Print Friendly, PDF & Email

פתיחה

'נר מצוה' הוא חיבור קצר על חנוכה שכתב המהר"ל. הוא פותח בהקדמה היסטוריוסופית, שהמקור שלה הוא חזיונו של דניאל, בו מופיעות ארבע המלכויות ששעבדו את ישראל, בדמות ארבע חיות: בבל – נשר; מדי – דב; יוון – נמר; רומי – אדם. המהר"ל מבאר-מפענח-דורש את החזיון הזה, כחושף את מהותה ויעודה של כל מלכות, ואת ענינו היחודי של העימות שלנו איתה. במאמר זה אלך בעקבות המהר"ל, אך אתייחס רק למלכות השלישית: מלכות יוון, שהרי הימים הם 'ימי החנוכה'. אנסה להבין את שורשו של הקונפליקט בין אתונה לירושלים, ולחדד את האתגר שהוא מציב בפנינו. באופן לגמרי לא מפתיע, הדברים הינם אקטואליים ורלוונטיים.


יוון – נמר

אַחֲרֵי זֶה רוֹאֶה הָיִיתִי וְהִנֵּה אַחֶרֶת כְּנָמֵר, וְלָהּ אַרְבַּע כְּנָפַיִם שֶׁל עוֹף עַל גַּבָּהּ, וְאַרְבָּעָה רָאשִׁים לַחַיָּה, וְשִׁלְטוֹן נִתַּן לָהּ (דניאל ז ו)

מלכות יוון מופיעה בחזון דניאל בדמות נמר בעל ארבע כנפיים, ארבעה ראשים שניתן לו שלטון. בחזון נבוכדנצר נוסף גם שזהו 'נמר של נחושת'. הנמריות של יוון ומאפייניה אלה, מבטאים את מהותה ומגמתה, ואת משמעות העימות שלה עם ישראל. הבה נלך צעד אחר צעד.


יוון – חכמה

יוון היא תרבות של חכמה. היא מבקשת חכמה ומוצאת אותה. זו מהותה. היא זו שהעבירה את העולם מהעידן המיתי והמאגי, לעידן התבוני והמדעי. הפילוסופיה היוונית היא התשתית של כל התרבות המערבית. יוון, מודעת לחידושה, רואה את החכמה שלה כעדיפה על חכמת ישראל – התורה. אופשר שהיא מזהה אותה כיונקת מחומרים של עידן המיתוס, שממנו היא מבקשת 'לגאול' את העולם. למרות חכמתה (ואולי בגללה) יוון אינה מסוגלת להבחין בין 'נבואה' למיתוס', בין 'התגלות' ל'מיסטיקה'. היא אינה מסוגלת לראות את יתרונה של חכמת התורה, הממשיכה את ההתגלות הנבואית, על המיתוס ואף על הפילוסופיה. אם להתנסח בשפה פסיכו-תרבותית אפשר לומר שיוון חשה מאוימת על ידי התרבות העיקשת של הקבוצה הקטנה והחלשה הזו – יהודי ארץ ישראל – שקשה להכחיש את חכמתם, אך בלתי אפשרי לקבל את יומרתם באשר לאלוהיותה ועליוניותה. למלחמה בחכמת התורה, יוצאת יוון, במסגרת פרויקט יבוש ביצות ההזיה והדמיון, הדעות הקדומות ושאר ההבלים. זהו מאבק בין 'שתי הגדולות', בין יוון, אבירת החכמה אנושית, לבין ישראל, נושאת נס ההתגלות הנבואית וחכמה האלוהית. ובלשון המהר"ל: 'הקירוב הזה עצמו, היה גורם שרצו לאבד מהם התורה, כי אין גבור מתקנא אלא בגבור שכמותו, ולפיכך רצו לאבד מהם התורה'. 'קנאה' זו היא 'קנאת חינם', שאינה תלויה בדבר צדדי אלא נובעת מניגוד עצמי.


יוון – עז כנמר

איך הנטיה והכשרון לחכמה קשורים ל'נמר'? תכונתו המיוחדת של הנמר היא העזות – 'הוי עז כנמר'. העזות היא היפך הביישנות – 'לא הביישן למד'. הביישן הושלך אל מציאות שגדולה עליו בכמה וכמה מספרים. הוא חש בה קטן וחלש, הוא נפעל על ידה, ומגיב אליה באופן מתגונן, מבקש להנמיך פרופיל ולהסתגל אליה, לקבל את צבע העלֶה עליו הוא נמצא. העָז, לעומתו, חש את עצמו מלא וגדוש חיים ועוצמה עד להתפקע. הוא חסר מנוחה והיפר-אקטיבי, הוא יוזם ופורץ גבולות ואופקים נתונים. פועל על המציאות ומעצב אותה. כשם שהביטוי המהותי לביישנות הוא סגלתנות כנועה, הביטוי המהותי לעזות היא פריצה וחידוש. הביטוי הראשוני לכך היא בקשת החכמה, הרצון להבין ולדעת. העז אינו מסתפק במפגש עם התופעות ובהשתלבות בהן, אלא מבקש לחקור אותן, לחשוף את 'סודן', להבין את החוקיות שמאחריהן, ולבסוף, לרתום אותן לשרותו ולהשתמש בהם כחומר גלם ליצירות חדשות. בלשונו של המהר"ל העז הוא זה שה'צורה' – העוצמה הרוחנית שלו, גוברת על ה'חומר' – הסבילות הארצית שלו.

יוון היא 'נמר שבאומות', היא אומה שהשכילה לתעל את האנרגיות העזות שלה לאפיק של לימוד וחכמה וזכתה ל'העלות את האנושות כיתה' מהעידן המיתי לעידן התבונה. על כך חייבת לה האנושות כולה תודה. ירושלים ואתונה הן שתי תרבויות מכוננות של הרוח האנושית, וכשהן נפגשות העימות הדרמטי הוא בלתי נמנע.


לנמר יש ארבע כנפיים, ארבע ראשים ושלטון

העזות היא ביטוי לעוצמה רוחנית המבקשת להתפשט ללא גבול. מהותה ותהילתה של החכמה, היא התנועה המתמדת שלה החוצה ופנימה, אל מושאיה ואל עצמה. החכמה היא 'כח' לא במובן המניפולטיבי, אלא באופן טבעי וממילאי. כבוד (מלכות) חכמים ינחלו. חזון המלך – הפילוסוף של אפלטון התגשם באלכסנדר מוקדון, תלמיד תלמידו, אריסטו. מקור הכח הפוליטי של יוון הוא החכמה, המוטיבציה הפנימית של מלכות יוון היא הארת האופק באור התבונה. היריבות הפוליטית של יוון וישראל, היא רק לבוש ליריבות רוחנית ותרבותית כללית ועמוקה.


זהירות, יש עוד נמר בשטח

 'ישראל ביישנים רחמנים וגומלי חסדים'. ישראל הם 'לב שבאומות' ולא 'נמר שבאומות'. אמנם מסתבר שזו אינה התמונה השלמה.

במאמר 'עז' מבע של חז"ל, אנו מתוודעים אל האמת של 'מאחרי הקלעים:

'תנא משמיה דרבי מאיר: מפני מה נתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין!

תנא דבי ר' ישמעאל: מימינו אש דת למו (דברים לג, ב), אמר הקב"ה: ראויין הללו שתנתן להם דת אש.

איכא דאמרי: דתיהם של אלו אש, שאלמלא נתנה תורה לישראל אין כל אומה ולשון יכולין לעמוד בפניהם. והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש: שלשה עזין הן, ישראל באומות כלב בחיות תרנגול בעופות ויש אומרים אף עז בבהמה דקה ויש אומרים אף צלף באילנות' (ביצה כה ב)

מסתבר שלא רק יוון עזים כנמרים, אלא גם ישראל. התורה נתנה לישראל מפני שהם עזים. התורה נתנה לישראל על מנת שיתעלו את האנרגתיות העזה שלהם לאפיקים חיוביים ולא יחריבו את העולם חלילה. התורה לפי הבנה זו, משמשת ככדור ריטלין המחליש את ההיפראקטיביות של 'הילד הבעייתי' של הכיתה, ובכך לפטור את המורה והכיתה מפגיעתו הרעה. לבי אומר לי שהקב"ה הוא מחנך 'מתקדם' יותר. הוא מזהה שהילד ה'בעייתי' הוא בעצם ילד מלא כוחות וכשרונות, שיש לתת לו כלים הולמים שיאפשרו לו לבטא אותם לטובה ולברכה, לעצמו ולסביבתו. אכן, אם לא ינתנו לו הכלים ההולמים את כוחותיו, הוא והחברה שמסביבו יסבלו, ומה שגרוע יותר, הוא והחברה יחמיצו את הברכה שיש בו לעצמו ולחברה. התורה אם כן, היא הכלים המתוקנים לאורות הגדולים שבאדם, שבישראל.

האנרגיה של העזות יכולה גם להתפרץ באופן הרסני, מפרק ומחריב, כשם שהביישנות יכולה להיות התשתית לנעם ועדנה – 'עז פנים לגהינם ובושת פנים לגן עדן'. משנתנה תורה לישראל, הרי הם עזים – בישנים (גבורים – חלשים), סודם הוא סוד 'העוז והענווה'. זהו סוד התורה בכלל וסוד 'תורתו של משיח' בפרט – אורות דתהו בכלים דתיקון. זהו גם סוד הבריאה וההתגלות, 'במקום שבו אתה מצוא את גברותו שם אתה מוצא את ענוותנותו'.


 כתבו לכם על קרן השור 

'כתבו על קרן השור שאין לישראל חלק באלקי ישראל'. בגזרה זו יוצא המרצע מן השק. לא רק שיוון רואה יתרון לחכמתה על פני חכמת ישראל אלא היא סבורה שחכמתה היא חכמה אלוהית. יש ליוונים בשורה חדשה, שהם רואים אותה לא רק כמתקדמת אלא גם כגואלת מעול המיתוס (שהנבואה היא אחד ממופעיו). את הבשורה החדשה של יוון ניתן לנסח בשני אופנים. האחד – אלוהים מופיע בבריאה. מעבר לכך, אין התגלות, הנהגה, השגחה וגאולה אלוהית. מהבריאה ואילך אין הדבר תלוי אלא באדם. השני – הבריאה היא ההתגלות ואין בלתה. ההתגלות היא התבונה האנושית למעלותיה. הגאולה היא זו תתכונן מכח 'צלם אלוהים' (=החכמה) שבאדם. מתברר שחכמת יון היא 'אמונה' ו'דת', ולא 'רק' פילוסופיה! האימפריאליזם היווני הוא בעצם 'ג'יהאד רוחני' המבקש למחות את זכר ההתגלות מהאופק האנושי, לטהר את העולם מטומאה רצוצה ואשליה משתקת זו, ולאפשר לאור התבונה הטבעית, והטבע התבוני להפציע במלוא צלילותו ובהירותו ולהביא את העולם והאדם אל מחוז חפצו המיוחל.


ומה אתמול והיום?

אי אפשר להחמיץ את הדמיון של הבשורה המודרנית לבשורה היוונית. אכן, היא אינה אלא רנסנס שלה. המהפכה המודרנית היתה משוכללת הרבה יותר מזו היוונית והצליחה לכבוש את העולם כולו, הרבה מעבר לגבולות של אלכסנדר מוקדון. כוחה הגדול היה בהצלחתה המרהיבה לפרוץ דרכים חדשות וטובות יותר בפוליטיקה ובאתיקה, במדע ובטכנולוגיה, ברפואה, בתרבות ובאמנות. גם היא כמו אחותה הבכירה הרימה על נס את האוטונומיה של התבונה האנושית והאמינה שהאדם יגשים את כל נבואות אחרית הימים בכוח תבונתו, ללא צורך באלוהים ובדת.

אלא שעד מהרה (במובן ההסטורי) התברר שהאדם שילם מחיר כבד ובלתי נסבל על עירטול העולם מקסמו ו'מועקת המודרנה' הכבידה אוכפה על האדם עד ללא נשוא. על המועקה הזו התנחלה הבקורת הפוסטמודרנית בקול ענות תרועה (או עיועים) ועירטלה את העולם משארית הקסם שנותר בו. קסם התבונה (והערכים) והסוביקט (היחיד והלאום). העולם הפך לקרנבל פוליטי כוחני, והאדם לצרור של עויתות ופירכוסים. החלל הפנוי הזה התמלא באור היקרות של תנועת 'העידן החדש' שהפנימה את הבקורת הפוסטמודרנית, אך נתנה לה מענה קיומי – התחברות אל המימדים הרוחניים של היחיד, הקבוצה והיקום. אפשר שאלה הניצנים הנראים בארץ לפני הישמע קול התור בארצנו.


ומה היום ומחר?

הנצחון של עם ישראל בימים ההם ובזמן הזה, אינו נצחון של חכמת התורה כשלעצמה, אף לא נצחון האמונה במובן של נאמנות למסורת ואמון באלוהיותה של התורה. הנצחון לא הושג ולא יושג אף על ידי נס (יהיה מה שיהיה). הנס הוא הוא הנצחון! הנצחון היה ויהיה הנצחון של הנס על הטבע הפיזי ובעיקר הרוחני. פריצת חומות כלא החירות של התבונה, שיביא להתגלות אלוהית אישית ליחיד ולציבור, לנבואה!

המהר"ל מחדד ומבאר שהחכמה הישראלית כשלעצמה נחותה מחכמת יוון. הערך המוסף של התורה על החכמה, נעוץ באור הנבואה, בזיקה העצמית ובחיבור העמוק אליה. אלא שלאחר שנפסקה הנבואה, הזיקה והחיבור הללו, הם לא נראים ובעיקר לא נחווים. מותר התורה מן החכמה, היא ההתגלות והנבואה, ומשפסקה זו, אין בקדושה של ה'היכל' – היכל החכמה של התורה, בכדי לגלותה. היא צפונה רק בקדושה של 'קודש הקודשים' שלפנים מן ההיכל. הקדושה שרק הכהנים ובראשם הכהן הגדול הנכנס לפני ולפנים, הם אביריה. כל הסתכלות מבחוץ לקודש הקודשים, לא תוכל לחוות את יתרון התורה ולהנכיחה. רק מי שזכה להתגלות אלוהית אישית, רשאי גם לדבר עליה. וכשאין נבואה, רק הכהן, הנכנס לקודש הקודשים, זוכה לה ויכול להאיר ולהנכיח אותה במציאות הממשית.

הערך המוסף של התורה על הפילוסופיה, אינו מצוי בתכנים שלה, הוא אינו מילולי. הוא קול וצליל נעלם ומסתתר שאינו נשמע, אלא נקשב בבינת הלב ובעיקר בחוויה הממשית של ההתגלות האישית. את ה'שמן' הזה החתום בחותמו של כהן גדול, לא יכלו היוונים לטמא. היוונים התייחסו ל'אור הגנוז בשמן' כעוד מיתוס פרימיטיבי, וטמאו את כל השמים שהיו בהישג ידם. עם ישראל אמנם האמין בקיומו, אך בפועל פגש את החכמה היוונית וכמעט ונכבש כליל על ידי הכריזמה של התרבות היוונית. רק קומץ כהנים, השתוקקו לו, מצאוהו והדליקו ממנו את המנורה, את אבוקת הקדושה האלוהית של החיים הישראליים, שנתעלמה לה עם הפסק הנבואה. בכך גם מובנת ומוצדקת נטילתם את המלכות.

כאז כן היום, או מחר, 'ואם לא מחר אז מחרתים', המענה ל'נאורות' לגווניה השונים, לא יהיה פילוסופי או אידיאולוגי, אלא קיומי וממשי. כפי אותה מידה שנזכה לפתוח את לבנו מחדש אל ההשראה, רוח הקודש והנבואה, ינוסו צללי הספק והאגנוסטיות, וגם ערפלי האמונה המסורתית, ויפוח היום של ההתגלות של אלוהים אל כל אחד מאיתנו. ההארה תשכלל את הנאורות. ואז אכן יתקיים מקרא שכתוב: יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ – תמצא החכמה והתבונה של יפת מנוחה באהלי ההתגלות והאמונה של ישראל.