Print Friendly

לשביעי של פסח – על הנסים ועל הנפלאות בימים ההם בזמן הזה

משנכנס 'שמות' מרבים בנסים

המעבר מספר בראשית לספר שמות, שב ומטלטל אותי מידי שנה. עבורי זהו מעבר מסיפור אנושי מרתק ונוגע, המתרחש במרחב הטבעי ואף הביתי, לסיפור אלוהי מרעיש ונשגב, שכל כולו נסים ונפלאות אותות ומופתים.

אפילו לפרשות 'בראשית' ו'נח' המספרות את הסיפור המופלא של הבריאה ושל המטא-הסטוריה האנושית (שפשוטו הוא סודו), יש אופי אֶפִּי ואוירה 'טבעית' שכזו (אולי גם בשל הסרת שומני ה'מיתוס' שבהן). לעומת זאת לפרשיות 'שמות – וארא – בא – בשלח' המספרות סיפור ריאל-הסטורי של לידת עם ישראל מתוך ה'רחם' המצרי, והתייצבותו על בימת ההסטוריה, יש אופי פנטסטי הבולע בזיקוקיו המתפוצצים שוב ושוב המימד הטבעי האנושי (למעט משה אהרון ומרים, אין אנשים עם פנים ושמות, כולם כלולים בדרמה האלוהית – הלאומית הגדולה ואפילו בשיאה: 'אז ישיר משה ובני ישראל').

אני יכול להבין שהמעבר החד הזה מהז'אנר הריאליסטי, לז'אנר הפנטסיה, מ'טבע' ל'נס' (מ'אל שדי' ל'הויה'), הוא מרתק ומסעיר. יתר על כן, למדנו ב'כוזרי' שבכך נפתח עידן אמוני חדש – לא עוד 'אנכי ד' אלוהיך אשר בראתי את העולם', אלא, 'אנכי ד' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ועוד כיו"ב טובין עילאין. אבל ההבנה הזו אינה מצליחה לשכח אצלי את התחושה העמוקה של חוסר נחת ומבוכה.

פרשיות אלה לוקחות אותנו מידי שבת לעולם אחר לגמרי מהעולם בו אנו חיים בימי החול של השבוע. מעולם של טבע מסודר והתנהלות תבונית ואקטיבית, לעולם של נס מפתיע ונפעלות מתפעמת ורצפטיבית. עולם של הַמָּטֶה ורפרטואר הביצועים שלו והדמויות שהוא מחליף, עשרת המכות, קריעת ים סוף, וכל ההוויה המדברית מוקפת ענני הכבוד, המתירים רק למשלוחי ההסעדה השמימיים של המן לחדור בעדם ולבוא אל פתח אהלי ישראל. אותי, המעברים החריפים בתקופה זו  מימי החול לשבת, בין עולמות ושפות כל כך מנוגדים, מטלטלים ומבלבלים אותי, ומן מועקה שכזו הוכלת ומצטברת.


אז מה בעצם הבעיה?

מה מקור חוסר הנחת הזה? שואל אני את עצמי. למה אינך מתלבב על הדרמה האלוהית הנסית הנהדרת הזו? למה אינך שמח בחגיגית ההתגלות המרהיבה הזו של 'אני ולא מלאך ולא שרף ולא שליח וכו'?

אהיה כנה ואודה שהתגובה האינסטינקטיבית שלי לסיפורי נס ופלא בכלל ולסיפור הנסי הזה בפרט, היא, אם לומר זאת ללא כחל ושרק- חוסר אמון. אבל זה לא מסתיים כאן. לא על פי האינסטינקט ישק דבר ואני מתורגל בהתגברות עליו (דומני שגם זה כלול ב: 'איזהו גביור הכובש את יצרו'). אלא שגם לאחר שאני מתגבר על אינסטינקט ההכחשה המאפיין את ה'גמדים טרוטי עינים' האנושיים, מאז ומעולם, נותן אמון במסורת ומקבל כאמת עובדתית את הסיפור על כל נסיו, עדיין איני מצליח לשמוח בו ולהתלבב עליו, עדיין אני חש כלפיו ריחוק וניכור.

מהו הטעם לכך? לכאורה, די פשוט וברור. מעולם לא חויתי נסיות שכזו. אם לדייק, לא מדובר רק בי, הנסיות המשדדת מערכות טבע פיזיים (קריעת ים סוף) ומנטליים (נבואה), פסה מעולמנו אי שם בראשית תקופת 'הבית השני'. תם אז עידן ההתגלות, והחל עידן 'הסתר הפנים'. פסקה הנבואה ותמו הנסים הגלויים. שינוי מהותי זה לא פסח אפילו על בית המקדש. עשרת הנסים שאפיינו את בית המקדש הראשון והפכו אותו למרכז של התגלות אלוהית נסית יומיומית, שוב לא התרחשו בבית המקדש השני, ובכך הוטבע חותם הטבע על החיים כולם.

וזהו המצב וזוהי המציאות וכך היא ההתנהלות ועד היום, המופע הבולט ביותר לכך הוא ההתרחשות ההסטורית הדרמטית של דורותינו – היציאה ממדבר העמים וקיבוץ הגלויות, שיבת עם ישראל לארצו ותקומתו המדינית בה. תחיית המתים הלאומית הזו התרחשה בדרך הטבע וללא שום נס משדד מערכות טבע וכדברי השיר: 'נס לא קרה לנו', אפילו 'פח שמן לא מצאנו'. לא על מגש של כסף הוגשה לנו מדינת היהודים, לא כמתנה מן השמים, לא בחפזון אלא בעבודה קשה ובתהליכים ארוכים. וכדברי הנביא: 'לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון'.


חלישות או גבורה?

האם יש להצטער על כך ולהתרפק על תור הזהב הנסי ולייחל לשובו? זה דומני הניגון הרווח במחוזותינו. הו מי יתננו כירחי קדם הנסיים… נס גלוי אחד רבונו של עולם שיניס את כל צללי ספקותי, ואני שלך ואיתך לגמרי… אוליגם תגובת זקני ישראל שזכו לראות את בית המקדש הראשון כשעמדו מול בית המקדש השני.

אפשר גם אחרת! אפשר לראות בכך סימן להתבגרות והתקדמות לעבר חיים רוחניים מודעים וחופשיים, פנימיים ופעילים יותר. כך ראה זאת הראי"ה קוק בהסבירו את שפע הנסים בתחלת דרכה של האומה כסעד לנפש ילדותית (עין אי"ה ברכות א אות קמג, ועוד מקומות רבים) ובהתקוממותו הנרגשת כנגד חששו של הרב חרל"פ שגאולתנו שבדרך הטבע היא פגם וחיסרון: "לא חלישות-כח הוא זה מה שישועתם של ישראל היא קמעא – קמעא כי אם גבורת – גבורות…' (אגרות הראיה, כרך ג', אגרת תשנג)

חשבתי שאת הסיפור הבא המובא במסכת 'אבות דרבי נתן' אפשר לפרש (או לדרוש) בדרכו של הראי"ה.

'על גמילות חסדים. כיצד?

הרי הוא אומר כי חסד חפצתי ולא זבח (הושע ו' ו'), העולם מתחלה לא נברא אלא בחסד, שנאמר: כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים תכין אמונתך בהם (תהלים פ"ט ג').

פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה ר' יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב

אמר ר' יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, (נוסח אבדר"נ ב: שאבד בית חיינו) מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל.

א"ל: בני אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה זה, גמילות חסדים,

שנאמר: כי חסד חפצתי ולא זבח (הושע ו' ו').

(אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ד)

את תשובתו של רבן יוחנן לרבי יהושע תלמידו, אפשר לפרש באופן מינימליסטי: יש חלופה לכפרה של הקורבנות – גמילות חסדים. אבל מן הנוסח – 'כמותה' (ואף 'תחתיה' המופיע בנוסחא ב של אבדר"נ) מסתבר לדייק שלא מדובר רק על חלופה גרועה ובוודאי לא רק על 'כאילו' אלא חלופה שוות ערך.

אלך עוד צעד ואטען שמהפסוקים המקדימים את הסיפור (עולם חסד יבנה וכו'), אפשר ללמוד שהחסד הוא התכלית הראשונית שלשמה נברא העולם, והקורבנות לד', היו רק שלב בדרך להופעתו הבשלה של החסד, בגמילות החסדים שבין אדם לחברו.

ארחיק לכת עוד ואטען שכך אפשר להבין את כל המשנה ב'אבות', שאליה מתייחסים הדברים שהובאו מ'אבות דרבי נתן' – 'על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים'.

חכמת התורה ולימודה, אינם רק חלופה דלה להשראה הנבואית, אדרבא 'חכם עדיף מנביא'. התפילה – העבודה שבלב, אינה רק חלופה חיוורת לעבודת הקורבנות, אלא לב העבודה. גמילות חסדים בין אדם לחברו אינה רק חלופה צנועה למנחות שהבאנו לקב"ה, אלא ההתגלות המלאה ביותר של האהבה והחסד האלוהיים. כלומר, התורה, עבודת התפלה והמצוות וגמילות החסדים, שהפכו לשורש ויסוד עבודת ד' שלנו לאחר חורבן בית המקדש, אינם ה'מעט שאפשר לעשות' כדי למלא משהו מן החלל הפנוי מכפרת הקורבנות שאינה עוד בעוונותינו. אדרבא, על שלושה דברים אלה, העולם עומד לכתחילה, וכל מה שקדם לכך, היה אמצעי לתכלית, ודרך של צמיחה והתבגרות לקראת המדרגה הבשלה והפוריה הזו.

 


אז מה עושים עם ה'נסים'?

אם כך, ה'נס' הינו אחד מחוויות הילדות האנושית והישראלית שמשהתבגרנו זכינו ו'הזדכנו' עליו, או נכון יותר 'זוכינו' עליו.

יתר על כן, ישנה נטיה ידועה של 'מבוגרים', להתבייש בתמימות של הילדות ובשלל אשליותיה, להכחישה ולנסות למחוק אותה מ'קורות החיים' שלהם, ולכל הפחות להחביא אותה באחד החדרים האחוריים של הבית, רחוק רחוק מעין האורחים (רוזנצווייג).

אפשרות אחרת, היא להזכר בנס בנוסטלגיה מידי פעם. נחמד להכנס לחדר הילדים בו גדלנו ולזהות בחיוך את הארגז עם הלגו ממנו בנינו בילדותנו את ארמונות חלומותינו הקסומים. יהיו גם כאלה שיתיישבו לצידו וישתעשעו בו כמו בימים הטובים ההם, אבל גם הם מן הסתם, ישובו במהרה אל המרחב הבוגר של חיינו ויבלעו חיש מהר בעולם העשיה הבוגר והאחראי.

ואכן, 'כל זמן מאיר בתכונתו' (הראי"ה קוק), ואנו קרואים או נכון יותר מצווים היום לחיות ולעבוד בדרך הטבע ולא הנס, העבודה ולא המתנה, האקטיביות ולא פסיביות, ובעיקר, הלבבות ולא האיברים, הפנים ולא החוץ, 'הרחנת עבודת ד", אינה טייטל אקדמי מחקרי אלא ציווי אלוהיו ושמא מציאות פשוטה.


אז איפה הם הנסים ההם?

העולה מדברינו עד כה הוא שאנו חיים היום מתחת שמי התכלת והאור הבוהק של הטבע, ואין ל'נס' מקום בחיינו וכל מי שמאמין היום בנסים היום חי בסרט… לא בדיוק. אני סבור שגם היום יש למילה 'נס' משמעות מכוננת בחיינו. אלא שהנס מופיע היום בלבוש אחר ואולי נכון יותר בפחות לבושים, או אף קליפות…  והייתי אף אומר שאנו חיים בעידן של 'נפלאות' שהן למעלה מ'נסים'!

בעיני, אפשר, צריך ואולי גם ראוי ורצוי להתרפק על הנסים של יציאת מצרים ואף ללומדם ולהתעמק בהם ובכל המדרשים על דרך הנגלה והנסתר עליהם. אבל רק במידה שאנו מבינים שגם הנס (כמו כל עבודת ד') עבר תהליך של הרחנה, ושהיום (לעת עתה לכל הפחות) הנס האמיתי והמשמעותי הוא כל פעימה ומבע של אהבה וחסד טוב ויושר צדקה ומשפט שבהם אנו גוברים על האינסטינקטים האנוכיים הממוקדים אך ורק בצרכים ובאינטרסים שלנו. זו משמעותו הקיומית של הנס עבורנו היום  כחברה וכיחידים, וזה מה שצריך להפיק מכל ספורי הנסים שבמקרא.

כרגיל כבר חז"ל זיהו שעצם הנס הוא החופש של המציאות והחיים לפרוץ אל מעבר להם, על הציר הערכי – נתת ליראיך נס להתנוסס [להתעלות] בו'. המהר"ל, בפרשו את המכילתא המביאה תשובות רבות לשאלה: 'בזכות מה נבקע הים לעם ישראל', מסכם שהמכנה המשותף של כל התשובות (אברהם, מילה, ירושליים וכיו"ב) היא ההבנה ש: 'לעולם היה בקריעת ים סוף דבר נבדל פועל בחומר' ובמלים שלנו, עצם הנס הוא נצחון הרוח על החומר. בימים קדומים היתה זו הרוח האלוהית שהתגלתה בגלוי ובשידוד מערכות הטבע, ובימינו זו 'הרוח האלוהית' המתגלה דרך התהליכים ההסטוריים המחדשים עידנים, ובעיני ההתתגלות העיקרית של הרוח האלוהית האינסופית, היא זו המתגלה דרך 'הרוח האנושית' היודעת להתגבר על 'חומר' האנושי, בדרך ה'כובש' או אף בדרך ה'ישר' ולפרוץ ששוב ושוב אל מעבר לעצמה. זהו נס הנסים!


מי שלא מאמין בנסים לא יכול להיות מוסרי

נחתום בכמה שורות מפיסקה שאני ממליץ ללומדה היטב היטב.

אִי-אֶפְשָׁר לָאָדָם הַיְחִידִי וְהַקִּבּוּצִי שֶׁיִּתְעַלֶּה עַל טִבְעוֹ, בִּזְמַן שֶׁהוּא תָּמִיד חוֹשֵׁב שֶׁכָּל הַמֻּטְבָּע בַּטֶּבַע אֵין עָלָיו כּחַ עֶלְיוֹן לְהַחֲלִיפוֹ בְּעִלּוּי. עַל כֵּן אֵין מָנוֹס מִשִּׁפְלוּת הַמּוּסָר שֶׁבְּעמֶק הָרוּחַ לֹא לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה-זָרָה וְלֹא לְכוֹפְרִים מֻחְלָטִים.

וְהַמַּחֲשָׁבָה שֶׁהִיא מַעֲצֶמֶת אֶת הָרוּחַ, לְהַעֲלוֹתוֹ מִכָּל הַמִּגְרָעוֹת שֶׁבַּטֶּבַע הַבְּהֵמִי הַפִּרְאִי שֶׁל הָאָדָם, הִיא רַק הַמַּחֲשָׁבָה הָאֱמוּנִית, הַמְבָרֶרֶת אֶת פְּעֻולּוֹתֶיהָ עַל-יְדֵי שִׁלְטוֹן שֵׁם ד' בָּעוֹלָם בְּהִתְגַּלּוּת רְצוֹנִית אִידֵאָלִית, שֶׁזֶּהוּ גִּלּוּי שֵׁם הַהֲוָיָה שֶׁבְּתוֹרַת יִשְׂרָאֵל.

(אורות ישראל, פרק א, יא)

מי שאינו מאמין בנסים, מאמין בחוקיות הטבעית ובאי האפשרות שלה לפרוץ אל מעבר לעצמה, זוהי בעצם אמונה אלילית ועבודה זרה שבקלות הופכת לכפירה שצורתה הפוזיטיבית תהיה מטריאליזם 'מדעניסטי' אדוק. ההשלכה הקיומית של עמדה כזו תהיה בהכרח התבוססות בביצת השפלות והקטנוניות האנוכית, שאחריתה, טביעה ביוון מצולת אוקיאנוס הנתונים הטבעיים ה'ניצחים'.


מפסח לעצמאות ומעצמאות לפסח

להאמין בנסים פירושו להאמין באדם, בצלם אלוהים שבו, בחופש שלו, במהותיות העצמית של האור והטוב שבו וביכולת שלהם להתגבר על האנוכיות והקטנונית שלו. להאמין בנסים פירושו להאמין בעולם ובחיים, להאמין שהכל פתוח והכל אפשרי, ושהטובים ינצחו והגאולה בוא תבוא גם אם תתמהמה ותאחר. לייחל ולהתפלל לנסים, פירושו להיות פתוח ומפולש, לשמים ולארץ ולתהום, לרום ולמעמקים, אך גם לפרוזאי. להיות רגיש וקשוב, לצלילים ולמראות, לתנועות ולרמזים, לשינויים ולחידושים. ולשאוף אותם עמוק עמוק לריאות וללב.

בפרפרזה על דברי רבי נחמן אומר: 'פעם היו כל ההתחלות מפסח (נס חיצוני) ועכשיו מיום העצמאות (נס פנימי)…' ומיד אני נזכר שיום העצמאות עצמו, אף הוא מתחיל בפסח… ושמחה גדולה יש בי בכך שמיד לאחר ניסן בא אייר, שמיד לאחר ה'פסח' מגיע 'יום העצמאות'.