Print Friendly, PDF & Email

אחר החגים יתקדש החול

כמו שכתבתי בתחילת היומן לקראת סכות, כבד עלי משאם של חגי תשרי וכמעט הכריעני. תוך כדי מעבר המשוכה האחרונה – סכות, כשכמעט התקימה בי ה'ברכה' – 'מועדים לשמחה', נזכרתי בדבריו של חוני המעגל: 'רבונו של עולם! עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינן יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות, כעסת עליהם – אינן יכולין לעמוד, השפעת עליהם טובה – אינן יכולין לעמוד, יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריוח בעולם. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים, וזרחה החמה, ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות' (תענית דף כג עמוד א). אולי אחת המטרות של החגים, היא תחושת הרווח וההצלה שב'הוצאת העזים מן הבית', שבחזרה לשגרה האפורה – המבורכת, באפשרות לצאת שוב לשדות וללקט כמהין ופטריות…


אלקהליזם

מתחילת אלול לומדים אנו בבית המדרש את מגילת קהלת. בסכות נוכחתי שהתענגותי עליה הפכה להתמכרות של ממש. נוכחתי שהייתי ל'אלקהליסט', שאיני יכול שיעבור עלי יום בלי הטיפה המרה – המתוקה הזו של 'יין הפכחון' המעולה שיצר היינן האמן ביקבי חכמתו הבהירים והצלולים. לחיים!


תכתובת אחרונה (לא) בהחלט

הרקע למאמר לפרשת בראשית, הוא זכרונו ודמות דיוקנו של בארי צימרמן שעלתה בחלוני – חלומי, כשפתחתי את מדרש בראשית רבה החלתי קורא: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: רבי הושעיה רבה פתח: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת:

ההתכתבות הקצרה ביננו, בדוא"ל, ההיא בבחינת 'תמונה שווה אלף מלים'.

בוקר ה2 לאוגוסט שנה זו

שלומות לחיים
מצרף קובץ קטן עם הפתיחה של בר"ר… [למייל צורף קובץ עם הדרשה הראשוה בבראשית רבה, אותה נלמד בהמשך] רק בשביל הסיפתח… דמיינתי אותנו פותחים איתם [תלמידי מכינת 'ני ציון' בתל אביב, שם עמדנו ללמד יחד] בסערה עם הפסוק הראשון של התורה. בוא ניפגש. בתור התחלה אני יכול להגיע אליך לרעננה באיזושהי שעה סבירה יותר מבחינת לחץ תחבורתי. ביום חמישי מחרתיים אני עובר קטרקט בעין שמאל (כבר עברתי בימין) כך שכדאי לדבר על השבוע הבא, אם פנוי מבחינתך. אולי רביעי 10.8?

אהלן בארי
ביחס לחומר – מיד אקרא, אתעצבן וכו'. ביחס למפגש – בשבוע הבא אני יכול רק בשני ובשלישי, וברצון אבוא אליך כדי לא ליגעך לאחר הניתוח. אחר כך אני ב3 ימי הערכות בגולן. בשבוע שלאחר מכן מתחיל 'בין הזמנים' עד א' אלול כך שאני מאוד פנוי וגמיש ושמיש וקשיש וכו'. פסוק פסוקך.

לבארי
טוב, לא התאפקתי וקראתי, חומר משובח, מאיפה השגת אותו? ואללה, נראה לי שנעוף עליו יחדו,
השאלה אם כדאי שנגלה את הקלפים שלנו איש לרעהו לפני המפגש או שבמפגש יקבל כל אחד מאיתנו זמן לשתף בהבנתו וכו' ואז נמשיך בחברותא ואז ניתן פתחון פה לחברים, ואז נסכם ונסיים בשירה ובריקודים עד אור הבוקר. זה לא בא לייתר את הפגישה שנחוצה לי רגשית ומקצועית.

לחיים
ביום שלישי הבא אני בזכרון אחה"צ. אז אבוא אליך בעשר וחצי בבוקר נשב עד 1230 ואפליג לעבודתי. הולך?

לבארי
הולך. להתראות.

באותו היום, אחה"צ, התבשרתי שנדם לבו של בארי.

יום לאחר מכן כתבתי לחברים:

הלך לו ולא להתראות / ובתוכי מהדהד הצחוק, רוטטת, מתחנחנת גומת החן / ובגופי עדיין קוציו תקועים / וגואה שוב הזעם, שוב את היש בלע האין, כלאחר יד / שוב, ללא אזהרה, ללא כל מאמץ / ושוכח מיד / וערפל – יאוש גדול מתפשט, מכסה את עין הארץ / רפיון וכהות וחוסר אונים / כאב מוכר של פרידה מוקדמת מידי, מחבר טרי כל כך / טעם מר של החמצה / ואף על פי כן, שלוה גדולה / היה שלום איש ישר וטוב / איש הדבש והעוקץ, המתוק והמר.

עצמתי את עיני ומתוך הגעגוע עלתה בלבי המחשבה לנסות ולדמיין את הלימוד המשותף שלנו. המאמר הוא התוצאה.


עשיה ושביתה – כחותם המתהפך

לקרת שבת תשובה דברתי בשבח ה'being' לעומת 'doing'. בכך הצטרפתי לקהילה ולמקהלה. אין ספק שזה אחד הפזמונים החוזרים האהובים עליה, וככל פזמון חוזר הוא מתפקד כ'מנטרה' פסיכו-תרבותית רבת עוצמה. במהלך החג, בעקבות קריאה בספרו של הרב ד"ר דניאל אפשטין, 'קרוב ורחוק – על משנתו של עמנואל לוינס', התעוררתי להתבונן שוב על מילות המפתח הללו.
הופתעתי מהדמיון שזיהיתי בין הסגידה המזרחית לפסיביות של 'being' ולדמימה המדיטטיבית, ובין הסגידה המערבית ל'אונתולוגיה', ליש, לישות, להיות ולכוליות. היש הקבוע, הנצחי, עצם היש, הוא יסוד הכל והוא תכלית הכל הנראית בחזון המיסטי-פילוסופי.
לעומת המסורת הפילוסופית המערבית הזו מציב לוינס אפשרות חדשה, שפה פילוסופית חדשה. שפה של דיבור והקשבה, תנועה ופעילות, שרק היא מדיום לאינסופיות של החיים, שרק היא הולמת את הסוביקט האנושי החומק מכל אוביקטואליות, שהוא לעולם אחר ולא 'זהה', שהמפגש איתו מכונן את האדם האתי-דתי, שהוא האדם האנושי-אלוהי. זו בעצם שפה של 'doing'.
דומני שזו 'לשון הקודש' העתיקה של המקרא, שהינה שפת פעלים ולא שפת שמות עצם. שפה של שמיעה ודיבור ולא של ראיה ולטישת מבט. שפה שגם המיסטיקה שבה היא בעיקרה מיסטיקה חבורתית ודיאלוגית, רפלקטיבית ואירונית. אלוהי ישראל אף הוא אינו 'עצם' וגם לא 'שכל' ואפילו לא 'טוב' או 'בורא'. אלוהי ישראל הוא האינסופיות הבוראת במאמרות ומתגלה בדבור. כה תאמר אל בני ישראל. צו את בני ישראל. וישראל מאזין מקשיב ושומע.


לפעמים

שמועה טובה תדשן עצם. אחת השמועות הטובות ביותר שזכיתי להן, היא זו: 'שאלו את הרב מנחם פרומן ז"ל: 'האם אתה מאמין באלוהים'? ענה ואמר: 'לפעמים'. טובים השנים מן האחד – לשמועה זו חברה שמועה טובה ששמעתי מהסופר חיים באר שגדל במחיצתו של הצדיק הירושלמי הרב אריה לוין. מספר הסופר: 'כשהייתי כבן עשר, ניגשתי אליו ושאלתיהו: ר' אריה, האם אתה אחד מלמ"ד וא"ו הצדיקים? ענה ואמר לי: 'לפעמים'. והחוט המשולש לא במהרה יפסק – סח לי חבר טוב: אמש, שאלה אותי רעייתי: 'האם אתה אוהב אותי'? עניתי לה: 'לפעמים'.

איני מתימר לרדת לסוף דעתם של בעלי השמועה, אך עבורי, טובה השמועה המשולשת הזו, מפני שהיא מזכירה לי נשכחות. הדברים החשובים באמת אינם 'דברים', או 'חפצים' אלא 'סובקיטים' חיים ונושמים, הנמצאים תמיד בתנועה. בועטים ונושכים, מחבקים ומרחקים, מתעצמים ונחלשים, קמים ונופלים.

הטעות הגדולה ביותר ביחס אליהם היא המחשבה שאפשר לקנות אותם במעשה קנין כל שהוא, כך שאני אהיה בעלים שלהם, ושהם יהיו 'שלי', מונחים בכֵלַי, סרים למרותי, נכונים לפקודתי. אולי לכן נקרא 'קנין האישה', 'קידושין'. אפשר שזו האירוניה של חז"ל במיטבה. לקנות אישה, פירושו 'לקדש' אותה, כלומר לשחרר אותה לחלוטין מכל זיקה אוביקטואלית ורציונלית. היחס היחיד הנכון (והאפשרי) לסוביקט האנושי שהאינסופיות האלוהית מאירה אותו ומתגלה בו, היא התשוקה המעצימה את ה'אחרות' שלו, באהובה אי אפשר להחזיק ואף לא לגעת, אלא 'ללטף' (אכן, לוינס)…

תובנת 'לפעמים' נוספת ומעודדת היא, שכל אחד מאיתנו יכול לזכות ולהאמין ולאהוב ולהיות צדיק, אולי לא תמיד, אבל בטח לפעמים…


הנה חלפו להם החגים. נדמה תרועת הפסטיבלים. ואנו (לפחות אני ועוד כמה ידידים) עומדים צמאים ל'פרטים קטנים, שמחות קטנות של יום חולין' ומקוים שימי החולין הבאים עלינו לטובה יהיו ימים שיש בהם חסד, שמיתרינו יתנגנו בהם ברטט, ששורשינו יתארכו בהם לאט לאט. ובחסדם המובטח שבו נכתבו שורות אלו, יכתבו שורות נוספות, אלינו ומאיתנו.

שבת בראשית שלום!
חיים