Print Friendly, PDF & Email

דתיות וחילוניות

הדתות כולן הן ואריציות על נושא אחד – הייאוש מהעולם ומהאדם, שעיקרו מצוקת המודעות לסופיות החיים האנושיים, המחוללת חוויה קיומית של 'אבלות', וממילא, את הכמיהה לנחמה מטאפיזית. ייאוש זה מתעצם על ידי הוודאות שאין בכוחו של האדם לגאול את עצמו ואת העולם. המסקנה לפיכך, היא ביטול ערך העולם והתבטלות האדם לפני האלוהים. אחת היא אם מדובר בהתבטלות הנוצרית אל החסד האלהי, הכניעה המוסלמית בפני הגבורה האלהית, או ההתאיינות אל מול האינסופיות האלוהית הסובבת וממלאת כל – 'אין עוד מלבדו'. הגאולה של היחיד ושל הכלל במידה והיא אפשרית, אינה תלויה בתשובה ומעשים טובים, אלא בחרטה ובכניעה, בפרישות ובסגפנות, ובאמת, רק בגבורת חסדו השרירותי של האלוהים [1].

ה'חילוניות', מנגד היא האתוס של התבונה והחירות. 'התבונה הטהורה', תיתן תשובות לכל השאלות המדעיות, ו'התבונה המעשית', תכונן את הערכים האישיים והחברתיים. החירות האישית והחברתית, היא התשתית שתאפשר לתבונה להשלים את פרויקט הנאורות והקדמה המודרני ולהגשים בכך את חזון הנביאים. החילוניות יש לומר, אינה חייבת להיות אתאיסטית, אלוהים לא חייב למות, די בכך שיהיה 'חיוור', חסר רלוונטיות ומשמעות, כדי שלא יעמוד בדרכן של החירות והתבונה.

האלימות, טמונה ביסוד מוחלטותן של זו ואף זו:

תנועת הנפש הדתית הופכת פעמים רבות את ההתבטלות אל האלוהים להזדהות עימו. היחס הישיר וחווית הקירבה האינטימית לאלוהים, מובילות להזיה של דבקות ואחדות, העלולה להפוך את האדם (בתודעתו, אך גם בהתנהגותו) לאלוהים או לפחות לזרועו הארוכה, ולכל הפחות לשליחו ונציגו עלי אדמות. . היראה מתהפכת לגבורה והענווה לגאווה. הדרך לשחרור מכל מגבלות ועכבות, ולהתגברות על היושר והתבונה האנושיים קצרה.

מאידך, גם בתרבות החילונית טמונים זרעי רוש ולענה. מן היומרה של 'התבונה העילאית' לפרשנות הבלעדית לאמת ושקר, טוב ורע, ומן היוהרה לשלוט בעולם ומלואו, קצרה הדרך לאידיאולוגיות טוטליות ולמשטרים טוטליטריים, אלימים ורצחנים (והמאה העשרים תוכיח).

תהליכים אלה וודאי אינם הכרחיים. הדתיות הנה גם מסגרת המרככת את קושי הלב האנושי, מכניעה את גסותו ופראותו, מזככת אותו, ומעצבת אדם וחברה שמוראה של המלכות האלוהית מעדנת וממתנת אותם. שאיפת ההתענגות הדתית-המיסטית, לא רק סוחפת למחוזות הדמיון אלא גם פותחת את לב האדם ומיטיבה אותו, כמו שעמל התיקון והתשובה הוא עצמו מביא אושר ואף התענגות. החילוניות מצידה ממקמת את עצמה במרחב שיח השואף להיות רציונלי, שספקנות ומתינות עובדתית הם חומרי הבניין שלו. זהו וודאי חיסון, לכל הפחות עקרוני, כנגד מגלומנית-התבונה וסכנותיה.


מעבר לדתיות ולחילוניות

הניתן להימנע מהבריחה אל חיבוקה החם של הנחמה המטפיזית, אך גם לא להידחק מצומצמים וצפופים אל החדר האטום של 'התבונה האנושית', המוגבל בקירותיו?

ה 'ישראליות' אינה דתיות, אך גם לא חילוניות.

דת, זהו שם הנאות אצל כל עם ולשון… / לא כן בישראל, תורת חיים איננה דת לחוד / תורת חיים שלנו היא ההתגלות האלקית המתגלה בתורה, כמכל ההויה / התורה וההויה, בהיותם לאחדים, מגלים הם את אלהים בחיים / בתוך הנשמה הפרטית והכללית. (הראי"ה קוק, פנקס הדפים א 20)

'ישראליות' אינה 'דת' ואינה 'לאום'. זוהי 'תורת חיים' המלמדת אותנו לחיות באופן שלם ומלא בעולם הזה. תורה המלמדת אותנו להיפגש עם מלוא ההיקף וההתפרטות של ההתגלות האלוהית שבאדם ובעולם, כדי ללמוד את ערכיה ומידותיה, ולממשם בחיינו. אלו דבקות וקדושה המתגלים, במרחב הבין אישי והחברתי, האתי והפוליטי – 'לשמור את דרך ד' לעשות צדקה ומשפט'.


'התהלך לפני והיה תמים'

הישראליות [2] היא הליכה בדרכו של אברהם. המשמעות של ההליכה לפני ד', היא שד' מתגלה אלי בעיקר מתוך שורש נשמתי, הוא ההשראה שלי, הוא הפוטנציאל העמוק של הבריאה ושלי, הוא האופק המאיר המושך אותי. המשמעות המעשית של 'להתהלך לפני ד", היא שעבודת ד' שלי היא לעמול על מנת לזהות והוציא מן הכח אל הפועל את הפוטנציאל האלוהי הצפון בהוויה, באנושות, בעם ישראל, ובי. להנביע את המעיין הגנוז בעולם ובאדם, לזכות להשראה עליונה, ובכך להגשים ולממש את כל ייעודי התורה וחזון הנביאים [3]. התכלית האלוקית של הבריאה, תושג מתוך האמון של האדם בעצמו, מההקשבה הפנימית העמוקה שלו, שתזכה אותו לשמוע את הציווי שיוציאו מביתו אל המסע שלו.

אלהי אברהם, הוא אלוהים כפשוטו וכמשמעו, אך עצמותו (אליה אנו עורגים) נעלמת לחלוטין. שיג ושיח, חתירה לקרבה ולדבקות, יש לנו עם התגלותו וגילוייו, בלבד. במובן זה, אלוהי אברהם הוא התגלות החכמה [4], ופענוח הפוטנציאל של ההתעלות האינסופית של ההוויה ושל האדם בדרכי החסד והאהבה. זהו פוטנציאל 'המקיף' ומסובב את העולם והאדם, אך גם 'ממלא' את פנימיותו. האינסופיות האלוהית מתנוצצת כגרעין [5] הפוטנציאלי של העולם והאדם, ומתגלה במכלול המאורות הרוחניים, המחיים ומאירים את עולמנו ואותנו. האבות הן 'המרכבה', הם מגלים בעצם אישיותם ובמפעל חייהם (כאמירה, כיצירה, ב'אומר-חייהם') את שלוש המאורות הראשונים – 'החסד הדין והרחמים'.

דעת אלוהים של אברהם היא המדמה את היחס של אלוהים לעולם ולאדם ליחס הנשמה לגוף. היחס שלנו לאלוהים הוא יחס הגוף לנשמה, התודעה למקורה, האני לעצמי הפנימי, הענפים אל השורש, המעיין אל המבוע, ההתגלות אל מקורה. עבודת ד' הנולדת מתוך דעת אלוהים זו, ראשיתה בעריגה למקור החיות והאור, הברכה והשפע, עריגה פנימית. המשכה בהקשבה והתבוננות פנימית, ועיצומה בהוצאה מן חושך אל האור ומן הכח אל הפועל את הפוטנציאל האלוהי המקנן ושוכן בנו. לשם כך יש לעתים צורך בעצה טובה ואף בתרי"ג עצות טובות, ממי שזכה שנשמתו תאיר עליו ותדריך אותו.

באופן מעט שונה, אפשר גם כך, החוויה הקיומית המכוננת של 'אברהם', היא של חיים במרחב של השראה אלהית אדירה המשתקפת ומתנוצצת באישיותו, ובאופן בו אישיותו פועלת בעולם ו'יוצאת אל הפועל'. זהו מפעל ענקים של תיקון, הטבה, שיפור וחידוש של פני האדם וההויה כולה. זהו קול אלהים, קול פנימי, האומר לו 'התהלך לפני והיה תמים'. עבודת ד' של אברהם (ושל ישראל), היא 'לשמור דרך ד' דרך צדקה ומשפט', כאשר הדבקות באלהים במובן זה, היא ההתהלכות במידותיו, מה הוא חנון, גיבור, רחום… אף אתה חנון ורחום וכו'.

כיצד? האדם נברא בצלם אלוקים, והתורה העליונה ('הסתכל באורייתא וברא עלמא') חקוקה על לוחות לבבו הישר. התורה שניתנה בסיני, הינה (כלשון הזוהר והרמב"ם) תרי"ג עצות קדושות המבקשות לתת לנו כלים, ולסייע לנו לזקוף את מלוא שיעור הקומה האנושי – אלוהי שלנו. בהתאם, אלהים מתגלה אלי ודרכי, התורה מתקבלת על ידי, נלמדת על ידי ומובנת לי, על ידי תבונתי ומוסריותי, ואך ורק דרכה [6].

בדברים הבאים של הראי"ה יש תמצית של דברינו, ויש בכדי להרוות נפש עייפה ולטהרה:

הָאָדָם הַיָּשָׁר צָרִיךְ לְהַאֲמִין בְּחַיָּיו, כְּלוֹמַר שֶׁיַּאֲמִין בְּחַיֵּי עַצְמוֹ וְהַרְגָּשׁוֹתָיו הַהוֹלְכוֹת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה מִיְּסוֹד נַפְשׁוֹ, שֶׁהֵם טוֹבִים וִישָׁרִים וְשֶׁהֵם מוֹלִיכִים בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה. הַתּוֹרָה צְרִיכָה שֶׁתִּהְיֶה נֵר לְרַגְלוֹ, שֶׁעַל יָדָהּ יִרְאֶה אֶת הַמָּקוֹם שֶׁשָּׁם הַטָּעוּת עֲלוּלָה, שֶׁלִּפְעָמִים תֵּתַע הַנֶּפֶשׁ בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ. אֲבָל הַמַּעֲמָד הַתְּמִידִי צָרִיךְ לִהְיוֹת הַבִּטָּחוֹן הַנַּפְשִׁי. הָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי מְחֻיָּב לְהַאֲמִין, שֶׁנְּשָׁמָה אֱלֹהִית שְׁרוּיָה בְּקִרְבּוֹ, שֶׁעַצְמוּתוֹ כֻּלָּהּ הִיא אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה, וְאוֹת מִן הַתּוֹרָה הִיא עוֹלָם מָלֵא, הַהוֹלֵךְ וּמִתְרַבֶּה לְאֵין שִׁעוּר; […] וְקַל-וָחֹמֶר הָעָם צָרִיךְ בִּכְלָלוֹ לְהַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה בְּהִירָה וְנִלְהֶבֶת מְאד בְּחַיָּיו בִּנְטִיּוֹתָיו וְלָלֶכֶת בָּהֶם בְּבִטְחָה, אָז יֵדַע אֵיךְ מִשְׁתַּמְּשִׁים לְאוֹרָהּ שֶׁל תּוֹרַת חַיִּים. (אורות התורה יא ב)


הערה לסיום – הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי

אין כאן אתיאיזם, וגם לא פנתיאיזם שפינוזיסטי של אימננטיות מוחלטת (סגורה). יש אלוהים. יש מה שהוא הכל ומקור הכל ולמעלה מכך. יש זיקה טבעית ועריגה לעצמיות, והרבה ענוה, יראה וכבוד. יש אלוהים. יש נשמה אלוהית השוכנת בקרבנו. אור החיים האלהיים מתגלה בנו, כמגמה העולמית הכללית וכרוח האנושית הפנימית הנושאת אותנו על כנפיה. יש אחריות ומחויבות, יש תחושת שליחות, יש אידיאלים והם כל כולם אלהיים, ויש תורה ויש מצוות, וביסוד הכל, יש את עם ישראל.


 [1] גאולת העולם בהתאם, היא 'מלכות האלוהים' שבעקבות אבסורד החסד האפוקליפטי (נצרות), הדטרמיניזם והפטליזם האלים (איסלאם), או  הנירוונה – דעיכת התשוקה ומות הרצון (בודהיזם);  גאולת היחיד אף היא מתת החסד האלוהי שבהתאחדות עם אלוהים שבאסקטזה המיסטית.
[2] ישראליות – עדיף בעיני על 'יהדות'.
[3] ומתוך כך גם להמשיך אורות חדשים ממקור א"ס, ואכמ"ל.
[4] זו ש'מאין תמצא'.
[5] גרעין- כמו גרעין התא, הנושא קוד גנטי מגוון לכלל הופעות האורגן, יסוד חיותו, ייחודו, ואחדותו גם יד.
[6] אסתפק ברמיזות לכמה דוגמאות – אברהם במשפט סדום / דרכם של הנביאים ואנשי כנסת הגדולה שידעו שאלהיהם אמיתי הוא ולכן לא שיקרו בו ועוד.