות וצביעות, ושאינה טומנת את ראשה בחול ושוגה בדמיונות, אלא מישירה מבט אל המציאות.

אין אמונה שלמה ללא הפיכחון הנוקב של קהלת, ודווקא כשאנו בשיא שמחת האמונה, איננו מפחדים מצלילי הצ'לו הקודרים והמצמררים של מגילה זו, אלא מתענגים עליהם בשמחה ובטוב לבב מרב כל.


[1] מאמר זה נכתב והתפרסם לפני כ15 שנים במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' כחלק מסדרת מאמרים במשנת הרב קוק שנקראה 'עקבי הראי"ה'. אע"פ שאני מניח שהיום הייתי כותב אותו אחרת, בחרתי להעלותו לאתר זה כמות שהוא.