Print Friendly, PDF & Email

פתיחה

בי אישית מתקיימת בכל יום עצמאות דעתו החזיונית של בן זומא במלואה, ולכל הפחות, בסיוגה על ידי חכמים: 'לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו'. כשם שיציאת מצרים 'דחקה' את רגל הבריאה ('אנכי ד' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ולא 'אשר בראתי את העולם'), כך היציאה הנוכחית ממדבר העמים, 'דוחקת' את רגלי יציאת מצרים והופכת לארוע המכונן, לאבן השתיה ומעין החיים של כל אמונתנו ועבודתנו.

מתוך יום העצמאות, אני מאמין ביציאת מצרים ומעמד הר סיני, בתורה ובמצוות. אמונתי, תורתי ומצוותי הם חווית (ולא זכר) היציאה של היציאה ממדבר העמים, שיבת ציון וקוממיות מדינת ישראל. מתוך כך, אני מתחבר ל'זכר ליציאת מצרים' ול'זכרון למעשה בראשית'.

בדרך כלל, קשה לי לדבר על קדושת יום העצמאות, וקל וחומר לדון על כך. הדבר ברור לי כאור בצהרים שאינו מותיר שום מקום וטעם לשקלא וטריא. כל טיעון או מקור המבקש להאיר את קדושת יום העצמאות מגוחך ומופרך הינו בעיני כ'שרגא בטיהרא'. מיהו זה ואיזהוא החפץ להיות המשוגע המהלך בכיכר העיר בצהרי היום, נר דולק בידו והוא מכריז 'ראו נא העוורים את האור'….


הִנֵּה יָמִים בָּאִים

(ה) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְקֹוָק וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: (ו) בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה שְּׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ יְקֹוָק צִדְקֵנוּ: ס

(ז) לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְקֹוָק וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי יְקֹוָק אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ח) כִּי אִם חַי יְקֹוָק אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם: ס

(ירמיהו פרק כג)

לגאולה שבאחרית הימים, עליה מתנבא ירמיה, שני צדדים. האחד, התוכן – מלכות של משפט וצדקה. השני, קיבוץ הגלויות העתידי שבה יתקפו בני ישראל את אמירתם ולא עוד ב'יציאת מצרים'. נתחיל בנקודה האחרונה, אליה מתייחסת מחלוקת חכמים ובן זומא.


וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח?

"מזכירין יציאת מצרים בלילות אמ' ר' לעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שאשמע שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא שנ' למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וחכמים או' ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח.

אמר להם בן זומא: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר: לכן הנה ימים [באים] נאם ה' ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפון! אמרו לו: לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא יציאת מצרים מוסף על מלכיות. מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפילה. כיוצא בו, לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל וגו'. לא שיעקר שם יעקב ממנו, אלא שיהא יעקב מוסף על ישראל. ישראל עיקר ויעקב טפילה. (תוספתא מסכת ברכות (ליברמן) פרק א)[1]

בן זומא סבור שנפלאות קיבוץ הגלויות העתידי יאפילו באורם על ניסי יציאת מצרים, ויהיה לארוע המכונן של אמונת ישראל ויחליף את 'יציאת מצרים' ה'ותיק'.  בכך הוא אינו מקבל את דעתם של חכמים הסבורים שליציאת מצריים תמשיך להיות נוכחות, גם אם משנית, טפלה לעיקר.

להלן אביא כמה מקורות מהראי"ה קוק המתייחסים באופן ישיר או עקיף למחלוקת זו.


זֶהוּ הַזְּמַן שֶׁאָנוּ מְקַוִּים

עָזַבְנוּ אֶת הַפּוֹלִיטִיקָה הָעוֹלָמִית מֵאנֶס שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רָצוֹן פְּנִימִי, עַד אֲשֶׁר תָּבוֹא עֵת מְאֻשָּׁרָה, שֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁר לְנַהֵל מַמְלָכָה בְּלֹא רִשְׁעָה וּבַרְבָּרִיּוּת; זֶהוּ הַזְּמַן שֶׁאָנוּ מְקַוִּים. מוּבָן הַדָּבָר, שֶׁכְּדֵי לְהַגְשִׁימוֹ אָנוּ צְרִיכִים לְהִתְעוֹרֵר בְּכחוֹתֵינוּ כֻּלָּם, לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל הָאֶמְצָעִים שֶׁהַזְּמַן מֵבִיא, הַכּל יַד אֵל בּוֹרֵא כָּל עוֹלָמִים מְנַהֶלֶת. אֲבָל הָאִחוּר הוּא אִחוּר מֻכְרָח, בָּחֲלָה נַפְשֵׁנוּ בַּחֲטָאִים הָאֲיֻמִּים שֶׁל הַנְהָגַת מַמְלָכָה בְּעֵת רָעָה. וְהִנֵּה הִגִּיעַ הַזְּמַן, קָרוֹב מְאד, הָעוֹלָם יִתְבַּסֵּם וְאָנוּ נוּכַל כְּבָר לְהָכִין עַצְמֵנוּ, כִּי לָנוּ כְּבָר אֶפְשָׁר יִהְיֶה לְנַהֵל מַמְלַכְתֵּנוּ עַל יְסוֹדוֹת הַטּוֹב, הַחָכְמָה, הַיּשֶׁר וְהַהֶאָרָה הָאֱלֹהִית הַבְּרוּרָה. "יַעֲקב שָׁלַח לְעֵשָׂו אֶת הַפּוּרְפִירָא": "יַעֲבָר נָא אֲדנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ" 8, אֵין הַדָּבָר כְּדַאי לְיַעֲקב לַעֲסֹק בַּמַּמְלָכָה, בְּעֵת שֶׁהִיא צְרִיכָה לִהְיוֹת דָּמִים מָלֵאָה, בְּעֵת שֶׁתּוֹבַעַת כִּשְׁרוֹן שֶׁל רִשְׁעָה. אָנוּ קִבַּלְנוּ רַק אֶת הַיְסוֹד כְּפִי הַהֶכְרֵחַ לְיַסֵּד אֻמָּה, וְכֵיוָן שֶׁנִּגְמַל הַגֶּזַע הֻדַּחְנוּ מִמְּלֹךְ, בַּגּוֹיִים נִתְפַּזַּרְנוּ, נִזְרַעְנוּ בְּמַעֲמַקֵּי הָאֲדָמָה, עַד אֲשֶׁר עֵת הַזָּמִיר תַּגִּיע וְקוֹל הַתּוֹר יִשָּׁמַע בְּאַרְצֵנוּ 9.

8 [בראשית לג, יד] בראשית-רבה פרשה עה, ד; דברים-רבה פרשה א אות כ. 9 שיר השירים ב, יב.

(הראי"ה קוק / אורות / המלחמה / ג)

הראי"ה קוק חושף לפנינו את השורש העמוק של הגלויות כולן, חוסר הרצון שהינו למעשה חוסר יכולת של עם ישראל (עם תם יושב אהלים) לעות בסולם ההיסטורי ולקחת חלק ב'משחק' הפולטי כל זמן שהוא מחייב רוע ואכזריות[2]. בדבריו אלו שנכתבו בשוויץ בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה[3] הוא מביע תקוה כי אוטוטו הגיע הזמן שבו יהיה אפשר לבנות ממלכה על אדני האמונה הטוב והיושר. בכך מתקשרים דבריו לפסוקים הראשונים של נבואת ירמיה הרואים את הגאולה במלכות של צדקה ומשפט אתיים ופוליטיים.


וכי מזכירין את יציאת מצרים לימות המשיח?

א"ל בן זומא לחכמים: וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח כו', אלא שתהא שיעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו. ביציאת מצרים זכו ישראל לחירותם, דהיינו שלמות עצמם, אבל את השלמות הכללי של המין האנושי ישלימו בימות המשיח. וע"י פיזורם הקודם דוקא, שע"י הפיזור החל שם ד' להודע בעולם אבל לא נגמרה דעת ד' וא"א שתגמר בעולם כ"א בהרמת קרנם של ישראל. ע"כ בהיות השלימות האנושי הכללי באה על ידינו לימות המשיח, שאז נתרומם באמת להיות ממלכת כהנים, אז יהי' שיעבוד מלכיות עיקר המטרה והשלמות הלאומי הפרטי טפלה לו במעשה, שכבר לא נהי' נצרכים לכוין פני המעשים להשלמות הפרטי שלנו, שנזכה בו כבר בשלימותו ולא נהי' נצרכים לאמצעיים לו, אבל ההשתדלות המעשית העיקרית תהי' למגמת התיקון הכללי. ובאשר א"א שימשך התיקון הכללי כ"א ע"י מעשה התורה והמצות שבישראל, תהי' מגמת המעשים בעיקרם לצורך כלל האנושיות, ובדרך טפל להרים השלמות של כל הפרט של ישראל, שנמשך מיציאת מצרים. מפני ששלימות עצמם תעלה ג"כ מאילי' ע"י אור ד'.

(עין איה / ברכות א / פרק ראשון-מאימתי / קעא. ברכות יב/ב)

יציאת מצרים היא לידת האומה והבסיס לבנינה שלה. הגאולה העתידית תהיה בעלת אופי אוניברסלי ולא רק לאומי.מגמתה ועבודתה תכוון לא רק ליציאה ישראלית, אלא להוצאה של האנושות כולה ממיצריה, יציאה אוניברסלית,


אמונה ילדית ואמונה בוגרת

הנסים מבארים הם את האמונה האלהית שהיא ממעל לכל גבול, והשלמות האלהית נקבעת ע"י אמונה קדושה זו בנפש. וכשתגמר זאת האמונה את תפקידה ותוציא את הנשמה לאורה, אז לא תהיה צריכה לעצמיות האמונה בהניסים ולזכרונם. אבל אין השלמת האמונה ברוב [עזה] באה כי אם על ידי קביעות קשר האמונה בניסים בפועל, ויציאת מצרים והניסים הכרוכים בה היא יסודם, שממשכת והולכת עד לימות המשיח, [שאז] לא תהיה יציאת מצרים עוד ליסוד עיקרי, כי אם לטפל לעיקר, או דבר שעשה את תפקידו לגמרי, "ולא יאמרו עוד חי ד' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ד' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם, וישבו על אדמתם" (ירמיה כג ז-ח). והאורה המשיחית, תשיב את הזוהר העליון של האדם לאיתנו, ותהיה לכן גבוהה מכל התגלות אלוהית שעד כה, עד שאפילו תורה שבעוה"ז, הבל היא כלפי תורתו של משיח (קה"ר יא ח), וזוהר עליון של אדם הראשון, שואב את טל חיי קדושתו ואשרו מן ההוה, ואיננו נזקק לשעבר. ממעמק הדעת והחיים ולא מן הזכרון[4].

(הגדה של פסח / גאולת מצרים והגאולה העתידה)

יציאת מצרים היתה התרחשות נסית גלויה מובהקת. הנסיות היא משענת האמונה של האדם הילדותי. לעתיד לבוא, תאיר הנשמה, האמונה לא תיזקק לא לנס ולא לזכרונו! הגאולה העתידה תהיה גאולה למבוגרים. עם ישראל לא יזדקק בה לקבי הנס אלך ילך קוממיות על שתי רגליו, בדרך הטבע. הזוהר המקורי של האדם (מדרגת 'זיהרא דאדם עילאה' שלמעלה ממדרגת משה ואף רבי עקיבא) שנחשך בעקבות החטא ישוב להאיר ותתגלה תורתו של משיח שכל תורה שבעולם הזה (אפילו 'תורת ארץ ישראל'), הבל היא בפניה!


שלושה אבות לגאולה

עולה מדברי הראי"ה שלגאולה כמו לעם ישראל, שלושה אבות. אברהם, האב הראשון – האמונה הבוגרת. דעת אלוקים התלולה והבהירה שאינה זקוקה לאותו ולמופתים, אלא מאירה מעומק רום הנשמה האנושית. יצחק, האב השני – גבורת מסירות נפש שקיבוץ הגלויות ושיבת ציון, ישוב הארץ וכיובשה, וכל זה, בדרך הטבע.. יעקב, האב השלישי – מדינת ישראל המושתת על אדני הטוב והיושר שממקור דעת אלוקים הצלולה הפונה להאיר את האופק האוניברסלי ומבקשת להוציא את האנושות כולה ממיצריה. זוהי מדינת ישראל האידיאלית שהיא כסא ד' בעולם!

האם הגענו לעת הזאת? האם תחיית המתים הלאומית, המפעל הציוני של קיבוץ הגלויות ושיבת ציון הם מופעי הגאולה העתידית הזאת? האם מדינת ישראל היא שיבתנו – הלא מאוחרת מידי לפוליטיקה העולמית לאחר שהעולם ואנחנו הבשלנו לפוליטיקה של טוב ויושר?

קודם שאביע את דעתי,  אציין ששאלה זו לא עלתה ולא יכולה היתה לעלות על הפרק לפני 200 שנה! עצם העיסוק בשאלה אומר הרבה. ותשובתי לשאלה פשוטה : זה הילד אליו התפללנו וציפינו. בברכת ד' עלינו, בן נולד לנו לאחר עקרות ארוכה. חלפו להם ימי הילדות ועימם האושר וההתלהבות הראשוניים. חלשה לה מתיקותו האינסופית של הילד, נעוריו עירטלו אותו מקיסמו. ניצבים אנו בפני האתגר של חינוכו הראוי. ולמןתר לציין שהבן הזה הוא אנחנו, כל אחד מאיתנו כיחיד וכולנו יחד!

במקום אחר כתבתי:

אני רואה ביום העצמאות את 'יום השבת' של הגאולה, בו קרואים אנו לשמוח ולהתענג על עצם הגאולה ולא על הישגיה. 'צריך אדם לראות את עצמו בשבת זו כאילו כל מלאכת הגאולה עשויה ונשלמה לה'. השמחה וההתענגות ביום העצמאות, הגם שהוא רק 'מעין עולם הבא' ועדיין לא 'עולם הבא' ממש, מנכיחים את הגאולה השלמה, מקדשים ומברכים את ימי החול של הגאולה. השמחה בילד שנולד לאחר שנות עקרות ארוכות, היא על עצם לידתו והווייתו, ולא על הישגיו או כישלונותיו. ללא שמחה בהווה וביש, שהיא השמחה בעצמות המבטאת את הזיקה לאין סוף, אין ולא תהיה שמחה כלל. אם לא נשמח היום ביום העצמאות, לא נשמח אף פעם.

בפשטות. מצבה הנוכחי של מדינת ישראל, קשה ומר. אנחנו בעיצומה של מגפת קטנות ושחיתות אתית ופוליטית מבית וכלפי חוץ. התוכחות הנוקבות ביותר של הנביאים שהופנו בעיקר למנהיגות הפוליטית והכלכלית, אך גם לחברה הישראלית בכלל, תקפות היום לגמרי. 'אַךְ דְּעוּ נָא רַבּוֹתַי, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְפוֹרְטָם, כִּי רַבִּים הֵם… עַל כֵּן יִהְיוּ נָא בְעֵינֵיכֶם כְּאִלּוּ הָיִיתִי פוֹרְטָם'. יחשבו לי / לנו דברים אלה, כהרהור תשובה ווידוי של 'ערב שבת קודש' של יום העצמאות, למען נוכל לבוא שעריו וליאור מאורותיו. ויתקיים בנו: זה היום עשה ד' – נגילה ונשמחה בו'!


הדרן – זמר, שיר, שיח

ההבדל בין דברי קדושה לדברים בטלים הוא רק יחושי, לפי השקפתנו המוגבלה. אפשר לה לההשקפה שתתעלה עד כדי הכרה וציור פנימי של מקומן של כל הדברים, אל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך דבר שאין לו מקום. כשיגדל הכח של כבוד הבריות, כשהאל תהי בז לכל אדם ימצא את מקומו האמתי בחיים, אז ימצאו גם כן כל הדברים את מקומם, וכל הדברים הבטלים יתעלו, יצאו מכלל ארור, ויבאו לכלל ברוך.

יסוד השי"ח, מדתו של יצחק, העומדת למעלה גם ממדרגת שי"ר, שהוא יסוד התגלות קדושת ישראל, שי"ר אל, שכל, יכולת, רצון, שהוא למעלה מזמ"ר, החובק רק את ההמשכות של השיר, ולא את עוצם מקוריותו, במקום שכל בא זכרון, במקום יכולת באה מחשבה, במקום רצון אדיר, הממולא אור השכל והיכולת המוחלטה, בא רצון קלוש, שהוא מתחיה רק מהשפעת הזכרון, של העבר, והציור לחשוב על דבר אידיאלי היכולת, בתשות כח, באפס כל גבורה להגשימם, להוציאם אל הפועל.

אבל גם הרצון הוא רק סעיף קטן מעז החיים כולו, והעתיד הולך לקראת התהוות החיים בשלימותם, בהתעלות כל החול אל הקודש, כל הבטל אל הנשגב והמרומם מאד. עכשיו תורה נתתי לכם, לעתיד לבא חיים אני נותן לכם. זהו יסוד שי"ח, שכל, יכולת, חיים, מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי. אבל ההדרכה אל מעלה רוממה זו היא בנצירת הדרך המכשיר, המבדיל בין הטוב ובין הרע, שהוא מרומם ומשגב את האור החי, השבוי במעמק הרע, ומשלב הכל אל הטוב. מכל ארח רע כלאתי רגלי למען אשמר דברך, ממשפטיך לא סרתי כי אתה הורתני. (שמונה קבצים / קובץ ח / פא).

השכל ניצב תמיד ביסוד הפעילות של הרוח וממנו אמורים אנו להגיע לחיים. 'החכמה תחיה בעליה', הבטיח לנו שלמה המלך! השכל הוא לעתים ידיעה של העבר (או השערה של העתיד), רחו אז היא רוח הזמ"ר. למעלה מכך השכל הוא החכמה והבינה ורוחו אז היא רוח השי"ר. לעמלה מהן השכל הוא הדעת ורחו אז היא רוח השי"ח.

צדיק באמונתו ומתוכה יחיה ויפעל וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה. אמונת הזמ"ר, היא זו הנשענת על הזכרון הביא למחשבה ורצון חלש, אך לא לכלל חיים. אמונת השי"ר היא זו המבוססת על השכל המביא ליכולת ולרצון חזק, ואולי אף לכלל חיים. למעלה מהן אמונת השי"ח הנשענת על השכל הפנימי המביא לא רק לרצון אלא ליכולת ולחיים.

דווקא השיח החופשי ולא לחוץ, הלא כל כך ממוקד ותכליתני, הוא המדרגה הגבוהה. השיח, היא התורה החדשה, תורתו של משיח שעל גבי ובעקבות תורת ארץ ישראל. 'עכשיו תורה נתתי לכם, לעתיד לבא חיים אני נותן לכם'. תורה שהיא בעיקר חיים ולא זכרון או שכל.

הִנְנִי רוֹאֶה בְּעֵינַי, אוֹר חַיֵּי אֵלִיָּהוּ עוֹלֶה, כּחוֹ לֵאלֹהָיו הוֹלֵךְ וּמִתְגַּלֶּה, הַקּדֶשׁ שֶׁבַּטֶּבַע פּוֹרֵץ גְּדָרָיו, הוֹלֵךְ הוּא בְּעַצְמוֹ לְהִתְאַחֵד עִם הַקּדֶשׁ שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַטֶּבַע הַגַּס, עִם הַקּדֶשׁ הַלּוֹחֵם בַּטֶּבַע. לָחַמְנוּ בַּטֶּבַע וְיָצָאנוּ בְּנִצָּחוֹן, הַטֶּבַע הַמְגֻשָּׁם עָשָׂה אוֹתָנוּ לְבַעֲלֵי-מוּמִים, נָגַע בְּכַף יְרֵכֵנוּ, אֲבָל הַשֶּׁמֶשׁ הֲלֹא לָנוּ זָרְחָה לְרַפּאתֵנוּ מִצְּלִיעָתֵנוּ 127. הַיַּהֲדוּת שֶׁל הֶעָבָר, מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה, מִלְחָמָה אֲרֻכָּה הִיא נֶגֶד הַטֶּבַע, בְּצִדּוֹ הַכָּעוּר, שֶׁל טֶבַע הָעוֹלָם, הַטֶּבַע הָאֱנוֹשִׁי הַכְּלָלִי, אֲפִלּוּ טֶבַע הָאֻמָּה וְטִבְעוֹ שֶׁל כָּל יָחִיד. לָחַמְנוּ בַּטֶּבַע כְּדֵי לְנַצְּחוֹ, כְּדֵי לִרְדּוֹתוֹ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, הוּא נִכְנַע בְּפָנֵינוּ, הָעוֹלָמוֹת הוֹלְכִים וּמִתְבַּסְּמִים, בְּעֶצֶם עמֶק הַטֶּבַע תְּבִיעָה גְּדוֹלָה מִתְגַּבֶּרֶת לִקְדֻשָּׁה וּלְטָהֳרָה, לַעֲדִינוּת נֶפֶשׁ וּלְזִכּוּךְ הַחַיִּים, אֵלִיָּהוּ בָּא לְבַשֵּׂר שָׁלוֹם, וּבְנִשְׁמָתָהּ הַפְּנִימִית שֶׁל הָאֻמָּה זֶרֶם חַיִּים שֶׁל טֶבַע מִתְפָּרֵץ, וְהוּא הוֹלֵךְ וּמִתְקָרֵב אֶל הַקּדֶשׁ. זְכִירַת יְצִיאַת מִצְרַיִם הוֹלֶכֶת וְנַעֲשֵׂית לִזְכִירַת יְצִיאַת שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת הַהוֹלֶכֶת וּמִתְרַקֶּמֶת 128, וְהִנְנוּ כֻּלָּנוּ הוֹלְכִים וּמִתְקָרְבִים אֶל הַטֶּבַע וְהוּא מִתְקָרֵב אֵלֵינוּ, הוֹלֵךְ הוּא וְנִכְבָּשׁ לְפָנֵינוּ וּדְרִישׁוֹתָיו הוֹלְכוֹת וּמִתָּאֲמוֹת עִם דְּרִישׁוֹתֵינוּ הָאֲצִילִיּוֹת מִמְּקוֹר הַקּדֶשׁ. הָרוּחַ הַצָּעִיר הַתּוֹבֵעַ אֶת אַרְצוֹ, שְׂפָתוֹ, חֵרוּתוֹ וּכְבוֹדוֹ, סִפְרוּתוֹ וְכחוֹ, רְכוּשׁוֹ, רִגְשׁוֹתָיו, נִזְרָמִים הֵם עַל-יְדֵי שֶׁטֶף שֶׁל טֶבַע, שֶׁבְּתוֹכִיּוּתוֹ מָלֵא הוּא אֵשׁ קדֶשׁ. (אורות התחיה / ל)

זהו בוודאי שלב מתקדם מאוד בתהליך הגאולה והארת האור המשיחי. זוהי  תכלית הגאולה אליה כל אחד מאיתנו שוא, והיא נשמת אפה של עם ישראל מדינת וחברתו.  הרב 'ראה' אותה בעיניו!

127 ע' בראשית-רבה עח, ה.  128 ברכות יב:


נספח – מדרש קוקניקי לתורה ברסלבית

אחר פורים קורין פרשת פרה, שהיא הכנה לפסח. כי פ' פרה קורין כדי שיהיו נזהרין ליטהר מטומאת מת, כדי שיהיו טהורין לעשות הפסח. ובתחילה הוא בחי' פו"ר, כי פורים ע"ש הפ"ר (אסתר ט וע' בכוונות האריז"ל בסוד הפיל פור ובסוד פרה אדומה), ואח"כ נעשה פר"ה, כי גם פורים הוא בוודאי הילוך ודרך לפסח. וזהו בחי' (שיר השירים ה) שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר. שפתותיו, זה בחי' פסח, פה סח (כמובא). שושנה, היא אסתר (כמובא בזוה"ק ובכהאריז"ל, ושושנה גימ' אסתר). נוטפות מור עובר, זה בחי' מרדכי, מר דרור (חולין קלט ע"ב), לשון חירות, בחי' חירות של פסח. וע"כ צירוף של פורים מרומז בפסח, בפסוק (שמות כג) שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים ולא יראו פני ריקם. ממצרים ולא יראו פני ריקם, ר"ת פורים. כי פורים הוא דרך לפסח, שיהיו יכולים להיות נזהרין מחמץ. (ופסק באמצע הענין ולא גילה יותר): כי בתחילה היו כל ההתחלות מפסח, וע"כ כל המצות הם זכר ליציאת מצרים. ועכשיו… (ולא סיים): (ליקוטי מוהר"ן בתרא עד)

כִּי בַּתְּחִלָּה – הוּצֵאנוּ (כלל ישראל) מעבדות לחירות, מחוסר עצמיות לעצמיות.

היו כָּל הַהַתְחָלוֹת מִפֶּסַח – ניסן הוא החודש הראשון, הוא ראש השנה הישראלי המקורי ששלושת רגליו, הם תמצית הסיפור של ספר שמות: 'יציאת מצרים – מתן תורה – משכן'. פסח הוא גם תמצית סיפור החיים של ישראל: לידת העם והלאומיות – הארת זהותו וערכיו – שכינת אל בתוכו והתנחלותו בארצו', ולכן גם תמצית עבודת ד' הישראלית.

וְעַל כֵּן כָּל הַמִּצְווֹת הֵם זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם – מצוות התורה, הם המנהירות החירות – העצמיות שהתפרצה באופן 'נסי' ביציאת מצרים ומלמדות אותנו להיות נאמנים לה.

וְעַכְשָׁו (בימי רבי נחמן)  כָּל הַהַתְחָלוֹת מִפּוּרִים, החופש של כל אחד ואחד להכריע את ההכרעה האמונית ולכרות ברית עם הקב"ה ותורתו מתוך החלל הפנוי. ומן החופש של פורים נבוא אל החירות של פסח.

וְעַכְשָׁו (בימי הראי"ה קוק) וְכָּל הַהַתְחָלוֹת הֵן מיום העצמאות – התחלה חדשה (שלישית). ההתחלה – הארוע המכונן של עכשו, אינו 'זכר' כלל, אלא חווית חיים ממשית וקריאה ליצירה וחידוש. היציאה ממדבר העמים והשיבה לארץ, שהתרחשה בדורותינו בדרך הטבע ובליווי 'עמלקי' עכשוי, ולא בדרך הנס וההתגלות, היא יציאה מהחירות (פסח) והחופש (פורים) אל הדרור, לרצוא ושוב בין החירות לחופש. למה נקרא שמה דרור, שדרה בבית (חירות) כבשדה (חופש). יציאה מחירות לחופש ולדרור,  כלומר מחירות של נאמנות טבעית כפויה לעצמיות יסודית (זו שהתפרצה ביציאת מצרים, שהונהרה – כפתההר כגיגית במתן תורה שבכתב, ושאותה למדו אותנו כָּל הַמִּצְווֹת ש-הֵם זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם), לחופש של פיתוחה ושיכלולה החופשי של אותה עצמיות, בדרך של מדרש, יצירה וחידוש ולא רק של נאמנות ('הדור קבלוה בימי אחשוורוש' והתחדשות תורה שבע"פ). ולדרור של כינון ובריאה עצמית (של תחיית המתים הלאומית ומעלת 'אילו בעו צדיקי ברו עלמא' והארת תורת ארץ ישראל), מכך גם נגזרה המשיחיות האוניברסלית (שהיא התנוצצות 'זיהרא דאדם עילאה' שלמעלה ממדרגת משה רבנו ואף רבי עקיבא) שאפיינה את הציונות בראשיתה (חברת מופת ואור לגויים) בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה.

וְעַל כֵּן כָּל הַמִּצְווֹת הֵם זֵכֶר לקִיבּוּץ הַגָלוּיוֹת וּתְקוּמת עָם יִשְרָאֵל בְּאָרְצוֹ – הלא הגיעו הימים עליהם התנבא הנביא והאיר בן זומא: 'הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם'. הגאולה הנוכחית, היא המעיין ממנו אנו צריכים לשאוב את מימי ישועתנו בששון יום העצמאות. והמצוות של עכשיו, הינם פחות ופחות 'זכר', ויותר ויותר, חיים וקריאה ליצירה וחידוש ככלל וכפרטים.

וכדברי השיר:

פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת / תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת / פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִצֹּר/ חַיֵּי חֹפֶש חַיֵּי דְּרוֹר / פֹּה תְּהֵא הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה / פֹּה תִּפְרַח גַּם שְׂפַת הַתּוֹרָה. (ישראל דושמן)


[1] יש לסוגיה המשך (ששוה לתת עליו את הדעת) בתוספתא ומקבילה במשנה – גמרא ברכות לב/ב – לג/א

[2] ראה מאמרי הסטוריופוביה – מחלה ישראלית

[3] יש לציין שהראי"ה לא היה בודד באופטימיות שלו ראו זהר מאור, חכמת סוד חדשה על ההתלהבות ה'משיחית' שהתעוררה בקרב אנשי הרוח היודים בתקופה זו בעקבות פרוץ המלחמה.

[4] ראו גם: על כן, לא תמצא השלילה את אשר תבקש, כי אם דוקא טהרת הרוח ורוממותו, במלא מובנו, והסלילה של דרכים מפולשים מנוקים מכל מכשול, לבא עד מרום העז של השגה בהירה ואהבה מלאה חיים לשם ד' אלהי עולם, המתפשטת כל כך בלבבות עד שמכרעתם לעשות רק צדק ומשרים וחסד משפט וצדקה, שהנה הנם דרכי ד' הכלליים, שהמה הנם סגולת החיים. וממילא ירפו כל העלילות והבדותות המבקשות לחפש עלילות על האמיתיות הגלויות שבתורת ישראל, האמיתיות ההיסתוריות שהן כל כך נאמנות עד אפס מקום למצא בהן תנודה מצד בירורן ההיסתורי, שיסוד הכל הוא המשך יציאת מצרים ואלות הברית והנבואות והנלוה להן מתחילה ועד סוף. אמנם, כל כך יתגבר כח ההכרה מהחפץ הפנימי המרומם את כל לב על ידי מה שנגלה אורן של ישראל בעולם בהוה, ועל ידי השפעתם לישר דרכי הנבוכה בין משאלות הרוח והמעשה, עד שגם מבלעדי כל העבר תהיה מתקבלת עדותם של ישראל. 'ולא יאמרו עוד חי ד' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ד' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם'. ויהיה שיעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפלה לו. (הראי"ה / לנבוכי הדור / פרק מו)