Print Friendly, PDF & Email

וְהָיָה לָנוּס שָׁמָּה כָּל רֹצֵחַ

"וזאת התורה אשר שם משה". מהו 'וזאת'? עשאה מוסף על ערי מקלט. מה ערי מקלט מצילות מן המיתה, אף התורה כן. אמרו ישראל: "רבנו משה, אם בטלו ערי מקלט להיכן אנו בורחין?". אמר להם: "לתורה, שנאמר 'וזאת התורה', והיא נותנת לכם חיים, שנאמר 'עץ חיים היא למחזיקים בה".

התורה היא עיר מקלט. כולנו כנראה רוצחים בשגגה… רוצחים כי רוצים לחיות. התורה היא עץ החיים. מלמדת אותנו את הפלא והסוד של לחיות בלי לרצוח ואולי גם בלי למות…

במאמר על הפרשה נלך בעקבות חז"ל בסוגיה של רוצח בשגגה וערי מקלט וכרגיל נופתע מכח היצירה האדיר של המדרש ומעוצמת משמעותו הקיומית. טעמו וראו.


'אימה רבה אימה רבה אלול הגיע פחד בא'

 (שיר ילדים עממי. יסוּדָתו בעמקי קודש)

אלול הגיע, צפוי כמו תמיד, מפתיע כמו תמיד, מביך כמו תמיד. שמעתי ש'דגים שבים רועדים', שמעתי גם ש'המלך בשדה', ידעתי גם ידעתי שבאלול, 'אני לדודי ודודי לי'… אבל אני מרגיש שאני צריך להתעורר אל תנועות ראשוניות יותר, התנועה של 'אני לעצמי ועצמי לי', והתנועה של 'אני לרעי ורעי לי', והתנועה של 'אני לעמי ועמי לי'. איזה מזל שאלול נמתח עד שמיני עצרת, אולי אספיק משהו. אולי אזכה אף ל'שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני.


ואנחנו לא נדע

השבוע עלה לאתר החלק השלישי והאחרון של המאמר על השגחת הגמול.

ראשית, חשוב לי לומר את המובן מאליו – לא רק שהסוגיה לא מוצתה בכך, אלא שהיא – כמו כל הסוגיות היסודיות והחשובות באמת – אינה ברת מיצוי. עליה ועל שכמותה הושר: 'אלי אלי שלא יגמר לעולם'.

שנית, לאחר כל הדברים והדיבורים הללו, מצאתי את עצמי מהרהר 'הרהורי כפירה' באשר לשפת הבירור הזו והתועלת שבה. יש בחיים ובגילוייהם הלא מתוחכמים, משהו שאין ולא יכול להיות בטקסט הכי מדויק. אני מוצא את עצמי מופתע כל פעם מחדש מגילויי האמונה והבטחון בטוב ד' וצדקתו, בשיח הדתי התמים היומיומי. אמנם, כשעל קבר טרי נאמרים דברי אמונה ובטחון ביושר ד' וצדקתו, אני נרעש ונפעם, ומזדעזע, והדברים נוקבים עד התהום שמתחת כל אבני השתיה. איני מתכון לצידוקי הדין ה'מקצועיים' של הַסָפדנים, אלא לדברי האבלים שליבם שותת דם, ועיניהם דמעות, על אובדנם של האנשים היקרים ביותר לליבם. כשמתוך החור השחור הזה שבלע אותם, מתוך החלל הפנוי שנפער בחייהם, הם אומרים אמונה פשוטה – נשגבה, אז משתתקות גם כל בנות השיר. מפתה לעשות לכך רדוקציה פסיכולוגיסטית (אופן של הכחשה הדחקה, או לכל הפחות שיכוך הכאב הבלתי נסבל על ידי הכנסתו לתבניות מוכרות וכו'). אפשר אף שיש בה מן האמת, אבל זו אמת לא חשובה, חסרת משמעות ועקרה, המחווירה אל מול עצם האמונה המתפרצת מתהומות הנפש.

ובמחשבה שניה, אולי, דוקא השיח הדתי היומיומי (הבנאלי, לכאורה) של 'בעזרת ד" ו'ברוך ד' ואנא ד" ו'תודה ד", הוא הגילוי – כיסוי המרהיב ביותר של הסוד והמסתורין של האמונה. אולי דוקא השפה הדתית הפשוטה, האישית, הרגשית, הפואטית, היא שפת האם של האמונה, של הסוד, של המסתורין והפלא.

אין לכך שום קשר לאמת אוביקטיבית, מדעית, תיאלוגית וכו'. יתרה מזאת, המאמין התמים של היום, המדבר בשפה זו, 'יודה' אם נלחץ אותו לקיר, שהיא 'אינה נכונה'. אבל מה זה חשוב. שפת האם של האמונה היא השירה, וכל שפה אחרת לאמונה, היא פרוזה לעומתה, וגרוע יותר, מחקר. אפשר לתרגם כל דיבור אמוני פואטי שכזה לשפה תבונית כזו או אחרת. לעתים זה נצרך ומועיל, לרוב מה שקורה הוא 'שהניתוח הצליח אך החולה מת'. התורה כולה היא שירה, לא רק במובן שאינה ספר קוסמולוגיה, הסטוריה, רפואה וכו', אלא בעיקר בכך שאינה ספר תיאולוגיה. התורה היא תורת האמונה, שפתה היא שפת האמונה, שפת החיים, שפת התשוקה לחיים.

על מנת להסיר טעות אפשרית – הכאב על האובדן האישי או האובדן הכללי, שאינו מסוגל להמשיך ולדבר בשפה הדתית, להתעודד וולהתנחם בה, אינו פסול או נחות בעיני, חלילה. הוא ביטוי של אמונה לכל דבר וענין. אמונה של כאב ותהיה, ואף של זעם ומחאה. אודה ולא אבוש, לבי עם המורדים הקדושים הללו.

ולעילא לעילא מכל מאמרתא ושירתא, דיבורא וזעקתא, יתגדל ויתקדש בדומיה שמיה רבא מיסתוריא.


ספיחי ג' אלול

את הכעס צריכים אנחנו לשנוא בכל עומק הוייתנו. בכעס גדול, אבל מתון ומיושב, אנחנו צריכים לשנוא את הכעס הרתחני, המערבב את הדעת, ופוסל את כל היתרונות הגדולים של האדם, היחידי והציבורי. כשרואים אנו איזו כיתה או מפלגה מדברת תמיד את דבריה בכעס, הרי לנו סימן, שאין לה דעת, שאין לה תוכן במה למלא את הריקניות שבה, והיא כועסת על עצמה באמת, אלא שהאיגואיזם בא ומכריח אותה להטיל את הארס של כעסה על אחרים. החכמים העליונים, שבאו עד מרום הצדק והחסד, מלאי רצון הם תמיד, וחסד ואמת מעטר אותם כל היום. (הראי"ה קוק, שמונה קבצים, קובץ ג, קלד)

חברי איתן הגיב על דברי ביחס ללימוד הרב קוק בהסתיגות מסוימת מהאלימות שבהם. תגובתי הספונטנית היתה שאין כאן אלימות, אלא דיבור חד וברור, תקיף ונחרץ היאה ונאה כשעוסקים בהלכה למעשה. ולא זו בלבד אלא שהענין הנידון הוא בגדר של 'חמירא סכנתא מאיסורא'. אני חושב שההחמצה של כתבי הרב, היא בכיה לדורות במובן הכי נורא שאפשר להעלות על הדעת. היא סרבנות לקבל תורה וגאולה. היא חורבן בית שלישי, לא פחות מכך.

אבל כשהמרתי את התגובתיות הספונטנית בהקשבה מתונה, בושתי וגם נכלמתי. אכן ישנה ומפעפעת אלימות בדברי. נכשלתי בזאת לא רק במובן המוסרי האלמנטרי, אלא במה שאני רואה ככשלון השני (את הראשון כתבתי במאמר) בחומרתו, של תלמידי הרב קוק. כשלון האלימות הרוחנית – השלילה האולטימטיבית והדה-לגיטימציה המוחלטת של כל מי שלא מבין וחושב בדיוק (אבל בדיוק) כמוהם.

אפשר ואפשר להביט על מאמרי זה בעין טובה ולהכריעו לכף זכות, אך אשאיר זאת לאחרים… אני מבקש בזאת להצטרף להסתייגות ומקוה למצוא את הדרך לומר דברים ברורים ברכות, דברים רכים בבהירות.


ולסיום, נכתבו השבוע תגובות מענינות מאוד לכמה מאמרים. אשתדל להגיב לכולם. הייתי מאוד רוצה שה'בלוג' הזה יהיה לבית מדרש, ושאתם תרגישו בו בבית, ותרגישו רצון ונוחות לומר את אשר על ליבכם, ולהתיחס לדברים שלי ושל המגיבים, כך שיווצר בו שיח ולא רק דיאלוגים.

שבת שלום
חיים