Print Friendly, PDF & Email

פרשת מַּטּוֹת

'כה אמר ד" – 'זה הדבר'[1]

'זה' הערך המוסף של נבואת משה

(א) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֶת משֶׁה: (ב) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד: (ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַידֹוָד אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה: (במדבר ל)

זה הדבר, מגיד שכשם שנתנבא משה ב'כה אמר' – וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְקֹוָ֑ק כַּחֲצֹ֣ת הַלַּ֔יְלָה אֲנִ֥י יוֹצֵ֖א בְּת֥וֹךְ מִצְרָֽיִם: (שמות יא ד) כך נתנבאו הנביאים ב'כה אמר', ומוסיף עליהם משה שנאמר בו 'זה הדבר'. (ספרי במדבר מטות פיסקא קנג)

חז"ל ב'ספרי' מוצאים לנכון ללמדנו את ההבדל בין נבואת משה לנבואת הנביאים דווקא כאן בפרשת נדרים. כל הנביאים וגם משה מתנבאים ב'כה אמר ד''. הערך המוסף של נבואת משה מתבטא בכך שהוא מתנבא גם ב'זה הדבר'. השאלה המתבקשת היא, מה המובן והמשמעות של כל אחת משתי לשונות אלה, ובמה לשון 'זה הדבר', היא ביטוי למעלת נבואת משה וליתרונה על פני כל נבואות הנביאים.

רש"י מביא את דברי ה'ספרי' אך אינו מבאר את משמעותם, אך מפרשיו נחלצים להשלים את מה שחיסר. למרות ההבדלים ביניהם, הם 'מתנבאים בסגנון אחד'. לצד ההתבוננות בהבדל בין הלשונות, 'כה אמר ד" ו'זה הדבר', דבריהם הם אינטרפרטציות לאמירה המכוננת בנושא: 'כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה' (יבמות דף מט/ב). הנה תמצית דבריהם:

שפתי חכמים – נבואת הנביאים היא בחידות ובחלום. דבריהם לבני ישראל הם נמשל למשל הנבואי שאינו יכול להיות מדוייק ('כה' – כמו, קרוב ל). נבואת משה לעומת זאת היא בדברים ברורים ומפורשים שאותם כהווייתם (בדיוק 'זה') הוא אומר לבני ישראל.

מזרחי – נבואת הנביאים היא של הכוונה הכללית של דבר ד' ('כה', כמו, בערך, בגדול). ונבואת משה מוסרת דברים מפורטים ומדויקים ('זה').

'משכיל לדוד' – הולך בדרכו של המזרחי ומוסיף עליו ביסוס קבלי. נבואת הנביאים היא ממידת המלכות (אספקלריא שאינה מאירה) – 'כה' ונבואת משה ממידת התפארת (אספקלריא המאירה) – 'זה'.

מהר"ל – נבואת הנביאים על מעשי ד' והנהגתו המתחדשים בעולם. נבואת משה היא נבואת התורה, עניינים כוללים מופשטים מחומר, נצחיים.

למי שרוצה להתבונן בדבריהם ולהעמיק בהם, צרפתי אותם בהערת סיום[2].


מניפסט חסידי אנטי-חסידי

'מי השילוח' אף הוא מתייחס לדברי ה'ספרי', מתבונן בלשונות, מדייק אותם מתוך דברי חז"ל ומגיע להבנה שהיא ברוחה, הפוכה לכל הפירושים שקדמו לו. לדבריו שבנו ה'בית יעקב' מבאר ומרחיב כדרכו אייחד את המאמר הזה.

כי כל הנביאים היה שליחותם לישראל במאמר נביאתם, כפי העת והזמן. וכפי כח השגתם, כן התנבאו, ועלה ברוח נביאתם, אשר דבר נבואה הלז, יהיה קיים לעולמי עד, אך באמת נמצא שנויים כפי ערך דור ודור. ועל זה הוסיף עליהם משר"עה להתנבאות ב'זה הדבר', היינו שהוא השיג כל דבר לפי שעתו ומקומו, והבין כי הנבואה אינה רק לזמן, ולאחר זמן, יחפוץ הקב"ה בעניין אחר. ולכן בפרשת נדרים, נאמר 'זה הדבר', אף שהוא נוהג לדורות, כדיליף בגמרא משחוטי חוץ[3], אעפ"כ נאמר 'זה הדבר', כי הנודר מדבר הוא לפי ערך השגתו, שדבר הזה, ירע לו לעבודת ה', וגם שאין בדבר הזה שום טובה, ולכן נאמר 'זה הדבר' שצריך האדם להבין, כי לא נאסר לו רק לזמן, והש"י יוכל ליתן לו כח לקבל כל הטובות שבעולם ולא ינתק מעבודת הש"י: (מי השילוח, חלק ראשון, פרשת מטות, ד"ה וידבר)

החיסרון שבנבואת הנביאים היא וודאותם שנבואתם היא מוחלטת ונצחית. יתרון נבואת משה הוא במודעותו לכך שנבואתו היא תלוית הקשר ואפשר שבנסיבות שונות ירצה הקב"ה ענין אחר! זה הטעם לכך שהבחנה זו נרמזה בפרשת נדרים. הנדר הוא מעין נבואה שאמנם מחייבת את בעליה כמצווה מדאורייתא, אך היא בעליל תלוית הקשר. לכן, בשל הלשון 'דבר זה', הייתה הווא אמינא בגמרא, שנדרים ינהגו רק בדורו של משה. חשוב לדעת ש'זה הדבר' המפריע לי היום בעבודת ד' ואני, בצדק, מדיר עצמי ממנו, יכול להתגלות בנסיבות אחרות כלא מפריע ואף מסייע, לכן אין לראות בנדר אמת מוחלטת אלא יחסית וזמנית.

בנו, ה'בית יעקב' מנהיר את הדברים.

וַיֹּאמֶר משֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְדֹוָד: (ויקרא ט ו) העניין כמו שכתוב בגמרא [ב"ב קכ.] 'דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה' [ההווא אמינה שהנדרים ינהגו רק בדורו של משה] והוא כמו שכתוב ב'ספרי' במדבר פרשת מטות, 'זה הדבר, מגיד כשם שנתנבאו נביאים בכה אמר ד' נתנבא משה בכה אמר ד' ומוסיף עליהם זה הדבר'. והוא כמו שביאר בזה כקאדמו"ר הגה"ק זלל"ה [מי השילוח], שכל הנביאים בעת שבא להם שפע הנבואה מהשי"ת, אזי נתבטל מהם כל הרגשתם לגמרי, עד שלא הרגישו בעצמם שום הרגשת דעת וחיים מצד עצמם, ולא הכירו עצמם שהם המדברים דבר ה'. ומצידם, נדמה להם, שזה המאמר יקום לעולם, ולא ישתנה בפירוש אחר, וכדאיתא במדרש (שו"ט תהלים צ) 'כל הנביאים היו מתנבאים ולא היו יודעים מה היו מתנבאין וכו', אף שמואל רבן של נביאים, היה מתנבא ולא היה יודע, שנאמר, וישלח ד' את משה ואהרון ואת ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל, ולא אמר ואותי'[4]. הרי מוכח שלא הכירו את עצמם בשעה שהיו מתנבאים, מוסיף עליהם משה, שהיה מתנבא ב'זה הדבר' – דבר זה אינו נוהג אלא בדור זה. שהיה לו יישוב הדעת בשעה שהתנבא[5], והכיר שברגע אחרי זה יוכל המאמר להשתנות כפי צורך הדור. וזה שאמר משה רבנו זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד תַּעֲשׂוּ – שיכירו שדברי ה' חיים וקיימים, ואין לייחס לומר חס וחלילה, שהשי"ת מוטבע באיזה פרט, כי מאמר ה' יוכל להשתנות בכל רגע ורגע, כפי הצורך להתפרש, ואז – וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְדֹוָד. (בית יעקב, ויקרא, שמיני אות ח).

מדוע היו הנביאים בטוחים שנבואתם היא אמת מוחלטת ונצחית? הטעם לכך הוא שנבואתם הייתה אקסטטית. הם התנבאו ולא ידעו מה הם מתנבאים. זכו להתגשמות החלום של מיסטיקנים רבים. הם חוו חוויה של ביטול מוחלט של אישיותם והתכללות-התאחדות-התבטלות שלה באינסופיות האלוקית. לכן היה ברור להם שנבואתם היא אמת מוחלטת ונצחית, שהרי הם לא היו אלא מדיום טהור לחלוטין לדבר ד', שהוא בהכרח, מוחלט ונצחי.

מדוע ידע משה שנבואתו היא אמת שיכולה להשתנות? מפני שנבואתו לא הייתה אקסטטית, אלא התרחשה ב'ישוב הדעת' ולכן הוא הבין הבנה עמוקה יותר את ערכה של הנבואה. דברי ה'בית יעקב' מעוגנים בהבחנתו המכוננת של הרמב"ם בין נבואת משה לנבואת הנביאים.

כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין ומשה רבינו אינו כן הוא שהכתוב אומר כאשר ידבר איש אל רעהו כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חבירו כך היה כח בדעתו של משה רבינו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עומדו שלם'. (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ז ו)

נבואתו של משה, נבואת האספקלריא המאירה, היא אור, בהירות וצלילות. לכן אינה חסרה את מימד ההשתלמות המעטרת את השלמות, את הפרטים המעטרים את הכללים, והיא פרה ורבה  לאינסוף. כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש (לחדש! ממש!) נאמר למשה בסיני. מעלת נבואת משה לפיכך, אינה בנבואה עצמה (!), אלא במודעות שלו לערכה. נצחיותה של תורת משה היא דווקא בכך שהיא ניתנת להידרש ולהתחדש בכל דור ודור.

נבואת האספקלריא הלא מאירה של הנביאים, היא כלי, היא המפגש החלקי ולכן היא נחווית כטוטלית, ודאית ונחרצת. אין לו לאדם ודאות, אלא בהתמסרות לחלק וההתעלמות מן השלם, בהתבטלות לסופי ולא לאינסופי. המפגש עם האינסופיות כולל את תודעת 'תכלית הידיעה שלא נדע' ופותח אופק אינסופי של ידיעה של עוד ועוד.

דבר ד', ההתגלות של האינסופיות האלוקית בעולם, אינה יכולה להיות קבועה ונוקשה. יתר על כן, כיוון שכל התגלות היא אל הדור ולצורכו המיוחד, אין שום אפשרות שהיא תהיה קבועה ונוקשה. רק מתוך הבנת החלקיות של ההתגלות האלוקית האינסופית, מקבלת ההתגלות את פוטנציאל השינוי וההתחדשות שלה בכל דור ואף לכל אדם, 'וזה שאמר משה רבנו זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד תַּעֲשׂוּ – שיכירו שדברי ה' חיים וקיימים, ואין לייחס לומר חס וחלילה, שהשי"ת מוטבע באיזה פרט, כי מאמר ה' יוכל להשתנות בכל רגע ורגע, כפי הצורך להתפרש'. אז ורק אז, אפשר יהיה לזכות לראיית כבוד ד', להשראה והתגלות.

איזה דואט מרהיב של אב ובנו!


חתימה -רומנטיקה ונאורות, חסידות ומתנגדות

זה – רציונליות ומודעות, פרוזאיות וצלילות. כה – כמו, דימוי, דמיון, פואטיות ורומנטיקה. דווקא בנדרים בהם גדולה הסכנה של ההיסחפות ל'כה', מאירה נבואת ה'זה', להצילנו מהדמיון הרגשי שביסוד הנדר הגורם לנו להיות ודאיים שתוקפו הוא מוחלט.

זה – הצבעה עניינית על הקונקרטי. כה – הכללה. תורת הנדרים, היא תורת האדם, שהיא היא תורתו של משיח. תורת הנדרים היא הטרמה של לע"ל שבו תהיה התורה פרטים ולא כללים, עשית רצון ד' ולא רק מצוותו, חיים של מפגש עמוק עם הכאן ועכשיו ולא דרך תבניות ונוסחאות דימויים וזיכרונות.

מפתיע ומרתק שמניפסט אנטי אקסטטי כזה המדבר בשבח ישוב הדעת, הפיכחון והצלילות, יצא מבית מדרשו של אדמו"ר חסידי ואולי זה לא כל כך מפתיע כשזוכרים מי היה מורו ורבו – הרב'ה מקוצק!


דברי כהן

ולסיום אביא מדבריו של יצחק כהן על הסוגייה והשלכותיה הקיומיות האישיות:

משה רבינו שמר על צלילותו ועל המודעות העצמית שלו בעת המפגש עם אדון הכל. מה שאיפשר לו להבין שהמפגש  היה חלקי. היינו כאן אני ואתה. משה ואלוקים. משה הבין שעל אף (או דווקא מפני ש) שעמד לפני האינסוף הוא זכה לפגוש רק בחינה מסוימת שלו. לכן נתנבא ב"זה הדבר". "זה" היא מילה המצביעה באופן ספציפי. "זה וזהו". לעומתו, שאר הנביאים, בגלל הביטול העצמי הגמור בו היו שרויים, היו בטוחים שהמפגש שלהם היה האינסוף היה מוחלט. כלומר, אני לא הייתי כאן, היה כאן רק אלוקים, ואני רק מעביר את המסר. ולכן דיברו בלשון גורפת "כה אמר ה'". כה" היא מילה כללית. "כך הוא הדבר".

יש כאן אמירה נוקבת ורלוונטית מאוד גם לנו, שאיננו נביאים. הרבה פעמים אנחנו חווים דברים, והחוויה כל כך חזקה שהיא גורמת לנו לחשוב שנפגשנו כרגע במוחלט המוחלט בהחלט. מה שמביא לאיזו דוגמטיות, נוקשות וקפדנות, וחמור מכל, לצמצום של אלוקים והגשמתו לפי מידתנו. 'מי השילוח' וה'בית יעקב' מדריכים אותנו שלכל חוויה שאנו חווים, ותהיה העמוקה ביותר, חייבת להצטרף מודעות בדבר חלקיותה של החוויה. בדבר היותה משכן לחלק מהמוחלט. מה שיביא לריכוך הכלים ומיתוק הדינים, וחשוב מכל, באופן פרדוכסלי, למפגש הולך ומעמיק, הולך ומשתכלל, עם הרָחְבוּת האינסופית.


[1] אפתח בתודה לחברי יצחק כהן שממנו קבלתי את המקורות המשמעותיים לסוגיה זו מ'מי השילוח' וה'בית יעקב' יחד עם ביאורו להם. המקורות האיזיביצ'אים וה'כהניים' עוררו אותי להמשך לעיין בסוגיה. הדברים שלהלן מבוססים עליהם אך מפותחים ומנוסחים לפי דרכי.

[2] שפתי חכמים על במדבר פרק ל פסוק ב: (ז) וזה מעלה יתירה ד'זה', הדבר משמע הדבר עצמו ברור ששמע מהקב"ה ונקרא אספקלריא המאירה, משא"כ בשאר נביאים, דלא היה מדבר להם אלא בחידות, או על ידי חלומות, ונקרא אספקלריא שאינה מאירה. אבל למשה, היה מדבר הדבר עצמו שיאמר לבני ישראל, כענין שנאמר (לעיל יב, ח) פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות. ומה שנתנבא משה בכה אמר ה', כדכתיב בפרשת וארא ובפרשת בא, י"ל, דקודם עמידתו בהר סיני היה מתנבא ב'כה', אבל אחר מתן תורה, היה מתנבא ב'זה הדבר', אחר קירון עור פניו:

מזרחי על במדבר פרק ל פסוק ב: זה הדבר משה נתנבא ב"כה אמר". וכל הנביאים נתנבאו ב"כה אמר". מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון "זה הדבר". בספרי. מלת "כה" מורה על מכוון הענין, ומלת "זה" מורה על הענין הרמוז בעינו. ומפני שכל הנביאים לא נתנבאו רק באספקלריאה שאינה מאירה, ואין בם יכולת לקבל רק המכוון מן הענין שהראו להם, הוכרחו להזכיר בלשונם "כה אמר ה"', שפירושו המכוון מדבריו, לא הדברים בעינם. ומשה רבינו עליו השלום בעבור שנבואתו היתה על ידי האספקלריאה המאירה, והיה בו כח לקבל מה שהראו לו בעינו, כפי מה שהוא, הזכיר בלשונו זה הדבר, שפירושו זה הדבר בעינו, מבלתי שום שינוי כלל. ומפני שמשה רבינו בתחלת נבואתו עדיין לא עלה אל המדרגה שזכה בה באחרונה, הוכרח גם הוא להזכיר בלשונו "כה אמר ה"' בהרבה מקומות, ומשזכה באספקלריאה המאירה, שוב לא הזכיר בלשונו רק זה הדבר. וזה שאמרו, "משה נתנבא בכה אמר", רוצה לומר בתחלת נבואתו, "וכל הנביאים בכה אמר", רצה לומר תמיד. מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון "זה הדבר", רצה לומר משזכה באספקלריאה המאירה ואילך

גור אריה על במדבר – פרק ל פסוק ב: [ו] מוסיף עליהם משה וכו'. כתב הרא"ם, שטעם הדבר כי "זה הדבר" משמע על דבר הרמוז לגמרי – זה הוא הדבר, ולפי שמשה רבינו עליו השלום היה מתנבא באספקלריא המאירה (יבמות מט ע"ב), היה מתנבא ב"זה הדבר". ו"כה" אינו משמע על דבר הרמוז, והוא בא על המכוון מן הענין, לא "זה הדבר" בפירוש. ולפי ששאר הנביאים היו מתנבאים באספקלריא שאינה מאירה (שם), מתנבאים בלשון "כה". ואינו מספיק, דלפי זה לא היה על משה כלל להתנבאות בלשון "כה", שהוא מעוט ממדריגתו, ולמה היה מתנבא ב"כה", שהיא על נבואה שאינה באספקלריא המאירה: ונראה, כי ענין זה הוא תולה בנבואת משה רבינו עליו השלום ומדריגתו, כי הנבואות הם שתים; האחת הוא שנתנבאו בה כל הנביאים על מעשה ה' והנהגתו בעולם, לכל אשר נעשה בעולם. והמדריגה של משה היה כולל זה, וכולל גם כן להתנבאות על המצות והתורה שצוה לו השם יתברך מפיו. וזאת המדריגה היא אינו דומה לראשונה, כי המדריגה הראשונה, בדברים אשר יחדש ויעשה בעולם, והמדריגה של משה רבינו עליו השלום היא התורה מה שהשם יתברך רוצה שיהיה נוהג תמיד בעולם מבלי שינוי, והוא סדר מציאות כללי בעולם. כי בתורה אשר נתן השם יתברך על ידי משה, סידר את ישראל בסדר כללי, לא בענינים המתחדשים בפרטים מן הסבה הראשונה, שזה אין המדריגה כל כך. ובשביל זה תבין למה היה משה רבינו עליו השלום מתנבא באספקלריא המאירה, יותר מכל שאר נביאים, כי הענינים הכוללים הם מופשטים מן החומר, ומושכלים ביותר. ומדריגת שאר הנביאים היה למטה מזה, בענין אשר הוא יחדש בעולם ויעשה, לא בענינים הכוללים. וזה תמצא מבואר בכל הנביאים, שלא היו מתנבאים רק בענינים אשר הוא יתברך פועל ועושה ומשנה. אבל משה רבינו עליו השלום נתן תורה כללית ונצחית, לא ישתנה דבר, וזה נקרא הויה כוללת: ובשביל זה היה מתנבא ב"זה הדבר", המורה על הנבואה באספקלריא המאירה, השייך למצוה אשר נתן השם יתברך לישראל. כי מצות התורה הם בענינים כוללים, לכך הם יותר מושכלים. אבל במקום אשר רוצה להתנבאות על מעשה ה' והנהגתו, כמו שאמר משה "כה אמר ה' כחצות הלילה" (שמות יא, ד). וכן "כה אמר ה' עברו ושובו" (ר' שמות לב, כז) , כי זאת המצוה אינה מן המצות הנצחיות, רק לזמן נמצא מן רצון השם יתברך למעשה שהיה, בזה שייך לשון "כה". כי מה שלא היה מתנבא משה רבינו עליו השלום תמיד באספקלריא המאירה, לא בשביל שלא היה מדרגתו שוה תמיד חס ושלום, אלא שאין כל הדברים שוים, ודבר שהוא באספקלריא המאירה היה מתנבא ב"זה הדבר", ודבר שלא שייך – היה מתנבא ב"כה אמר".

משכיל לדוד על במדבר פרק ל פסוק ב: ועל מה שפירש"י מוסף עליהם משה וכו' הכי פירושו דשאר הנביאים לא נתנבאו אלא בכה המורה על כוונת הענין בקירוב ולא בדיוק הדברים עצמם לפי שהיו מסתכלים באספקלריא שאינה מאירה. משא"כ משה שהיה מתנבא הדברים כהווייתן בלי מגרעת בדקדוק תיבה בתיבה וכך מורה מלת זה הדבר. ובזה יש להתבונן טעמא דנקט רש"י קרא דכה אמר ה' כחצות הלילה ומ"ש הך קרא דנקט טפי מכמה קראי דקדימי התם בפרשת שמות ופרשת וארא דכתיב בהו כה אמר ה'. אלא שכיון רש"י להודיע ולרמוז ההפרש שבין כה לזה ולכך מייתי הך קרא לומר דפי' מלת כה היינו כפי' כחצות הלילה דפירשוהו רבותינו בפ"ק דברכות דר"ל בקירוב סמוך לחצות ולא בחצות ממש דוקא. ה"נ כה אמר ה' ר"ל בקירוב דומה לדברים הללו ולא הדברים ממש דוקא. ולפי דרך האמת א"ש טובא ההפרש שבין משה לשאר הנביאים. דידוע ד'כה' היא מלכות שמים והיא אספקלריא שאינה מאירה ו'זה' היא תפארת כידוע והוא אספקלריא המאירה. ובדרך זה גם כן א"ש הך קרא דנקט רש"י דידוע דכה שהוא המלכות שמים הוא מדת לילה וזה מדת יום. ולכך נקט קרא דבחצות הלילה אני יוצא וכו'. והא דאצטריך לרש"י לפרושי ד"א ה"ט דאילו לפירוש קמא קשה מ"ש דנטר קרא עד האידנא ללמדנו גדולתו של משה בפ' זו.

[3] בבא בתרא דף קכ/א-ב: אמר מר: באבות הוא אומר 'וכל בת יורשת נחלה', באבות אין, בבנים לא, מאי משמע? אמר רבא: אמר קרא, 'זה הדבר' דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור הזה. אמר ליה רבה זוטי לרב אשי אלא מעתה זה הדבר דשחוטי חוץ הכי נמי דלא יהא נוהג אלא בדור זה? שאני התם דכתיב לדורותם.

[4] מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור צ [ד]: אמר ר' אלעזר בשם ר' יוסי בן זימרא כל הנביאים שהיו מתנבאים לא היו יודעין מה היו מתנבאין, אלא משה וישעיה הם היו יודעין, משה אמר: יערף כמטר לקחי (דברים לב ב), ישעיה אמר: הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים בישראל (ישעיה ח יח). אמר ר' יהושע הכהן בר נחמיה: אף אליהוא היה מתנבא והיה יודע, שנאמר ודעת שפתי ברור מללו (איוב לג ג). אמר ר' אלעזר בשם ר' יוסי בן זימרא: שמואל רבן של נביאים, היה מתנבא ולא היה יודע, שנאמר וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל (ש"א יב יא), ואותי אינו אומר, אלא ואת שמואל, שלא היה יודע מה היה מתנבא.

[5] רמב"ם יד החזקה הלכות יסודי התורה פרק ז (ו): כל הדברים שאמרנו הם דרך נבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים חוץ ממשה רבינו רבן של כל הנביאים ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים שכל הנביאים בחלום או במראה ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד שנאמר ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע הקול מדבר אליו כל הנביאים על ידי מלאך לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה משה רבינו לא על ידי מלאך שנאמר פה אל פה אדבר בו ונאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ונאמר ותמונת ה' יביט כלומר שאין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל הוא שהתורה מעידה עליו במראה ולא בחידות שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בוריו. כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין ומשה רבינו אינו כן הוא שהכתוב אומר כאשר ידבר איש אל רעהו כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חבירו כך היה כח בדעתו של משה רבינו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עומדו שלם כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו משה רבינו אינו כן אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת לפיכך מתנבא בכל עת שנאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם ובזה הבטיחו האל שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי הא למדת שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם חוזרים לאהלם שהוא צרכי הגוף כלם כשאר העם לפיכך אין פורשין מנשותיהם ומשה רבינו לא חזר לאהלו הראשון לפיכך פירש מן האשה לעולם ומן הדומה לו ונקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים: