Print Friendly, PDF & Email

יומן שבועי – פרשת יתרו (תשע"ז)

פתיח
המחיר של גילוי הסוד שהסתתר, של המפגש שלאחר הגעגוע, של ההארה שלאחר החושך, של הלידה שלאחר ההריון, של כתיבת השיר, של הגשמת חלום, הוא, ההיווצרות של חלל פנוי מתשוקה וגעגוע, לרגע אחד קצר. זהו חלל פנוי באמת, מה נורא החלל הזה, אין זה כי אם…


מיומנו של מיואש עליז
אחרי הכל, כל התיאלוגיות מנסות להחכים, להבין ולדעת. ואני, דעת פליאה ממני. ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עימך. תכלית ידיעתי שלא אדע. ולא אוותר – על הספק והחשש והחשד והשאלה והתשוקה והפליאה וההתפעמות והכאב והצער והעצב העמוק של שמי 'סימן השאלה' הפרושים מעלי, ושל תהומות 'שלוש הנקודות' הרוחשים ורוגשים מתחתי, מאיימים להציפני – בעד כל הון רוחני, ולא בעבור שום חופן טובין פוזיטיבי שבעולם. אני לא פראייר. סורו ממני כל פועלי אוון וחושבי מחשבות לאין חקר. מונותאיסטים ופנטאיסטים, אקוסמיסטים ופאנאנתאיסטים, עופו לי מן העיניים. קחו את החפצים שלכם ועיזבו את בית לבי. כבוד אלוהים ומלכים ואנשים הסתר דבר. וכל כבודה בת מלך פנימה. ויש ויש בכיה בבתי גוואי שבגוואי, ויש גמגום וכבדות פה בבתי בראי. שאו מרום עיניכם והשפילו ארצה מבטכם ושאלו מי ברא אלה אך תתפתו לקבל תשובה. כל תשובה הלא היא 'אלה אלהיך ישראל' הלא היא חטא העגליות כשל הבהמיות המבקשת את הבה-מה, את ההחפצה החיפצון של החיים, זו מורשת האליליות הקדומה והחדשה, המאגיה והמדע ר"ל. רק עם הפילוסופים אפשר לדבר לענין. באו ונקדם פני פילוסופוס אגנוטיסקנוס וסקפטיקנוס חברנו.


מיומנו של מאמין
לחיות חיים של אמונה פירושו לחיות ולפעול כאילו אתה מאמין – להחכים ולהיטיב עוד ועוד. מעלה גבוהה יותר, לה אפשר שיזכה 'המאמין', היא שגם ירגיש וידמה, ירצה ויחשוב כאילו הוא מאמין. כמובן שזו מעלה מסוכנת מאוד, באשר ממנה קל למעוד ולגלוש במדרון החלקלק אל אמונה כפשוטו בפועל ממש. ומה עם המאמין כפשוטו? איני יודע, תשאלו אותו. הוא לא ענה לכם, אענה במקומו ואומר: לא אתפלא אם אמצא אותו יום אחד בעמדת הלא מאמין המבקש לחיות חיי אמונה ב'כאילו', וממנה ימשיך להעפיל ואולי גם נפול יפול. (ותודה לסבא ג'ימס ולדוד קאמי)


חידה:
מה התגובה ההולמת ליללת כלב, לציוץ ציפור, לפעית כבשה, לגעית פרה, ל'מיאו' של חתול?


סוגי חיים
חיים 1. חושניים 2. תבונה תועלתניים (מדעי הטבע) 3. תבוניים מוסריים [[עולם הזה — עולם הבא]] 4. קדושים. יש גם – חיים דתיים. איפה הם נמצאים על הציר האבולוציוני? בכל מקום!


תכליות חיים
מה בעצם מטרת התורה?
1. שנהיה אנשים מוסריים – טובים וישרים, אידיאליסטים הפועלים לתיקון הלב והחברה והעולם במלכות שדי (דרך ד' לעשות צדקה ומשפט)
2. שנהיה אנשים רוחניים – רגישים ועדינים – פתוחים וקשובים למימד הרוחני של ההויה, לומדים ומעיינים, ובדרך להשראה ויצירתיות.
(ואף רוח קדש ונבואה במובן של חוויה, התגלות, הארה והשגה, וגם שליחות אתית ופוליטית – שזה צירוף של 1 ו2 ואלי אף של 3)
3. שנהיה אנשים מיסטיים – 'שבתיים' של אז תתענג על ד' בכל מילי דמיטב של חוויות רוחניות מלהיבות ואף אקסטטיות וכיו"ב
4. שנהיה אנשים 'עולם הבאים' – להיוולד מחדש אל עולם ותודעה שאין לנו ולא יכול להיות לנו שום מושג מהם


תשובה אל השפה
התשובה אל פתחון הפה, אל השפה, אל לשון הקודש, קודמת לכל התשובות. רק בה אפשר לאדם לשוב אל עצמו ואל אלוהיו. אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך


מה זה אלוהים?
אלהים הוא: חלק, הכל, מקור הכל, למעלה למעלה מזה, למטה למטה מזה, ימינה ימינה מזה, שמאלה שמאלה מזה, טוב די.


הרהורים (או שמא – ערעורים) על התגלות אישית
מפגש אישי – כלומר שפונה אלי אישית, כלומר, ש'מישהו' (אישיות, סוביקט, פרסונה) יפנה אלי, הרי 'משהו' לא יכול לפנות אלי, השמש מאירה אותי כיחד כפרט, אבל לא באופן אישי. כמו ההבחנה בין השגחה פרטית שיכולה להיות חוקיות 'רגישה' ומדוייקת ברזולוציה של פרטים, לעומת השגחה אישית.

המציאות החיצונית והפנימית גדושות ושופעות רמזי משמעות. אני מקשיב להם בתשומת לב, מפענח אותם ומפנים אותם. אין כאן פניה אישית וזה לא דיאלוג.
גם כשמישהו פונה אלי, אני צריך להקשיב לדבריו ולנסות להבינם, אך מה שברור לי ללא ספק ואינו טעון בירור – שהוא פונה אלי ומדבר אתי (באמת, גם כאן יש רמות שונות לאישיות של הפניה, זה לא שחור לבן). כשאני עונה לו, אני מזהה במעט מאמץ אם הוא אכן מקשיב לי, ועד כמה הוא מקשיב לי, ואם הוא מגיב אני לומד מכך על מידת הקשבתו.

התגלות אישית דיאלוגית במלוא מובן המילה, היא פניה של אישיות אל אישיות, והקשבה של אישיות אל אישיות, פנים אל פנים, בשפה משותפת להן.
יש שאדם 'שומע' 'מישהו' נסתר ונעלם, 'קורא בשמו', פונה אליו, 'אומר' לו / 'מצוה' עליו וכיו"ב. אם זו חוויה ברורה, גם זו התגלות אישית.
תוכן הפניה יכול להיות מפורש מילולית, או נרמז (תמונה; צליל; ריח; תחושה וכל כיו"ב), זה משני לעצם ההתגלות והפניה.
אם אני 'יודע' ש'הוא' מקשיב לפנייתי יש כאן הקשבה אישית. אם הוא 'מגיב' להענותי או פנייתי, נוצר דיאלוג. חסרון ה'פנים אל פנים', אינו קריטי, וכמו בשיחת טלפון.
השמש מחממת אותי ומאירה לי, וכך הגשם, לטוב ולמוטב. זו אינה פניה אישית ובודאי לא דיאלוג.

גם בין בני אדם נדירים רגעי ההתגלות, פנים אל פנים, עין בעין, לב אל לב.

גם כשהכל כמו שצריך, ממש מושלם, עדיין מקנן הספק אם זה זה, אם אכן הגענו לאינטימיות


האמת של סוקרטס
מה שמאז ומתמיד אחזנו בו, ושתמיד נהיה בדרך עליו – אליו, ואף פעם לא נגיע לסיומה. סימן ל'אמת' שהיא מאתגרת את עצמה. האמת קשה כלפי עצמה, ורכה כלפי אמיתות אחרות. נאה לו לאדם החלקי לחיות בדבקות באמת החלקית שלו. סוקרטס שאומר שאינו יודע דבר, אם זה כפשוטו, שכל מחקר מותיר רק אדמה חרוכה, זה מרתק ורומנטי, אבל אכן משחית את לב הנוער… אם הכוונה שהוא יודע ידיעות חלקיות שהוא עסוק תדיר בבדיקתם ושיפורם, זה אפשרי, גם אם לרוב האנשים זה קשה.


על השחרור מאימת המוות
אחרי הפתיחה המטלטלת של הכוכב, נכשל רוזנצווייג במה שברח ממנו ונותן נוסחא מאוד יפה ומרשימה המפיגה את אימת המוות. המהלך שלו מבריק, אבל ישר פשוט ובריא יותר, להשלים עם התפיסה האינטואיטיבית של המוות כחידלון ולהשתחרר מהפחד ממנו על ידי קבלת המוות ככורח כמו גם הלידה, ולהתרכז במה שבינהם. ואדרבא סופיותם של החיים (וחלקיותם ופגמיהם וכן הלאה) היא הנותנת להם את ערכם וכבר קדמוני בזאת רבים וטובים. ולאחרונה קראתי זאת בספר 'רכבת הלילה לליסבון', בכך יש צעד קדימה מעבר ל'ספרון על השכל החולה והבריא' של רוזנצווייג, שהרי בסופו של דבר, גם הכוכב הוא פילוסופיה, גם אם התגלותית.