Print Friendly, PDF & Email

קהלת – יומן מסע

פתיחה – קהלת – יומן מסע

הניסיון לתמצת את קהלת נידון לכישלון. הניסון לעקוב אחריו דומה למרדף אחרי נהג מרוצים מיומן (ואולי קצת מבוסם) שהכי אוהב את הסיבובים החדים… לחילופין, קהלת הוא ריקוד וירטואוזי המחליף פרסונות וסגנונות ללא כל התראה ורק מלצפות בו אפשר לקבל סחרחורת. קהלת היא סימפוניה מונומנטלית המאגדת בתוכה את כל הנושאים והסגנונות ומנוגנת מכל הכלים האפשריים. אך לפני ואחרי כל הדימויים הללו, קהלת הוא יומן מסע, מסע החיים של קהלת. יומן מסע של איש שביקש את האמת ואת הצדק ואת עצמו ולא פסח על שום דרך והלך והגיע לכל המקומות שאפשר להעלות על הדעת. קהלת אינו מדבר 'על' החיים אלא מדברר 'את' החיים ב'זמן אמיתי'. הוא עוצר מידי פעם מתיישב, מביט לאחור ורושם מה עבר עליו במעלה, או במורד האחרון, או מתבונן במה שהוא רואה לפניו ומתעד זאת.   

התוצאה אם כך, אינה חיבור הגות שיטתי שבו  פרושה לפנינו משנה סדורה, מטאפיזית, תיאולוגית, אתית, או פוליטית וכיו"ב. אם יורשה לי עוד דימוי, קהלת אינו ספר אלא סרט (תעודה אוטוביוגרפי שכנראה לא עבר עריכה) או לכל הפחות אלבום תמונות ואולי הפסקול של חייו של קהלת. הסרט מנציח את החיים והחיים כידוע הם הכל חוץ ממשעממים. הם זורמים בשצף קצף ומפתיעים לטוב ולמוטב ומסרבים בתוקף להיכנס לאיזו תבנית קוהרנטית סדורה וסגורה. התוצאה היא שיש  בסרט הזה סצנות קשות אך גם מלבבות, רגעים מרים אך גם יפים, והכל בצבעים טבעיים, ללא כחל וסרק.

תהיה זו אם כן טעות קשה להתיימר, לנסות לחלץ מקהלת שיטה. גם מבחינת סגנונו הוא אינו מתכנס לשום סוגה ספרותית אחת. יש בו אחדות של צורה ותוכן ההולמים את הנושא שלו – החיים. בכל זאת התפתיתי לרשום תוך כדי צפיה בסרט הזה שוב ושוב, כולל הרצתו לאחור ולפנים, מידי פעם, כמה נקודות נוגעות ומעוררות, שאולי אף יצטרפו ל'קו' לחוט שעליו מושחלות כל הפנינים של ענק זה.


'תארי השלילה' של קהלת

קהלת הוא נוסע בעל עין חדה ונטול משוא פנים שביומנו יש הרבה 'לא' ומעט 'כן'. כיוון שדרכו של קהלת היא דרך השלילה, קל יותר לומר מה קהלת 'לא' מאשר מה הוא 'כן', מה הוא שולל מאשר מה הוא מחייב.  יתרון השלילה הוא שהיא פותחת מרחבים חיוביים בלי לצמצם או לסגור אותם.

ובכן, קהלת הוא

לא פסימי, אלא ריאליסט קיומי אמפירי מפוכח, שמידי פעם (לפי המקום והזמן והנפש), אומר גם אמירות אופטימיות[1]. בקורתו חריפה, הוא אינו מאבד תקוה ובוודאי שאינו פורש מן החיים – המערכה.

לא כופר, אלא אגנוסטיקן: (כג) כָּל־זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי: (כד) רָחוֹק מַה־שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ: (פרק ז). כחוק ומסורת החכמים האמיתיים, הוא יודע שאת הדברים החשובים ביותר וקל וחומר, את התמונה הכללית השלמה, לא נדע.

לא ניהיליסט, אלא אדרבא, איש אמת וערכים. מעיד על כך כאלף עדים, כאבו המר על חוסר צדק והמשפט האלוקי והאנושי בעולם, מחאתו העזה על כך וחוסר השלמתו עם כך, אותם הוא מבטא שוב ושוב, למרות שדבר לא השתנה והכל כבר נאמר. 

לא 'דתי', במובן הרגיל, אלא מאמין חופשי באלוקים למרות שלהבנתו, האל המקראי והחז"לי אינו מקיים את הבטחותיו לעשות צדק ומשפט בעולם. אמונתו היא באל נעלם ומסתתר, ומחויבותו המוחלטת לערכיו ולמצוותיו.

לא 'משיחי / גאולי', הוא גם אינו היסטוריוציסט הגליאני ובוודאי לא רומנטי בסגנון המאה ה19. הזמן של קהלת אינו ליניארי ובוודאי לא פרוגרסיבי, אלא מעגלי ומחזורי. החיים האנושיים כמו הטבע החומרי לכודים במעגל הקסמים הסגור הזה. למרות יומרת בני האדם כיחידים וקבוצות, כעמים וכתרבויות, כדתות וכציוויליזציות, לשכלל ולחדש, קהלת אינו מזהה לא התקדמות ובוודאי לא חידוש, לא אבולוציה וגם לא גאולה באופק. מַה־שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה־שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: (פרק א ט)

לא פוסטמודרניסט, אלא איש רוח עתיק, קלסי, מסורתי, דתי, מודרני… המבקש אמת ובעיקר צדק שהוא מאמין שהם קיימים וגם יודע את הכיוון הכללי שלהם. הוא אינו מתייאש מכך שלעולם לא ידע את האמת עד תומה, שכָּל־הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא־יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא־תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא־תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ: פרק א ח) וממשיך להתבונן וללמוד. הוא לא משלה את עצמו שהצדק והמשפט יופיעו מחר, אך הוא אינו פוסק למחות ולהתריע על העדרם.

לא איש דרך האמצע הבינונית, גם לא דרך האמצע הקבלית והחסידית של 'נשיאת ההפכים', אלא איש של 'רצוא ושוב' לאו דווקא כמראה הבזק. הוא נע בין הקטבים, אך הוא יודע את חן כל הגוונים וגווני הגוונים שביניהם ויודע לשהות בהם.


מה אתה מבקש קהלת?

קהלת מדווח על רשמי מסע החיים שלו שבו הוא בחן במרץ בלתי נדלה את כל חלומותיו על דבר טעם החיים, משמעותם ותכליתם. קהלת הוא המבקש הגדול והבלתי נלאה. הוא מבקש את כל מה שהוא מוצא בעצמו ומסביבו, ובוחן מה יהיה הערך המכונן, המחיה והמאיר של חייו.בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי־חֵפֶץ וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת: (פרק יב י)

קהלת ביקש

חכמה, רצה להבין ולדעת את האמת, והבין שבכללותה ושלמותה היא מחוץ לאופק שלנו. חכמת האדם מוגבלת והחיים גדולים ממנה ולא משועבדים לקטגוריות ולתבניות שלה. (יג) וְנָתַתִּי אֶת־לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל־אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם […] (טז) […] אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה עַל כָּל־אֲשֶׁר־הָיָה לְפָנַי עַל־ יְרוּשָׁלִָם וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת: (יז) וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְדַעַת […]. (פאר א)

צדק ומשפט ולא מצא אותם לא בבית הדין האנושי ולא באלוקי. אדרבא במקום שם ציפה לפגוש את הצדק והמשפט שם פגש בעוול וברשע. אבל הוא אינו מתייאש מהבקשה – התביעה – הציפיה ומביעה שוב ושוב, מחפש ואינו מוצא, מוחה וזועם. בעצם הכאב – התביעה – המחאה העיקשת הזו הוא מנכיח את הצדק והמשפט כתביעה מוחלטת שאי אפשר לסגת ממנה ושיש לממשה ויהי מה. בזאת מתגלה ומאיר אי של צדק ומשפט בעולם – האדם.

מלכות, שררה וכבוד, וזכה בהם. ממון, כסף, אדמות ועבדים וניתן לו. הקים אימפריות כלכליות. אך לבו לא התמלא ואף נחמץ על כך שלכל אלה ספק אם יהיה המשך.

הוללות, הנאות ותענוגים חושניים, אוכל, יין, נשים, ומצא שהם באים וחולפים ואף מתחלפים בן רגע מהנאה לבחילה ומענג לנגע.

חידוש והתאכזב מרות. הטבע, ההיסטוריה והאנשים, חוזרים על עצמם באופן מאכזב ומשמים.

שמחה ומצאה ומיצה אותה ומצא שהיא חולפת כלעומת שבאה.

אהבה ומצאה וראה חיים עם אישה שאהב, אך גם חווה את מרירותה העזה ממוות.

'צירופים', של הוללות חכמה וסכלות ועוד, ומצא שגם הקוקטיל הזה אינו משקה האלים אותו ביקש.


מה כואב לך קהלת?

קהלת הוא איש כאוב ומיוסר ואף זועם וקוצף. מה כואב לו?

הוא כואב את כאב

המודעות, הרפלקטיביות הצלולה כראי וחדה כתער: כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב־כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב: (פרק א יח)

השכחה וחוסר ההמשכיות: (יא) אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא־יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה: (פרק א). (טז) כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם־הַכְּסִיל לְעוֹלָם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם־הַכְּסִיל: (פרק ב)

הדטרמיניזם הטרגי – הכל ביד האל, הכל צפוי גזור ידוע מראש. לו ולא לנו. לחוכמת האדם ומעשיו אין שום השפעה ומשמעות: (ד) דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת: (ה) וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל־מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם: (ו) הוֹלֵךְ אֶל־דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל־צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל־סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ: (ז) כָּל־הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל־הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל־מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת: (ח) כָּל־הַדְּבָרִים יְגֵעִים לֹא־יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר לֹא־תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא־תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ: (ט) מַה־שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה־שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: (י) יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה־זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ: (יא) אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא־יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה:

חוסר הצדק המשפטי – (א) וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת־כָּל־הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם: […] (טז) וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע: (יז) אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי אֶת־הַצַּדִּיק וְאֶת־הָרָשָׁע יִשְׁפֹּט הָאֱלֹהִים כִּי־עֵת לְכָל־חֵפֶץ וְעַל כָּל־הַמַּעֲשֶׂה שָׁם: (פרק ג). (ב) הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ כַּטּוֹב כַּחֹטֶא הַנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא: (פרק ט)

חוסר הצדק הפוליטי – (יג) טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא־יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד: (יד) כִּי־מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹךְ כִּי גַּם בְּמַלְכוּתוֹ נוֹלַד רָשׁ: (פרק ז). (יג) גַּם־זֹה רָאִיתִי חָכְמָה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וּגְדוֹלָה הִיא אֵלָי: (יד) עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט וּבָא־אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים: (טו) וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וּמִלַּט־הוּא אֶת־הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת־הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא: (טז) וְאָמַרְתִּי אָנִי טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים: (פרק ט)

הקנאה – העלבון שבמוטיבציה האנושית האולטימטיבית. (ד) וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת־כָּל־עָמָל וְאֵת כָּל־כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת־אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם־זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ: (פרק ד)


ומה ממש 'מחרפן' את קהלת?

הכי מחרפן, ה'מקרה האחד' – חוסר השיקוף של המציאות את יתרון האדם מן הבהמה, לא במקריות של חייהם ובמיוחד לא במותם. (יט) כִּי מִקְרֶה בְנֵי־הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן־הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל: (פרק ג). יותר מכך חורה לו ש'מותר החכם מן הטיפש, ואף הצדיק מן הרשע, אין'. (יא) שַׁבְתִּי וְרָאֹה תַחַת־הַשֶּׁמֶשׁ כִּי לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן כִּי־עֵת וָפֶגַע יִקְרֶה אֶת־כֻּלָּם: (יב) כִּי גַּם לֹא־יֵדַע הָאָדָם אֶת־עִתּוֹ כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם לְעֵת רָעָה כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם: (פרק ט). דווקא בגלל שיתרון החכמה ברור לו כיתרון האור מן החשך, כואב שמקרה אחד להם, שכולם נשכחים בסופו של יום. (יב) וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה וְהוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת כִּי מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר־ כְּבָר עָשׂוּהוּ: (יג) וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן־הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן־הַחֹשֶׁךְ: (יד) הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם־אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת־כֻּלָּם: (טו) וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם־אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יוֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם־זֶה הָבֶל: (טז) כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם־הַכְּסִיל לְעוֹלָם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם־הַכְּסִיל: (פרק ב) (ב) הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ כַּטּוֹב כַּחֹטֶא הַנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא: (ג) זֶה רָע בְּכֹל אֲשֶׁר־נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי־מִקְרֶה אֶחָד לַכֹּל וְגַם לֵב בְּנֵי־הָאָדָם מָלֵא־רָע וְהוֹלֵלוֹת בִּלְבָבָם בְּחַיֵּיהֶם וְאַחֲרָיו אֶל־הַמֵּתִים: (פרק ט).

וגם, הטיפשים: (א) זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד סִכְלוּת מְעָט: (פרק י). קשה לבנות קל להרוס. טמבל אחד, רשע אחד מחריב בנין שעמלו בו רבות.

וגם, נוסטלגיה: (י) אַל־תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל־זֶה: (פרק ז).

וגם, פטפטת והתלהמות – (א) אַל־תְּבַהֵל עַל־פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל־יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל־הָאָרֶץ עַל־כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים: (פרק ה)

וגם והרבה, הזקנה – אותה הוא מתאר בצבעים קודרים עזים (שחז"ל עשו מהם 'מטעמים') בפסוקים שהם במובן מסוים שיאו הספרותי של הספר. (א) וּזְכֹר אֶת־בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא־יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין־לִי בָהֶם חֵפֶץ: (ב) עַד אֲשֶׁר לֹא־תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם: (ג) בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת: (ד) וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר וְיִשַּׁחוּ כָּל־בְּנוֹת הַשִּׁיר: (ה) גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה כִּי־הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל־בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים: (ו) עַד אֲשֶׁר לֹא־ירחק יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל־הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל־הַבּוֹר: (ז) וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל־הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ: (ח) הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר הַקּוֹהֶלֶת הַכֹּל הָבֶל: (פרק יב)


על סף שנאת החיים והייאוש

כל זה מביא, איך לא, אל סף הייאוש (כ) וְסַבּוֹתִי אֲנִי לְיַאֵשׁ אֶת־לִבִּי עַל כָּל־הֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: ולשנאת החיים. (יז) וְשָׂנֵאתִי אֶת־הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּי־הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ: (יח) וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת־כָּל־עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ שֶׁאַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי: (יט) וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל וְיִשְׁלַט בְּכָל־עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ גַּם־זֶה הָבֶל: (פרק ב). במיוחד לנוכח חוסר האפשרות לתקן את שקולקל: (טו) מְעֻוָּת לֹא־יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא־יוּכַל לְהִמָּנוֹת: (פרק א) אבל קהלת אינו מתפתה לחצות את הסף ולשקוע באפלת היאוש והאפתיה. אחרי הכל החיים עדיפים על המוות! (ד) כִּי־מִי אֲשֶׁר יבחר יְחֻבַּר אֶל כָּל־הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן כִּי־לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן־הָאַרְיֵה הַמֵּת: (ה) כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה וְאֵין־עוֹד לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם: (ו) גַּם אַהֲבָתָם גַּם־שִׂנְאָתָם גַּם־קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה וְחֵלֶק אֵין־לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר־נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: (פרק ט). נכון, גם ביחס לכך הוא סותר את עצמו. ממש לא מפתיע. (ב) וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת־הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן־הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה: (ג) וְטוֹב מִשְּׁנֵיהֶם אֵת אֲשֶׁר־עֲדֶן לֹא הָיָה אֲשֶׁר לֹא־רָאָה אֶת־הַמַּעֲשֶׂה הָרָע אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: (פרק ד)


ובכל זאת, מה 'כן'?

מתוך כל ה'לא' בוקע גם ה'כן'. מעט אבל איכותי.

כאן ועכשיו – הזמן היחיד הוא זמן הווה מתמשך, נצחי, ללא עבר ועתיד. המסקנה העיקרית של קהלת לדעתי היא, לחיות כאן ועכשיו על פי הארת העת וחפץ הזמן, לטוב ולמוטב. כיוון שאין לנו שום מושג על התמונה הגדולה, מה שנותר לנו הוא לחיות במלוא הרצינות והאחריות ובעיקר במלוא הנוכחות את הרגע הזה. הערך של החיים נמצא בחיים עצמם, בכל נקודה בהם. לא ממעל להם ולא מתחת להם, לא בעבר ולא בעתיד. את הערך העצמי של כל רגע, דעה, נוף, אדם, שיחה וכו' האדם יצליח למצות, אם רק יואיל להפסיק להתרומם על קצות האצבעות להציץ ולפזול, ללטוש עיניים ולבהות בניסיון לראות את התמונה השלמה ולהבין את העלילה הכבירה. הוא מוזמן להשתחרר מהעווית האובססיבית זו, להרפות, לפתוח את לבו כדי לארח ולהתארח במה שהחיים מזמנים לו כאן ועכשיו.

זה יבוא לידי ביטוי בחידוש היכולת לשמוח, ליהנות ולהתענג על מה שיש (כולל הדברים הפשוטים, ה'זוטות הקסומות' של החיים) ותמיד יש משהו. (יב) יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם כִּי אִם־לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו: (יג) וְגַם כָּל־הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְרָאָה טוֹב בְּכָל־עֲמָלוֹ מַתַּת אֱלֹהִים הִיא: […] (כב) וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו כִּי־הוּא חֶלְקוֹ כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו: (פרק ג). (טו) וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת־הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין־טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם־לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַעֲמָלוֹ יְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר־נָתַן־לוֹ הָאֱלֹהִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: (פרק ח). איזהו עשיר השמח בחלקו.

הידידות אף היא מקור לשמחה. (ט) טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן־הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ־לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם: (י) כִּי אִם־יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת־חֲבֵרוֹ וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ: (יא) גַּם אִם־יִשְׁכְּבוּ שְׁנַיִם וְחַם לָהֶם וּלְאֶחָד אֵיךְ יֵחָם: (יב) וְאִם־יִתְקְפוֹ הָאֶחָד הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק: (פרק ד). והאהבה כמובן. רְאֵה חַיִּים עִם־אִשָּׁה אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ (פרק ט ט).

כל זה, גם בגלל ש(כמעט) הכל בראש – כל דבר יכול להיות טוב (אשה, חכמה, עושר, בנים) ויכול להיות רע (אשה, חכמה, עושר, בנים). זה תלוי בנו (גם אם לא לגמרי), והיחס לכל, בוודאי תלוי בנו (גם אם לא לגמרי).  

זה אינו עומד בסתירה למודעות לכך, שלעולם לא נבוא אל המנוחה והנחלה – כָּל־עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ וְגַם־הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא:כִּי מִי־יוֹדֵעַ מַה־טּוֹב לָאָדָם בַּחַיִּים מִסְפַּר יְמֵי־חַיֵּי הֶבְלוֹ וְיַעֲשֵׂם כַּצֵּל אֲשֶׁר מִי־יַגִּיד לָאָדָם מַה־ יִּהְיֶה אַחֲרָיו תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: (פרק ו). ומכל מקום נמשיך לפעול במלוא הכח והתבונה, (א) שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל־פְּנֵי הַמָּיִם כִּי־בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ: (ב) תֶּן־חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה כִּי לֹא תֵדַע מַה־יִּהְיֶה רָעָה עַל־הָאָרֶץ: (פרק י). אולי חירותנו מוגבלת, אך אחריותנו מוחלטת. (ט) שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ וְדָע כִּי עַל־כָּל־אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט: (פרק יב). ומכל מקום,  בענוה. כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל־הָאָרֶץ עַל־כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים.


סוף דבר – בראש דבר

ההתחלה היא גם הסוף: (ב) הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל: (ג) מַה־יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: (פרק א). הכל הבל, במובן ש'הכל עובר חביבי', הכל זורם, משתנה, מתחלף, מתפורר, מתפרק. גם עמל האדם אינו מצליח לבנות בתוך זרם החיים האלה בנינים ברי קיימא.

הסוף הוא ההתחלה: (יג) סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת־הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת־מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי־זֶה כָּל־הָאָדָם: (יד) כִּי אֶת־כָּל־מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל־נֶעְלָם אִם־טוֹב וְאִם־רָע: (פרק יב). אין לו לאדם אלא לחיות על פי 'מצוות האלוהים' (בין אם הוא רואה או חווה את נוכחותו ומעורבותו, ובין אם לא) בתקוה שעל ידי האדם, ישתכלל העולם ויהיה לעולם של ערך ומשמעות, צדק ומשפט. בתקוה שהשמיים יענו את הארץ.


קהלת בסכות – אחרי החגים יתחדש הכל?

נהגו בחלק מקהילות אשכנז לקרוא את מגלת קהלת בשבת חול המועד של סכות. נאמרו בכך טעמים רבים, בדרך כלל כתשובה לתמיהה 'מה לקהלת הבקורתי והקודר לחג השמחה והאמונה?'. אוסיף אף אני טעם לשבח שנתחדש לי במהלך כתיבת דברים אלה. יתרונו הוא שהוא אינו מיישב את התמיהה. הכיצד? קריאת קהלת אינה מתייחסת לחג הסכות, אלא לימי החול שיתחדשו עלינו לאחר סכות, לאחר החגים. מזה כמעט חודשיים אנחנו נמצאים במסע רוחני אינטנסיבי שהפך עוצמתי וטוטלי במיוחד מראש השנה ועד יום הכיפורים והתעצם בחג הסכות. זו תקופה מיוחדת של ימים 'נוראים'. אלול – חודש התשובה, הרחמים והסליחות ותשרי – ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. ולאחר כל זה, שבעת ימי סכות ושמיני עצרת כהדרן. אלה ימים בהם אנו שרויים ב'גן עדן' מבודד מן העולם שסדר היום בו ברור וכולו עבודת קודש. לאחר סכות 'נגורש ממנו ונחזור אל העולם. אל 'סתם יום של חול', אל יום חולין שלא הוד לו ולא הדר, אלא כולו רצוף מכשולים ומהמורות. קריאת קהלת הוא חיסון מקדים לטראומה של המפגש עם 'החיים האמיתיים', אותו אנו מקבלים בעודנו טובלים בים האור והקדושה של חגי תשרי, ספונים תחת צל הסכך – השכינה. קהלת מספר – מזכיר לנו מה מצפה לנו כשהחגיגה תסתיים, מעורר לזכרון ומודעות למציאות הריאלית החסרה והפגומה, המכאיבה ומעליבה, שהמתינה לנו בשקט ללא כל שינוי וחידוש עד 'אחרי החגים'. אם נקשיב היטב לדברי קהלת, לא נופתע מהנחיתה על הקרקע הקשה של המציאות ולא נתרסק בה. אז מה אם על הדרך הוא (קצת) משבית שמחה…


[1] פזורים בספר פתגמים עממיים (קהלת גם אינו אליטיסט או סנוב) מלבבים ואופטימיים, אף צדקניים וחסודים. למשל, (יא) מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם־מְעַט וְאִם־הַרְבֵּה יֹאכֵל וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן: (פרק ה). כל פרק ז ולמשל: (כט) לְבַד רְאֵה־זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת־הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים: (ה) שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם: (פרק ח) ועוד.