Print Friendly, PDF & Email

הדרך יפה עד מאוד – אמר הנער
הדרך קשה עד מאוד – אמר העלם
הדרך ארכה עד מאוד – אמר הגבר
ישב הזקן לנוח בצד הדרך.

בשורות פתיחה אלה של שירה הידוע של לאה גודלברג, מצאתי רמז לארבעה דרכי תשובה: דרך הנער – דרך התמימות הילדית. דרך העלם – דרך הבחור הגבור. דרך הגבר – דרך הבוגר החכם. דרך הזקן – דרך המנוחה הנינוחה.
אני מעלה היום שני מאמרים על התשובה. שתי הבנות של תשובה. שני ספורים של תשובה. האחד של המהר"ל, והשני של הזוהר. אני משאיר לכם את משימת תיוגם לשנים מארבעת הדרכים הנ"ל. האמת היא שיש באמתחתי רק עוד אחד, אך אנסה עד השבוע הבא למצוא גם את הדרך הרביעית החסרה לי להשלים לארבע ולשתף אתכם בהם.


לקראת שבת תשובה לכו ונלכה

אחת ההונאות הרוחניות הגדולות ביותר הוא ה'מותג' הנקרא 'עשרת ימי תשובה'. המספר עשר משרה עלינו גם איננו מקובלים, אוירה חגיגית של שלמות ושלוה של מי שמקומו וזמנו בידיו. עשרה ימים, זה בהחלט זמן סביר ואפילו מרווח לתהליך רוחני ממשי, ולכל הפחות לאיזו התחלה צנועה אך משמעותית של תשובה. דא עקא שלשטר הזה אין כיסוי. אפרט. שני ימי ראש השנה מלאים וגדושים בתפילות להופעת מלכות ד' בעולם, ובסעודות בהן אנו ממתיקים ברוב עוז את השנה החדשה. ואיה היא התשובה הנאוה?

חלפו להם ימי ראש השנה ב'יעף' ואנו נותרנו יעפים למדי. בג' תשרי היינו שמחים לנוח קמעא, אלא שהוא מקדם אותנו בהצעה הגיונית מאוד, ליום של ניקוי קיבה – צום גדליה. (כאן שואל הבן: מדוע אין גם ניקוי קיבה רוחני מידי פעם?). צמים אנו ומתענים, מקריבים על המזבח את חלבנו ודמנו, ואיה היא התשובה הנאוה?

והנה מפציע לו ד' תשרי (החל השנה ביום חמישי) והנה היא התשובה הנאוה! (וזה בתנאי שאין לך בלוג שאתה מחויב להעלות אליו חומרים מידי יום חמישי).

מחר יבוא עלינו לטובה ה' תשרי, יום ששי, כלומר, ערב שבת, כלומר הכנות לשבת קודש. ואיה התשובה הנאוה?

'על אהבתך אשתה גביעי שלום לך שלום יום השביעי'. איזה מזל שיש שבת, אין דבר שלו אנו זקוקים יותר, לאחר השבוע האינטנסיבי במיוחד שעבר עלינו, משביתה, הרפיה ומנוחה, וגם קדושה כמובן. אלא שלאחר התפילות והסעודות והשינה המשובחת של שבת, הגיע חיש מהר מוצ"ש. ואיה התשובה הנאוה?

אנו מתחילים לחוש חוסר נחת מסוים, יש כאלה שהלחץ הברומטרי הנפשי שלהם נוסק לגבהים חדשים, אבל 'עוד לא אבדה תקוותנו'. בע"ה, לאחר השבת יגיעו יומיים רצופים של תשובה, יום ראשון ושני, ז' וח' תשרי, והתשובה תהיה כדת כי אין אונס! הנה היא באה התשובה הנאוה!

ט' תשרי, ערב יום הכיפורים הוא יום קדוש בקדושה עילאית – קדושת האכילה! מי יחמיץ את ההזדמנות להכפיל את ערך מנית הצום שלו?! אוכלים ושותים אנו מצאת החמה ועד קרוב לביאתה, בדבקות נמרצת. בין סעודה לסעודה אנו מקפידים למלא את תפקידנו בתיאטרון הסליחה של ערב יום הכפורים. ואיה התשובה הנאוה?

אל יאוש! הנה בוא יבוא היום הגדול, יום הכיפורים. יממה שלמה נהיה כמלאכים ברקיע, ככהנים במקדש, ככהן גדול בקודש הקודשים. כל שנותר הוא להתפלל שמרוב תפילות, סליחות, וידויים, פיוטים, ותחנוני י"ג מידות הרחמים, לא נשכח את התשובה הנאוה!

סיכום: ב'עשרת ימי תשובה' יש 3 ימים טובים, 1 יום צום, 1 שבת, 2 ערבי חג ושבת, ו… 3 ימי תשובה (וגם הם רק לבני"שים שהרי נהגו עמך ישראל לעבוד למען פרנסתם ולמען צמיחת המשק של ראשית צמיחת גאולתנו). אמר המפא"יניק: לך תיבנה ככה מדינה… אמר החסיד: נו, ריבוינו של עוילם ראה בעוני ישראל עמך וזכם בדינך…

לא אתאפק וכמנהג גוברין יהודאין אדרוש את ה'פארסה' הזו למעליותא. בעיני, אין דבר יותר 'יהודי' מהבלגן המאורגן הזה. עבודת ד' בכלל ותשובה בפרט, אינן מסלולי מירוץ רוחניים סטריליים, שקטים ואסטתיים לעילא, לא ולא! לא מרחב שקט ואפלולי, מבוסם בענני קטורת, המעורר את אימת ה'נומינוזי' הוא מרחב עבודת ד' הישראלי, אלא בית שוקק ילדים, רחוב הומה וסואן, מקום עבודה תובעני ואינטנסיבי, ובעיקר בית הכנסת היהודי האותנטי שאינו קפלה מרשימה, גם לא מסגד גבוה ואפילו לא מקדש בודהיסטי שקט, אלא מקום שוקק והומה חיים כפשוטם, חיים של בני אדם, גברים, נשים, זקנים וטף, וש'יתפוצצו' כל הגבאים חמורי הסבר (בטח לא אקבל עליה בשנה הבאה). כבוד ה'נומינוזי' ימתין נא להזדמנות אחרת (אולי בעולם הבא).

לא נותר לי אלא להצהיר אמונים ל'ארצות החיים' הללו, שלא אחליפם בשום נזיד של דממת מדיטצית ויפאסנה. זה ביתי כי איויתיהו.


שני רשמים מראש השנה

ובמה? בשופר!

כל שנה אני מנסה שוב לפצח את הברייתא המופיעה במסכת ראש השנה (דף טז ע"א) שהינה המקור לאמירת פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות בתפילת מוסף של ראש השנה.

אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות – כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות – כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. ובמה? בשופר.

הקושי שלי הוא הסיפא: 'ובמה בשופר'.

השנה התחוורו לי הדברים בעקבות לימוד של כוונות השופר ב'קול ואור – שביבי אורות ראש השנה', לרב דוד הכהן, הרב הנזיר. תמציתם – עיקר העבודה של ראש השנה היא ה'תרועה' בשופר שמקורה העיקרי הוא השופר של יובל, ותכליתה בהתאם לכך, לשבור את חומות כלא ההכרח ולפרוץ אל מרחבי החירות. כדי לברוח מן הכלא צריך להכנס אליו – 'אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם'. מלכות היא סדר, חוק ומשפט, שטובים ככל שנהיה, הם מאימים לבוא איתנו דין וחשבון. 'אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה' – הזכרונות הטובים שאנו מעלים לפני המלך, זכרונות של חסד נעורים ואהבת כלולות, ובעיקר זכרונות של הברית שכרת עימנו, ממתקים את הדין ומהפכים אותו לרחמים. הרחמים, טובים ומיטיבים ככל שיהיו, הם עדיין חלק מהשיטה, מהמלכות, מהחוק והמשפט, מההכרח המשעבד, ואין בהם כדי לקרר את דעתנו ולהפיג את מועקת ההכרח. הזכרון הטוב, זכרון הברית, גם בו יש מרכיב של דין (יש לכך סיוע גם בהקדמה לזכרונות וגם במקומות נוספים). הברית היא עדיין חלק של התבנית, של החוק, של ההכרח. תרועת השופר באה לערבב את שטן ההכרח ולשבר את הדין, להבקיע את כל החומות ולהגיע אל בת המלך – גרעין החירות שבאדם ולשחרר אותה (לשחרר את החירות משביה…). 'ובמה? בשופר' – במה נשבור את הכלים ונצא מהם? בשופר! במֶה נחולל מהפכה, נפרוץ את חומות הממלכה – הכלא ונצא לחירות? בשופר! לא באמירת פסוקי שופרות, שגם היא משארה אותנו עדיין בתוך הפרדיגמה, אלא בתרועת השופר המעוררת את קול היובל העליון וממשיכה ממנו את אור הדרור, ומוציאה את כל העבדים ואת העבדות עצמה לחירות.


מודה אני לפניך?

בתפלות ראש השנה עלו בזכרוני משום מה דבריו המפעימים של הרב יהודה עמיטל ז"ל ביחס לאמונה ועבודת ד' לאחר השואה. שפתיו ברור מיללו: לאחר השואה אי אפשר שהיסוד של האמונה ועבודת ד' תהיה הכרת התודה (שהיטיב להנהירה רבנו בחיי ב'שכר הבחינה' שבספרו 'חובות הלבבות'). זו אמירה שבזמנו ששתי עליה כמוצא שלל רב כי כך חשבתי גם אני, אך ידעתי שאין לי זכות לאומרה. לרב עמיטל היתה הזכות ומבחינתו כנראה גם החובה לאומרה, והוא אמרה בשפה ברורה ובאופן שאינו משתמע לשני פנים. בראש השנה, בבית הכנסת, בעיצומה של אחת מחזרות הש"צ, מצאתי את עצמי תוהה על דברים אלו ושואל את עצמי שתי שאלות. האחת: אם כן, מהו היום היסוד עליו נבנה את אמונתנו ועבודתנו? והשניה: האם היתה כוונתו שאין כלל אפשרות ומקום להודאה לד' לאחר השואה? לשאלה השניה השבתי על אתר – בודאי שיש מקום להודאה לד' גם היום 'ְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּנוּ, וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת, עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם' ויותר מכך ובעיקר 'עַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶךָ, וְעַל נִשְׁמוֹתֵינוּ הַפְּקוּדוֹת לָךְ', על עצם הפלא של מתנת החיים התקימותם והמשכם. לשאלה השניה אני נוטה להשיב ש'שער אהבת ד", הוא החלופה ל'שער הבחינה', האהבה היא יסוד האמונה, ולא התודה, היראה והכניעה. הופתעתי, שלא לומר, נדהמתי, לשמוע מאחד מתלמידיו של הרב עמיטל, שתשובתו לשאלה השניה, היתה משהו כמו 'מה האלטרנטיבה… האמונה היא הכי טוב שיש / הרע במיעוטו'. קשה לי לקבל שזו אכן היתה תשובתו (יתכן שאני לא הבנתי, יתכן שהתלמיד לא הבין, ויתכן…) אך בכל מקרה זו תשובה מרתקת ומאתגרת לא פחות מקביעתו הדרמטית.


שבת תשובה מאהבה בתענוגים ובשמחה של נשמה יתרה!
חיים