Print Friendly, PDF & Email

בראשית – נח – לך לך

כל שנה מחדש, מרגשות ומטלטלות אותי פרשיות אלה. מה שקורה בהן הוא כל כך מכונן ויסודי ומרכזי, ומתרחש בקצב מעתיק נשימה..

העולם נברא בשש פעימות, והוא 'טוב' ואף 'טוב מאוד', אך תיכף לסיומו מתחיל ה'בלאגן'. האדם הראשון ורעייתו כושלים, חוטאים, בורחים ומגורשים מגן עדן. זוג האחים הראשון נאבקים, וזה נגמר ברצח. רשימת יוחסין ארוכה למדי, מהווה אתנחתא קלה מדרמות מסמרות שיער, והנה אנו בדור המבול המושחת והמשחית. השמים קודרים והמבול מוחה את הכל.

שארית הפליטה, יש לה לאנושות במשפחה קטנה, הספונה בתיבת נח. וישכו המים, ותנח התיבה. התחלה חדשה? ברגע שנח ובניו יוצאים מהתיבה, מסתבכים הענינים שוב, נח משתכר, חם כושל ונארר, חלום המנוחה והנחלה מופרך. דור הפלגה מתגייס כולו לפרויקט מגלומני שמתפוצץ לו בפרצוף, מפוצץ לו לרסיסים את שפתו האחת ומפיצו לארבע כנפות הארץ.

והנה בוקע ומנצנץ האור מהמזרח. מי העיר ממזרח צדק? האדם הגדול בענקים, אברהם. איש עברי המשבר אלילים ופורץ דרך חדשה. איש הנקרא שוב ושוב לקום וללכת, ושוב ושוב קם והולך אל הלא נודע, אל ארץ ישראל ואל הר המוריה. התחלה חדשה!

מה ששובה את לבי ברצף הפרשיות הזה הוא האופי ה'מאני – דיפרסי' של מעברים המהירים שבו. משמחה ואופטימיות בבריאה, אל הינחמות על עשייתה ועצב גדול. מבריאה, פריה ורביה, להשחתה ומחיה. מהדין הזועם והמכלה של המבול, התפייסות עם חוסר השלמות של עולם ואדם, רחמים אינסופיים על האדם שיצר לבו רע מנעוריו, וכריתת הברית שלא להוסיף לכלות. מהברית והולדת 70 האומות מהמשפחה האחת, אל סיכול המיזם ה'מבטיח' של מגדל בבל, בלילת הלשונות והפצת האדם על כל פני הארץ. ויאמר ד' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול… ונברכו בך כל משפחות האדמה. מי כמוך מלך בורא (בראשית) וממית (דור המבול) ומחיה (נח) ומצמיח ישועה (אברהם).


וירג'ניה וולף על החיים ועל המוות

על החיים

ממש בפתיחת ספרה 'מרת דאלווי', כותבת וירג'יניה וולף את המשפטים הבאים:

'כי רק אלוהים יודע למה כולם אוהבים אותם [את החיים] כל כך, למה כולם רואים אותם בצורה כזאת, בודים אותם, בונים אותם סביבם, מפילים אותם, יוצרים אותם מחדש בכל רגע; אפילו האנשים המרושלים ביותר, האומללים המדוכאים ביותר, שיושבים בפתחי הבתים (ומטביעים את יגונם במשקה), עושים את זה; וזאת בדיוק הסיבה, כך היתה בטוחה (מרת דאלווי, ה'דוברת'], שאי אפשר לטפל בכך באמצעות העברת חוקים בפרלמנט: כי כולם אוהבים את החיים…'

אכן, רק אלוהים יודע למה אנחנו כל כך אוהבים את החיים, רוצים לחיות ומסרבים בכל תוקף למות. אין זה מפני שחיינו שלנו סוגים בשושנים, ובודאי לא מפני שהחיים בעולם הם כלילי השלמות. החיים אינם מושלמים, הם אף רחוקים מלהיות מתוקנים. יש בעולם לא מעט רע טבעי שאינו תלוי בנו (מרעידות אדמה, דרך מומים מולדים ועד מחלות סופניות…). יש בחיינו גם הרבה רע, שאנו מעוללים לעצמנו ולאחרים והם לנו, כיחידים וכחֶברות. כמות הטוב גדולה מזו של הרע, אך 'איכותו' של הרע מכרעת. השפעתו ומשמעותו של הרע, הרבה יותר דרמטית. לכאב ולסבל, להשפלה ולדיכוי, לעלבון ולנבגדות, כח הרס ופירוק גדולים הרבה יותר (ולעתים אף בלתי הפיכים) מכח הבנין והחיבור של הטוב.

אם כן מדוע אנו אוהבים את החיים?

אולי הטעם לכך היא התקווה לעתיד טוב ומתוקן, וכל שכן האמונה באפשרות של גאולה שלמה.

אולי פעימות וברקי הטוב שיש בעולם ובנו, והרגעים היפים שאנו זוכים לקבל ולתת. הרי אלה אינם מעטים ונדירים כמו שמנסה להונות אותנו האינסטינקט הפסימי שלנו. יתרה מזאת, כמה מפעים להפגש עם גילויי תום וטוב, ולטבול ברגעים של חסד הבוקעים מתוך החושך שבנו ושבעולם ומאירים אותו לרגע באור יקרות.

אולי החיים עצמם במובן הפשוט של עצם קיומם, הם הטעם. מודה אני לפניך מלך חי וקיים … קל וחומר כשאנו מזהים אותם כפלא, כמה שאינו מובן מאליו, ולמעשה אינו מובן כלל. חווית החיים כשפע ברכה הנובע מן התעלומה, כמתנת חינם מפתיעה, מרנינה ומשמחת עד אין קץ, היא המחוללת את אהבתם.

אין ספק שהאפשרות שחיינו כלל לא היו באים לידי קיום, והוודאות של סופיותם, החושפים יחדו את השבריריות שלהם, מכמיר את לבנו ברחמים והאהבה גואה

ואולי כל אלה ביחד, הם הטעם לאהבת החיים שלנו?

מצד אחד זה המון וזה יותר ממספיק… ובכל זאת זה אינו מספיק ואינו מספק כלל.

שום טוב קטן או גדול, אישי או קולקטיבי, הווי או עתידי, אינו יכול להתקזז עם שום רע או להצדיק אותו. בודאי לא תתכן שום הצדקה לזוועות שנעשו נעשים ויעשו, גם (או ביחוד) אם הם בשם ולשם שמים וכו'. הסבל וההשפלה אינם מטבע עוברת לסוחר בשוק הגאולה. בשום פנים ואופן אי אפשר להנחם בכך שהם אמנם 'מחיר כבד' אך היה 'שווה לשלם' אותו בשביל הגאולה השלמה. קרבנות השלום והגאולה נוטלים מהם לא רק את הצדקתם אלא את ערכם. (דוסטוייבסקי).

אפשר לטעון שעצם קיום המציאות העולמית והאנושית הסופית, אפשרי רק על ידי ה'צמצום' של האינסופיות האלוהית. מציאות זו היא בהגדרה חסרה, ומועדת לנפילות. העוול והסבל הם ה'מחיר' ההכרחי של הבריאה, של הקיום. האפשרות האחרת, היא ה'אין', אי הקיום, המוות המוחלט! אם כך, טוב ה'אין' מן ה'יש', טוב מותי מחיי. יהרג ולא יעבור…

אם כן, חוזרת השאלה: מה הטעם לאהבת הגדולה שאנו אוהבים את החיים?

אין זאת אלא שאהבת החיים היא אהבה ככל האהבות, אהבת חינם שאינה תלויה בדבר, אהבה שהיא למעלה מטעם ודעת. כשהיא חיה וקיימת, השאלה אינה עולה, וכשמישהו אחר שואל אותה, היא משמימה, ואנו נוטים לפוטרה בקוצר רוח בתשובה: 'ככה'. כמו שאין כלל שאלה: 'למה אני אוהב את הילדים שלי' וכדומה, כך לאדם 'בריא' אין שאלה כזו על אהבת החיים שלו. אשרי אדם ש'ככה' לו.

ניתן אם כך לטעון, שכיוון שאהבת החיים שלנו כפויה עלינו 'הר כגיגית', הרי אינה אהבה אלא הכרח טבעי שאולי לא יגונה, אך גם לא ישובח. התשובה ה'ההגיונית' היא, שאהבה זו, הגם שהיא נתון טבעי, לא תיכון אם לא נעמוד אל מול רוחות הסערה העזות המאיימות תדיר להכחידה. בהכרעתנו ועמלנו, חוזרים אנו ומחדשים אותה בכלל יום תמיד, אל מול כל העמלקים, ההמנים וההיטלרים הקמים בכל דור. זו תשובה נאה, אך איני פוחד להודות שאהבת החיים, היא אכן הטבע שלנו ולא מגיע לנו עליה שום פרס. השכר והעונש ינתנו לכל אחד מאיתנו על התכלית שהצבנו לחיינו ועל האופן בו ביטאנו את אהבתנו לחיים. כאן כבר מבינים אנו שהשאלה הנכונה אינה 'מה הטעם לאהבת החיים' אלא: איך ניטיב להביע ולבטא את האהבה הזו? ובאופן קונקרטי וצנוע יותר: 'איך נוסיף בנו ובעולם, טוב, ואפילו מעט'. אכן, נח לו לאדם שלא נברא, אך משנברא, יפשפש וימשמש במעשיו.


ועל המוות

זו שכתבה את ה'שיר' על אהבת החיים, כתבה גם את המלים הבאות, לפני שיצאה מביתה, פסעה אל הנהר הסמוך, מילאה כיסיה באבנים ונכנסה אליו ולא שבה עוד:

"יקר מכל, אני בטוחה שאני משתגעת שוב. אני מרגישה, שלא נוכל לעבור שוב תקופה נוראה שכזו כמו בפעמים קודמות. והפעם לא אחלים עוד. אני מתחילה לשמוע קולות, ואינני מצליחה להתרכז. על כן אני עושה מה שנראה לי המעשה הטוב ביותר. הענקת לי את האושר הגדול ביותר האפשרי… אני חייבת לך את כל האושר שידעתי בחיי… אינני חושבת, שיכולים היו להיות שני בני אדם מאושרים יותר משהיינו אנו. ו".

הפסימיות, היאוש ושנאת החיים, גם הם אינם מסקנה של שיקול דעת וסיכום של טור חשבוני קיומי של טוב ורע. אלה ששלחו יד בנפשם אינם בהכרח אלה שכאבו או סבלו יותר מאחרים, באופן אישי או 'אידיאולוגי'. אלה שנטלו את נפשם במו ידיהם, לא איבדו את עצמם לדעת, אלא איבדו את דעתם העצמית, איבדו את הקשר המסתורי והמופלא עם טבעם האנושי העצמי – האהבה, אהבת החיים.

מבחינה זו מכתב הפרידה של וירג'ינה וולף הוא מסמך מכונן. הטעם, ואולי כאן נכון יותר לומר, הסיבה, לכך שהיא מחליטה ומבצעת את החלטתה, אינה הארה, בהירות וצלילות, ביחס להבלותם של החיים, לא ולא! אדרבא, בעיצומה של המערבולת המובילה אותה לאבדון, היא שרה שיר אהבה לחייה שלה – 'אני חייבת לך את כל האושר שידעתי בחיי…. אינני חושבת, שיכולים היו שני בני אדם להיות מאושרים יותר משהיינו אנו'. הכרעתה היא תולדה של הצטברות צללי השגעון והטירוף הגוהרים עליה, התעצמות הקולות הבלתי נסבלים שהיא שומעת, ומחול השדים סביבה ובתוכה – 'אני בטוחה שאני משתגעת שוב'. הכרעתה אינה הכרעה אלא מוכרעות, קריסה – 'אני מרגישה, שלא נוכל לעבור שוב תקופה נוראה שכזו כמו בפעמים קודמות'.

אני סבור שההכרעה לסיים את החיים אינה תולדת הפחד מהשגעון ההולך ובא, אלא היא עצם השגעון ושיא טירוף הנפש. אין אדם טורף את נפשו, אלא אם כן נטרפה דעתו קודם לכן.

עתה אפשר בהחלט לומר שאהבת החיים והִיוּנם הנחרץ, גם הם סוג של טירוף 'רומנטי', של שגעון' הסוחף אותנו לחוות אותם כנהדרים ולהתאהב בהם אהבה עזה, לשמוח בהם ולהשקיע בהם כל כך. אם השגעון הזה נקרא 'נורמליות', הרי זה רק מפני שהרוב המכריע של בני האדם 'לוקים' בו.

כשהייתי עול ימים, נכמר לבי ויצאה נפשי אל אלו ששלחו יד בנפשם. לבי רחש להם כבוד ולא רק רחמים. ככל שהלכתי והתבגרתי, כלל שהולך אני ומזדקן, לבי רוחש יותר ויותר כבוד והערכה, שלא לומר הערצה, לאלה שעמדו בפיתוי ובחרו לחיות.

אחתום בדיאלוג קצר שקלטה אוזני:

שאל התלמיד את הרב: מפני מה רבי עצוב כל כך? ענה לו הרב: מפני שהחיים יפים כל כך, בני…


שבת בה תמצא היונה מנֹח

שבת בה ינוחו יגיעי כח

שבת שלום

חיים