Print Friendly

יומן שבועי – פרשת ויקרא תשע"ז

 

ציטוט שווה (קצת קשור לפסח הממשמש ובא):

הלכה א – חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו, שנאמר: כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה. ואין כסא ישראל מתכונן, ודת האמת עומדת, אלא בצדקה, שנאמר בצדקה תכונני. ואין ישראל נגאלין, אלא בצדקה, שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.

הלכה ב – לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה, שנאמר: והיה מעשה הצדקה שלום. כל המרחם מרחמין עליו, שנאמר: ונתן לך רחמים ורחמך והרבך. וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם, יש לחוש ליחסו, שאין האכזריות מצויה אלא בעכו"ם, שנאמר אכזרי המה ולא ירחמו. וכל ישראל והנלוה עליהם, כאחים הם, שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם, ואם לא ירחם האח על האח, מי ירחם עליו. ולמי עניי ישראל נושאין עיניהן, הלעכו"ם ששונאין אותן ורודפים אחריהן, הא אין עיניהן תלויות אלא לאחיהן.

הלכה ג – כל המעלים עיניו מן הצדקה, הרי זה נקרא בליעל, כמו שנקרא עובד עכו"ם בליעל. ובעכו"ם הוא אומר, יצאו אנשים בני בליעל, ובמעלים עיניו מן הצדקה הוא אומר, השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל. ונקרא רשע, שנאמר: ורחמי רשעים אכזרי. ונקרא חוטא, שנאמר: וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. והקב"ה קרוב לשועת עניים, שנאמר: שועת עניים אתה תשמע. לפיכך צריך להזהר בצעקתם, שהרי ברית כרותה להם, שנאמר: והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני.

הלכה ד – כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים, אבד זכותו והפסידה, אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה, ומתאונן עמו על צרתו, שנאמר: אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון, ומדבר לו דברי תחנונים ונחומים, שנאמר: ולב אלמנה ארנין.

(רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י)


על הדייקנות כאויבת האנושות ועל הדייקנים כאויבי עצמם

הדייקנות אינה מידה רעה. היא שורש כל המידות הרעות. היא 'עמלק' לא פחות מזה. הדייקנות עושה אותנו למבקשי דיוק, כלומר לא רק למבקשי שלמות מוחלטת, אלא גם ללא שום פגם או רבב. מבקשי הדיוק מהלכים בעולם בציפיה קודחת למושלם לפרטי פרטיו. הם תרים בולשים אחר החבר המושלם, הרעיה המושלמת, הספר המושלם, הסרט המושלם, הלימוד המושלם, הנוף המושלם, המלון המושלם, הדיל המושלם, וכך הלאה, וכאמור לא רק באופן כללי אלא גם בפרטי הפרטים ברזלוציה דקה מן הדקה. שום דבר אינו משביע את רצונם, הכל חסר וחלקי ופגום, ובעיקר, רשלני ולא מדויק. האכזבה החוזרת ונשנית מהעדרותו של המושלם המדויק מעולמנו, והתסכול והזעם הכרוכים בעקבה, אינם מרפים את ידם.

הצד השני של מטבע הבקורתיות של הדייקנים היא הרפלקטביות העצמית הנוקבת שלהם, המבקשת את המושלם המדויק באישיותם, בקיומם ובעשייתם. משאינה מוצאת אותו, נהבל גם הדייקן בעיני עצמו. חוסר הדיוק דווקא כשה 'כמעט' ו'על יד' מעכיר את מצב רוחם, השטחיות והרשלנות, החפיפניקיות והחאפריות מוציאים אותם מדעתם. הם מהלכים בעולם כמו סמני טעות של מעבד תמלילים, מנטרים ומאתרים את חוסר הדיוק, עטים עליו כפרפים לאש ומתחרפנים ממנו שוב ושוב.

לא בטוח שדייקתי מספיק בתיאור וזה האמת מבאס אותי קשות…


תרכיז של מיץ חירות (אביב הגיע פסח בא)

פעם כשאלוהים היה חי וקיים פעיל ומעורב, היתה החירות, עבודת ד', 'עבד ד' הוא לבדו חופשי' ו'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה', פשוט ובגלו כהגלות נגלות.

כשנסתלק אלוהים לשמי השמים והסתתר והתעלם בהם, היתה החירות לנאמנות ל'שכל הפועל', לחכמה, לאמת, לטוב, המטאפיזיים והקוסמיים.

משהוכרז גם אם לא באופן רשמי בינתים, על מותו של אלוהים ולקו מאורות התבונה המטאפיזית, היתה החירות לנאמנות לתבונה האנושית האוטונומית, המגלה ומאירה את האמת והטוב על שמי האנושות.

משנתבגרה לה התבונה האנושית והודתה קבל עם ועדה במגבלותיה, ונתעלמה לה המהות העצמית הכללית הנצחית האוביקטיבית, היתה החירות לנאמנות לקיום האנושי הקונקרטי האישי, לאותנטיות, לכנות. ויש שבאו בזאת אל החירות שהינה הנאמנות לעצמיות העמוקה, לאמת הפנימית הנשמתית, לצלם אלוהים, לתת מודע או לעל מודע, לעצמי העמוק.

לאחר ההכרזה הרשמית על מות האלוהים, ומשהזדקנה ודהתה, הודחה גם התבונה האנושית מכס מלכותה, והיתה החירות לנאמנות לאנרגיות המעמקים התהומיות המבקשות להתפרץ לשטוף ולכבוש. העל אדם הוא בן החורין ולפחות הרומנטיקן, היוצר או הלוחם.

משמת גם האדם, הסוביקט, בעוונותיו האלימים, בזוועות מפלצתיותו, ואיתו עצמיותו על כל נבכיה, פירושיה וגווניה, הפכה החירות לנאמנות לאיון, להעדר העצמיות, לנדונות לחירות שמשמעותה כינון העצמיות, האמת והטוב ובריאת האלוהים והחייאת כל אלי המיתוס המטאפיזי האונותלוגי.

משהתעייף האדם מבריאת יש מאין זאת של העולם ומלואו ושל האדם ועצמו, ושל חברתו ואידיאולוגיתה, שקרסו חדשות לבקרים כ'מגדלי התאומים' וקברו תחתיהם מליוני אנשים, הבין שהכל פוליטיקה ואינטרסים וכח, והצטרף לחגיגה.

משהחל להשתעמם מהצעצוע הפוקויני החדש, שהתגלה כמונוטני משהו, היתה החירות לחוסר הנאמנות המוחלט, לקפריזיות העקבית, לבהיה המזוגגת ולשוטטות המזגזגת, לשכרון ולמסוממות, והנה גם הפציעה לה שמש הגאולה השלמה – ההנגשה החוקית של הקנביס הרפואי…

ומשכלו כל הקיצין ובן דוד לא בא, בא הרב מנחם פרומן ולימד:

בשבילי החופש הוא הענין הדתי בעצמו, ואשתי היא החופש שלי, כמו שאמר המשורר: 'איתך אני יודע שרק איתך אני חופשי"… 'כשאני מאבד שליטה נסחף בנהר של השפע האלוהי בעולם – אז אני באמת חופשי אני מוותר על האני המחליט והבוחר ובמקום זה – זורם, זורם וחי. כולם חושבים שלהות חופשי זה להיות אני. …כשאני מצליח להשתחרר מעצמי אז אני באמת חופשי'

ומה יהיה מחר? מחר יהיה יום חדש, השמש תזרח לה בנונשלנטיות חירותית במזרח, והאדם יצא למלאכת יומו, ואולי אף היא תצא לקראתו סוף סוף…

ואולי תתרחש סוף סוף תחית המתים כפשוטה, והחירות תהיה לא רק מהיצר הרע שבתוכנו והשטן התרבותי המקיף אותנו, אלא גם מה'בוס' שלהם, מלאך המוות, ואנחנו נזכה להפגש שוב עם יקירנו. זו תהיה חתיכת חירות ראויה להתכבד ללא שום ספק.


כיצד מגלין?

את הגוף מגלים דרך הכאב, ואת הנפש דרך הסבל

את הגוף מגלים דרך התשוקה, ואת הנפש גם כן

את הגוף מגלים דרך התענוג ואת הנפש גם כן


מלים

בסוף מה נשאר, מלים לשחק איתם. לקחת אותן ולהעביר אותן מכאן לכאן ומכאן לכאן, לחבר אותם ולפרק אותם, לעטר אותם במרכאות, ולהכפילן. לשים שלוש נקודות בסופן או לפניהן. להסגירם בסוגריים חרמשיים או מרובעים. להמתיקם ב'לכאורה' ו'כביכול', ב'שמא' ו'אפשר', ועוד ועוד. משחקי אלף מילה ומילה.

העולם נברא במלים. כל מה שלפני המלים הוא תהו. וכל מה שלפני התהו, הוא אין. וכל מה שאחרי המלים הוא משיח, וכל מה שאחרי המשיח, הוא זוהר.

 


פרידה

אני כבר סיימתי. רק אוסף את החפצים ומפנה את המקום. אין טעם שאמשיך. לא אעשה שום דבר טוב יותר ממה שעשיתי, אפילו לא אותו דבר. זה רק ילך ויתדרדר, אז חבל. היו שלום. אנא אל תפצירו בי לשוב.


מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה ואין ואין עדיין….