Print Friendly, PDF & Email

יומן שבועי פרשת אחרי מות – קדושים תשע"ז

 

החטא וענשו

התורה מלאה וגדושה בסיפורים מכוננים, בדעות ואמונות עמוקות, בערכי מוסר יסודיים ובציוויים לממש את כל אלה בחיי הצבור והיחיד כאן על פני האדמה, בעולם הזה. אך יש בה גם ספורים, דעות ואמונות, וציוויים שקשה לנו להולמן. פרשיות מקוממות שאינן מתיישבות עם השכל הישר והדעה המוסרית שלנו, שאותם, מאשרת ומעצימה בנו, התורה עצמה. כאבות האומה וכל גדוליה שכאבו את העוול ומחו עליו, כנביאי ישראל שלא כיזבו בקב"ה, כי ידעו שאמיתי הוא, גם אנו, לא נדחיק את מה שקשה לנו ולעתים אף בלתי נסבל, ונבטא אותו באופן ברור (לא בשפה רפה ובלי 'כביכול' ו'לכאורה') ולא נכזב בתורה הקדושה, ולא 'ניתן לה הנחות', כי יודעים אנו שאמיתית היא. בעוז וענווה, נשאל את השאלות הקשות, ולעולם נעדיף להודות שאיננו מבינים, מאשר לכרכר כרכורי סרק של אפולוגטיקה ילדותית, ולהתפלפל פלפולי הבל של תורה-דיצֶאה מביכה.

כל אימת שאני נתקל בקושי כזה, אני יוצא ומהלך בעקבי חז"ל. קשה למצוא שאלה נוקבת שהם לא שאלו. כשאני מוצא שמה שקשה לי, היה קשה גם לחז"ל, לא רק שמצאתי אילנות גבוהים להתלות בהם, ובכך להנצל מלהתלות על עץ גבוה ידי אחד מ'אבירי האל' המהלכים בתוכנו (אף שאין זה מילתא זוטרתי). העיקר הוא שיש בכך סיכול והפרכה של החשד שהטיחו בנו שוב ושוב עד שהפנמנו אותו (שהרי מקצת אמת בודאי יש בו). זהו החשד שמא מי שמדבר מפינו הוא 'היצר הרע', שקול מחאתנו ניזון מהארס והרקבון של התרבות המערבית המנוונת והמושחתת שחלחלה אל תוכנו וכו' וכו'…

למרות שחטאם של נדב ואביהוא מפורש בתורה: וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם (ויקרא י א), שואלים חז"ל, מה היה חטאם של נדב ואביהוא, ומשיבים למעלה מתריסר תשובות. התשובות מאלפות ומוסיפות לקחים חשובים, אך ריבויין מעיד על כך שאף אחת אינה מספקת. מה בעצם 'כאב' לחז"ל? לעניות דעתי התשובה נמצאת בפסוק שלאחר סיפור החטא: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהֹוָה (ויקרא י ב). הכאב הוא כאב חוסר הצדק של העונש. שני פרחי כהונה נלהבים וחדורי רצון טוב, טועים ומביעים את אמונתם באופן ספונטני ופזיז. הטעות ברורה כשמש בצהרים – בית המקדש הוא מקום בו אמור לבוא לידי ביטוי האיזון המיטבי בין הרגש, הרצון ואף התבונה האנושיים, לבין מצוות התורה. אין די בלהט הקדוש והוא אף מסוכן כשאינו מודרך על ידי התורה.  כל זה יפה וטוב, אבל העונש, גם אם בא למען יראו וייראו אינו מתישב על השכל והלב. זהו מקרה מובהק של חוסר מידותיות מזעזע. לעניות דעתי, דעתם של חז"ל לא נחה וכאבם לא שכח גם לאחר כל דרשותיהם. גם כאבי שלי לא פג ולא שכח.


אני מאמין (נכתב ביום הזכרון לשואה)

אני מאמין באלוהִי שבאדם, כלומר בטוב, בתבונה ובחופש שלו המפכים ממעיינות עמוקים של חיים ואור שבו (בריאה). אני מאין שאם ישכיל להיפתח אליהם ולהביאם לידי ביטוי עשיר ככל האפשר (התגלות), הוא ילך ויגיע 'רחוק' (גאולה).

אני מאמין באלוהִי שבמציאות (בהוויה),  כלומר, בכך שיש במציאות, מתחת פניה הגלויים, תהומות עמוקים. אני מאמין שיש במציאות, למעלה מפני השטח שלה, שמיים גבוהים ואופקים פתוחים. התהומות העמוקים והשמים הגבוהים הם המימדים הנעלמים ונסתרים של המציאות,  שעל ידי פתוח האלוהי שבאדם, ניתן להתחבר אליהם, ולהתברך מהם, לטובת המשך העצמת האלוהי שבאדם, ומתוך כך לבנות חברה אנושית-אלוהית טובה-קדושה, יותר ויותר.

אני מאמין שעם ישראל, מבקש לעשות את התנועה זו (ציפית הגאולה האוניברסלית), ומסוגל לעשותה (עם סגולה, אתה בחרתו), ואני מאמין שהתרבות והמסורת הישראליים (תורה ומצוות / תורה עבודה וגמילות חסדים), הם כלים הולמים להגשמת חזון זה.

אני מאמין שיחד עם התיקון וההתעלות המוסרית של ישראל, ילכו גם הצדדים הקשים שבאדם ובמציאות ההסטורית ואף הטבעית (שאי אפשר להכחישם, בודאי לא לאחר השואה), יִכָבְשוּ וְיֵחָלְשוּ, ואף יזדככו ויתעדנו,  ויצטרפו לפרויקט האנושי – האלוהי.

כל מילות המפתח של שפת האמונה הישראלית (עבודת אלוהים, דתיות, קדושה / בריאה – התגלות – גאולה / הנהגה – השגחה – גמול / תורה, תפילה, מצוות, גמילות חסד, וכיו"ב) מקבלות מובן ומשמעות הנגזרים מ'אני מאמין' זה, שהם שונים ברב או במעט ממובנם ומשמעותם השגורה.


זיקוק מיום העצמאות

בשיחה לקראת יום העצמאות התחדדה – התנסחה לי התובנה הבאה. הארת הקדושה המיוחדת של יום העצמאות היא הארת הקדושה ש'בעולם', ולא זו ש'בשמי מרום', הקדושה שבטבע ובחול ולא הקדושה המתבדלת מהחול והלוחמת בטבע. ההכרזה על הקמת המדינה, היתה הכרזה על פתיחתו מרצון ובשמחה של עידן חדש של אמונה, דעת ועבודת אלוהים. הכרזה על כניסתנו מרצון למרחב הכי לא 'רוחני' שאפשר להעלות על הדעת – המרחב הארצי הפוליטי על כל אתגריו (שאיש לא עמד בהם עד היום ועד בכלל). הכרזה על הנכונות לצאת מאיזור הנוחות של אומה פורחת באויר, מהמרחב הדתי הרוחני הסטרילי של הגלות. כריתת ברית, עם חיי עם בארצו, בידיעה ברורה שאין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא, כלומר, שבמרחב החדש הזה, ניפול ונכשל, נבוש וניכלם, ואף כנשכיל להיטיב ולברך, תהיינה הטובה והברכה חסרות ואף פגומות.

השמחה ביום העצמאות הינה על תיקון חטאה הקדום של הנשמה הבוכיה על כורח ירידתה לחיות בעולם הזה. השמחה על התבגרותה של הנשמה 'בת המלך', התגברותה על געגועיה אל ארמון אביה וכניסתה מרצון בעול תורה ומצוות. השמחה לחיות ולעבוד בגוף נגוף ובעולם חסר ופגום, המחסר ופוגם בכל מה שבו. השמחה ביום העצמאות היא על תיקון חטאם הקדמון של ישראל – חטא המרגלים, המיאון לצאת מן הענן ולהכנס אל 'המציאות האמיתית', הקשה והמסובכת. שמחת האהבה המקלקלת את השורה, היודעת את הפלא והקסם של החיים גם בחיים הארציים הנורמליים. שמחת הנישואין שלאחר ארוסין כל כך ארוכים.


פרדוקסליות

אין אמונה פשוטה ואין כפירה פשוטה. כל אמונה היא פרדוכסלית וכל כפירה היא פרדוכסלית. הסיבה פשוטה (?). אין מציאות פשוטה ואין אדם פשוט. המציאות פרדוכסלית (ואף אבסורדית) והאדם הוא יצור פרדוכסלי. אמונה טבעית פשוטה ותמימה, וכפירה טבעית פשוטה ותמימה, אינם אלא אטימות.


אמונה שהיא כפירה

בציפיה לגאולה, בתפלה לישועה, ולמעשה בעצם הקיום האנושי הפעלתן – הקודח, יש הכחשה של החסד האלהי המתחדש בטובו ונרעף עלינו בשפע בכל יום תמיד, ואף בעצם קיומו של גומל החסדים הטובים.


לצאת מן התיבה וללכת

המעבר מאמונתו התלותית והפסיבית של נח (את האלוהים התהלך נח), לאמונתו העצמאית והפעילה של אברהם (התהלך לפני והיה תמים), עדיין לא הושלם. הַגָּלוּת הִסִיגָתְנוּ אחור, הפכנו מ'בני אברהם' ל'בני נח'. גם לאחר שנקבצנו ובאנו לארץ ישראל כדי לבנות ולהבנות בה, אין לנו האומץ (ולעתים נראה שאפילו לא הרצון) לצאת מאיזור הנֹחוּת שלנו… אנחנו ממשיכים להתכרבל בתיבה, מטפלים במסירות בגן החיים הדתי שלנו, ולא 'רואים' ולא 'סופרים' את מי שמחוצה למתחם הדתי המוגן. אמנם אבא 'נתן לנו את המפתחות', קרא לנו לקחת אחריות ולרוץ לפניו ולהאיר את החושך המכסה ארץ. אבל אנחנו ענוותנים בני ענוותנים, קטוננו מכל הטובה הזו, פנינו לי-ה ולי-ה פנינו. מצפים למוצא פיו, חרדים להחטיא את רצונו הקדום. זה שמקודד בספרים העתיקים, אלה שאותם אנו לומדים בחרדת קודש, ברתת וזיע, שהם הם המצמיתים כל ניצן של אומץ ועוז, ומסרסים כל כשרון של יצירה וחידוש. כאז גם היום נשמעת הקריאה: 'צא מן התיבה'! 'לך לך'!


הרהור שואה מפוקפק

ראית השואה כתולדה של הבחירה החופשית של האדם, היא הראיה הפשוטה והריאליסטית ביותר. יש בה, גם אין זו הכוונה, זיכוי של אלוהים ופטירתו מאחריות לשואה. אלא שיש בדעה זו, החמצה של מה שהתרחש מאחרי הקלעים של בימת ההסטוריה ואיפשר את השואה. הסיפור של הבחירה החופשית של האדם, הוא סיפור ישן נושן, שלא היה לו הפוטנציאל של הכרעה, תכנון וביצוע של 'הפתרון הסופי'. משהו שהתרחש כמה שניות הסטוריות לפני השואה, הוא שאיפשר אותה. זהו סיפור של בחירה, חופשית כמובן, אבל, לא של האדם, כי אם של אלוהים. הבחירה לצמצם עצמו צמצום נוסף, ולשוב אל החלל הפנוי החדש שנוצר בדמות אדם ובצלמו. או בדימוי אחר, ההכרעה לנס נסירה נוספת את האדם, ולהפקיד בידו את ריפוי הפצע שותת הדם ואיחוי הקרע.

מכאן ואילך, בבריאה החדשה, בעידן המודרני, יתגלה אלוהים אך ורק דרך תודעתו ובחירתו של האדם. האדם החדש שנברא מסוגל לחולל גדולות ונצורות, לתקן ולגאול את העולם. והוא חולל גדולות ונצורות, והתקדם כברת דרך הגונה בתיקון העולם. לעתים דומה עלי שאנו חיים בגן עדן, בעולם הבא, בעולם התחיה. מהעת החדשה ועד לתקופתנו, מתברכים אנו בשפע אדיר ההולך ומתגבר של חכמה, מדע וטכנולוגיה, של חירות צדק ושוויון, של אריכות ימים ואושר, העולים על כל החזונות הפנטסטיים ביותר של נביאים ומשוררים, חכמים וחולמים. דא עקא שהאדם החדש מסוגל גם להחריב את העולם, פיזית ומוסרית. וכ'טוב לבו' בלחמה של התבונה וביינה של הרומנטיקה, הוא עושה זאת בהצלחה ניכרת. השואה לפיכך היא אכן תולדת הבחירה החופשית, של האדם האלוהי, או שמא של האלוהים האנושי.