Print Friendly

עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָֹמֵחַ

ברצוני לשתף אתכם בחוויה עזה שחוויתי לפני כחודש. בעודי מתהלך בבית המדרש כדי לחלץ את גופי מעט, ובעיקר כדי לרחרח אחר 'חומרים חדשים' שבאו בשעריו, צד את עיני ספר שלא הכרתי. על כריכתו 'שיחקה' אש בגווני כתום. בראשה (גם כן בכתום) התנוסס שם הספר: 'אֹמֶר ואש', ומתחתיו באותיות שחורות כותר המשנה: שערים להגותו וחייו של פרנץ רוזנצוויג'. בתחתיתה שם המחבר (בלבן): אהוד נאמן.

נגשתי, אחזתי, פתחתי. החלתי לקרוא את 'מבוא השערים' בו נפרשה תוכנית הספר, ואת השער הראשון שלו: 'עזה כמוות אהבה', ואורו עיני. פעמים רבות הלכתי לאיבוד במבוך של רוזנצוייג, ב'כוכב הגאולה', והנה ספר על משנתו, והדברים כל כך ברורים ומאירים. דילגתי לסופו של הספר, וקראתי את 'דברי הזכרון על מחבר הספר אהוד (אודי) נאמן' מאת המשפחה, ודמעו עיני. חייו של אהוד הם סיפור מדהים וכל כך עצוב, והספר שכתב הוא ספר מדהים וכל כך משמח. לא ידעתי את נפשי. מאז, אחזתי את הספר הזה שאהבה נפשי ולא ארפנו, עד שיביאני אל בית אמו וחדר הורתו של מי שכתב:

'שמי היה צריך אפוא להיות יהודה בן שמואל. ובכן, שמי זהה בדיוק עם שמו של האיש הגדול שאני איני אלא גלגול בינוני שלו על דרך העיבור: יהודה הלוי.' (פרנץ רוזנצוויג, מבחר אגרות וקטעי יומן, עמ' 379 מובא בראש הספר 'אמר ואש').


מיומן שבועי ליומן קריאה

השבוע, יהיה היומן השבועי ל'יומן קריאה' של השער הראשון של 'אמר ואש'. ההתגלות אותה חווה רוזנצוויג והזכיר לא פעם בכתביו, הכניסה אותו בסוד האמונה באלוהים כבורא, מתגלה וגואל. חווית ההתגלות שהיא חווית הנאהבות על ידי אלוהים, שחררה אותו כליל מאימת המוות. הנה כמה מובאות על כך מהספר 'אמר ואש', ולאחריהן הרהורים שלי על ה'התגלות האלוהית האישית'.

*
במרכז כתיבתו של רוזנצווייג ניצב כוכב הגאולה. הורתו ולידתו של ספר זה יש בה מן הפלא: כתיבתו הראשונית של הספר נעשתה בימי מלחמת העולם הראשונה, בחזית בה הוצב רוזנצווייג כחייל. רוזנצווייג כתב את הכוכב במשך ששה חודשים, בפרץ כתיבה בלתי-ניתן לעצירה, על גבי מאות גלויות שנשלחו בזו אחר זו מן החזית אל אמו. הכוכב אוצר בתוכו את הגותו של רוזנצווייג כפי שהתגבשה עד אז: מלחמתו בפילוסופיה ופירות פולמוסו הבין-דתי עם ידידיו המומרים, חוויותיו מהאירועים האישיים שעברו עליו וחוויות המפגש עם אחיו יהודי מזרח אירופה בימי המלחמה. הספר פורש גם את השקפתו על ההיסטוריה, ועל מקומו של עם הנצח בדברי ימי העולם. יסודו של הספר התגלה לרוזנצווייג בהארה בלתי-צפויה, שהתרחשה בעת מפגש כואב עם צמח קוצני:
בפתרון זה של אותה בעיה עצמה עבדתי שלוש שנים, למן אביב 1914 עד סתיו 1917. כאשר מצאתי אותו בהיכשלי בלילה על צמח קוצני מגעיל בדרכי מן החזית אל פרילפ שבמוקדוניה – ידעתי 'את הכול'; היה זה הרגע שבו הופקד בי הזרע של ספרי (עוד לא בצורת ספר); ידעתי את היחס בין בריאה להתגלות, ומכאן, שישה שבועות לאחר מכן, כשניסיתי לתרגם זאת מן הדעת נטולת הדיבור אל לשון דברים, נבע לי כל השאר כאילו מאליו (אגרות, עמ' 263).
לימים ייתלה רוזנצווייג בהשגחה פרטית את פרץ היצירה שכמו נכפה עליו ואת העזתו לכתוב ספר הגותי בגיל כל כך צעיר, שכן למפרע התברר כי כבר אז הוא עמד סמוך לסיום חייו, והמתנה משמעותה הייתה החמצה.
*
האהבה מתארעת רק כאשר היא מתארעת, ויותר מכך – היא פונה רק למי שהיא פונה. אלוהים אוהב את מי שהוא אוהב ומתי שהוא אוהב. כשם שהאהבה האנושית משמעה בחירה – האוהב מייחד לו, מקדש לו, אחת מיני רבות – כך גם האהבה האלוהית פונה ברגע מסוים לאדם מסוים. היא תעשה נחלת הכול רק צעד אחר צעד, כשאלוהים יאהב, עם הזמן, את מי שעדיין איננו אוהב.
הניגוד המנהיר, על דרך השלילה, את אופייה של האהבה הוא מושג ההתגלות באסלאם, [… בו] מופיעה האהבה האלוהית בעולם כ'דבר', כמשהו קיים ועומד. היא איננה מתחדשת, ואין בה בחירה ומשוא פנים. היא קיימת כתכונה של אלוהים, ועל האדם לדחוק את עצמו במעשיו כדי להיות כלול בה. לפי תפיסה זו האהבה של אלוהים איננה רצונית; לא יתכן שאלוהים יחליט לאהוב את החוטא דווקא, ולא תתכן בחירה של אדם מסוים או עם מסוים. אם אדם לא נאהב על ידי אלוהים, לפי האסלאם, הדבר תלוי רק בו ובחסרונותיו; זאת בניגוד לאהבה שמתאר רוזנצווייג, התלויה בהחלטתו של אלוהים, ולשאלה מדוע לא אוהב אותי אלוהים התשובה היא – עדיין לא: "בשגם אותו, את בעל השאלה המדמֶה שעזבה אותו אהבת האלוהים, יאהב אלוהים" (שם).
האהבה באסלאם, וכן בתפיסות פילוסופיות שונות המדירות מאלוהים את המימד הרצוני, היא כמו אור הזוהר ממנו. כדי לזכות באור על האדם לפקוח את עיניו, לצאת מן המערה החשוכה בה הוא שרוי. לעומת זאת, באמונת האמת האלוהים ברצונו-אהבתו פוקח עיני עיוורים ומוציא מן המחשכים. האהבה איננה התרחשות אלא עובדה קיימת ועומדת, היא פרושה על הכול וכל הרוצה ליטול בה חלק יכול לדחוק עצמו אליה.
מגילת שיר השירים, הכתובה כהתרחשות ללא כל קביעה קיימת, שצורתה היא של דיאלוג דינמי המתאר את האהבה כבחירה והעדפה – מציגה אהבה שונה מאד מאהבות אלו, ולכן אהבה זו נתפסת כאהבה חילונית ולא אלוהית. גם רוזנצווייג רואה בשיר השירים שיר אהבה חילוני, אבל דווקא משום כך הוא מהווה בעיניו תיאור נאות לאהבתו של אלוהים, שהרי האדם אוהב כפי שהוא אוהב מכיוון שכך אלוהים אוהב. גם האהבה של אלוהים היא העדפה ובחירה, גם היא איננה מתמדת אלא מתחדשת תדיר. הרוצה להכיר אהבה של מעלה עליו לחוות אהבה אנושית, שכן האדם אוהב אהבה אנושית רק מכוח האהבה של מעלה.
אהבת אלוהים, איננה אהבת הכול אלא אהבה רצונית המכוונת לאדם מסוים. האהובה מאושרת כיוון שהאהבה פונה אליה במיוחד, אל ייחודה ועצמיותה. במפגש עם האהבה, היחידאיות של האדם מתעצמת; אך בעוד שבעצמיות המסוגרת מקור היחידאיות הוא העצמי, באהבה מקורה בכך שהאוהב בחר בי, שאלוהים אוהב אותי.
*
"עזה כמוות אהבה". במה דומה האהבה למוות? המוות, כפי שראינו, הוא גולת הכותרת של עולם הבריאה; הוא מסיים את הדבר, ופותח אותו לקראת מציאות חדשה; כך דווקא אל מול המוות הטבעי של האדם, מתעוררת עצמיותו הנצחית. המוות אינו תוצר של העצמיות, הוא תוקף את האינדיבידואל מבחוץ, ובכך מתעוררת עצמיותו. כך גם באהבה, ובמיוחד באהבתה של האהובה: האהבה תוקפת את האהובה, באה אליה מן החוץ ביום מן הימים, וכמו כוחו המשדד של המוות, כך גם היא מבטלת ומאיינת. האישה מתה באהבתה, מתבטלת לגמרי ומפציעה אל תוך היותה אהובה. היא עוברת מטהמורפוזה, מהיותה בת-חלוף היא נעשית נצחית. חווית האהבה התוקפת את הנפש היא חוויה המזעזעת את אמות הסיפים של הקיום, בעקבותיה העולם מתמוטט והקרקע נשמטת. באורה של האהבה, נתפסת המציאות הקודמת כשרויה באפילה. זהו משבר שהוא תנאי להיוולדות מחדש: "צריך היה אפוא שיבוא זעזוע תחילה כדי שתוכל העצמיות להיות לנפש נאהבת" (כוכב הגאולה, עמ' 211).
*
האינטימיות, הלבדיות של הנפש הנאהבת עם אלוהיה – זהו עניינה של ההתגלות. החוויה של היותה נאהבת ממלאת את הנפש ביטחון, ובה היא מוצאת את אישורה-אושרה. באושר זה הנפש מתאשרת, אך העולם מתפוגג. "מי לי בשמים, ועמך לא חפצתי בארץ" (תהלים ע"ג, כה), אומר המשורר כהמשך לקריאתו "ואני תמיד עמך" (שם, כג); כאשר אני "עמך" אין לי חפץ בארץ. ובלשונו של רוזנצווייג – "דיה [לאהובה] באהבה זו שהיא נאהבת – ומה תחפוץ עוד בשמים ובארץ?" (כוכב הגאולה, עמ' 202. ועיין גם אגרות, עמ' 241).
חווית האהבה היא הקיום של העולם הבא, של המוות, שבו העולם הופך מיותר ומתאיין. האינטימיות שבין האוהבים ממוטטת את העולם סביבם, ומלבדם דבר אינו קיים. כך כותב רוזנצווייג לאהובתו:
הביטי, כל תעלומת החיים נעוצה למעשה באמיתיות, חלילה לאדם להכחיש חוויה גדולה כזאת. חשתי על בשרי, בצורה בלתי אמצעית, בצליפות שבט אלוהים ובלטיפות ידיו הרכות […] בשנת 1914 כאשר האמנתי רק בחיים יהודיים ואת הפלאים האישיים שלי ראיתי כדבר שלא כדי 'לדבר' עליו, עברתי על פנייך בלי משים. והנה השתנו פני הדברים, עתה אני סבור שכדאי 'לדבר' בהם, ואני רוצה להעיד עליהם […] המיוחד שבנו הוא שבמקרה שלנו, האלוהים דיבר אלינו לא רק בעד מאורעות חיינו אלא מעבר להם. הוא גימד את החיים סביבנו כתפאורות תיאטרון נופלות, ועל הבמה הריקה הוא דיבר אלינו (אגרות, עמ' 189, עמ' 191).

הדברים של רוזנצוייג מרגשים ומאירים באור יקרות, ומונהרים להפליא על ידי אהוד נאמן. ההתגלות האלוהית היא התגלות של אהבה רצונית המכוונת ופונה אלי. התגלות – אהבה זו, עזה כמוות, ובכך היא משחררת מיראתו, היא מכוננת את הנאמנות המוחלטת לאלוהים ואת אהבת הרע כביטוי הפעיל לנאמנות זו. והדברים ארוכים…


התגלות אישית של אדם לחברו

מה שעושה את הפניה האישית, של אדם לאדם (סוביקט לסוביקט, 'איש לרעהו') להתגלות אישית, הם מאור הפנים שבפניה, והתוכן המתגלה בה.
מאור הפנים של הפונה אלי, מנכיח את הפונה ומגלה משהו מאישיותו, מלבו. משהו שברגיל, אינו גלוי ושקוף, 'סוד'. כשהפונה אלי נוכח בפנייתו, מרוכז ומכוון אלי, מביע ענין, דאגה וחמלה, אהבה וידידות, הופכת התגלות זו לאישית ומשמעותית עבורי. זהו המדיום של ההתגלות, שיתמלא בתוכן.
התוכן הנאמר לי (במלים או בשפת הגוף) על ידי הפונה ומתגלה אלי, אף הוא 'התגלות', בה במידה שהוא מחדש לי דבר מה שלא ידעתי. כשהתוכן המתגלה אלי מכוון אלי באופן אישי, נוגע בי, חודר ללבי, ומחדש לי 'משהו' על עצמי ועל חיי. אם הוא יחודי ובלעדי לי, מתעצמת התגלות זו.
ואם הפניה אלי כוללת קשב וציפיה למענה שלי ולפניה ממני, ואני נענה לה, ההתגלות הופכת למפגש, נוצר דיאלוג, שעשוי להביא אף לאינטימיות.

במפגש כזה בין שני בני אדם (שאפשר לקרוא לו 'אני – אתה', או 'פנים בפנים'), לא מתעורר ספק כל שהוא על הריאליות והממשיות של עצם הפניה האישית אלי. באשר לערכה ומשמעותה של פניה זו כהתגלות וגילוי, בהחלט יכולים להתעורר הרהורים וספקות.

כשהאדם פונה לחברו, פניה זו 'כופה' את עצמה עליו כמו אור השמש בצהרים, ובמידה שדבריו ברורים, אף הם כופים את מובנם עליו, והם ברורים לו כשמש בצהרים. אמנם, גם מפגש בין אישי ישיר לא אמצעי שכזה, מתווך על ידי מכלול האישיות שלי. הרגשתי את הפניה וההתגלות, כמו גם הבנתי את התוכן המתגלה, הם פרי של פרשנות אישית סוביקטיבית שלי (רפלקטיבית ומודעת, פחות או יותר). כשהיא נעשית בנסיבות פסיכו-פיזיולוגיות 'רגילות', ובמידה שסגנון ההתגלות ותוכנה אינו עמום ואיזוטרי באופן יוצא דופן, פרשנות זו היא ברת הצדקה ותקשור וכו'.

זו ההתגלות האישית הזמינה לנו, גם אם אינה כה שכיחה כפי שהיינו רוצים.


התגלות אישית של אלוהים לאדם

האפשרות המובהקת ביותר של התגלות אלוהית אישית לאדם, היא ההתגלות הנבואית המקראית. בשלמותה, מתגלה אלוהם לאדם בדמות אישיות הפונה אליו וקוראת לו להקשיב לה, מגלה לו 'תכנים' או מטילה עליו שליחות. לעתים, בוקע הקול הקורא ונשמע הדיבור המגלה מ'עב הענן' או מן 'הערפל', כלומר, לא מדמות הניצבת לפני האדם.

החלום (בשינה או בהקיץ) אף הוא עשוי להיות 'אחד מששים מנבואה', באשר בו מתגלה אלוהים לאדם באמצעות מראות וחזיונות. אמנם אין בהם דיבור מגלה או משלח, אך 'עלילות' שיש לפענחן, יש ויש.

רוח הקודש וההשראה, הינן חוויות של התגלות אישית אל האדם. התגלות בה מתגלה אליו אלוהים לא במראה ודיבור, ואף לא במראות וחזיונות, אלא בתובנות ועצות.

הנביעה וההברקה, אף הן עשויות להיות, התגלות אלוהית אישית, בה מתגלה אלוהים אל האדם מבעד לנשמתו, מפנימיותו.

בשתי האפשרויות האחרונות, מתוארת לעתים חווית התגלות זו, כמצב של היות 'מדיום', להתגלות האלוהית דרכו, דרך דיבורו, כתיבתו, נגינתו או כל מעשה אחר.

ההתגלות של היומיום, עשויה להתרחש כשהאדם המתהלך בטבע, מתבונן בו או שוהה בו, חווה התגלות אישית, מקשיב ושומע את פנייתו של אלוהים אליו דרך הטבע. אף במרחבים אנושיים ואף אורבניים, עשוי אדם לחוות חוויה שכזו שתחדש בו חיים ואור.

כל האפשרויות הללו הן אופנים של התגלות אלוהית אישית, אם נשמר בה המאפיין המובהק של התגלות כזו – נשמרת השניות המובחנת של מתגלה ומי שזוכה להתגלות. בכך מובחנת ההתגלות האישית מחוויות מיסטיותשל התאחדות, התכללות ואף התבטלות.

בכל התבניות הלא נבואיות מובהקות, של ההתגלות, ישנו מרכיב הפרשנות וההכרעה לקבל את ההתגלות כהתגלות עם כל המשתמע מכך. באפשרויות אלה, מקדים ומתעורר ספק נוסף: האם אכן היתה כאן פניה והתגלות שכוונה אלי באופן אישי? או שמא זכיתי לאור מן ההפקר? כאדם המהלך ביום מעונן ולפתע הכל מתגלה לו באור חדש, כיוון שהרוח נשאה את העננים והשמש המאירה את העולם כולו (כ'מונה ליזה' המביטה בכל באיה), האירה גם לו.

אף בנבואה המובהקת, הבנת הנאמר וכוונת האומר, היא פרי של פרשנות. בנוסף לכך עלול להתעורר הספק, מי הוא המתגלה אלי? האם זו נבואת אמת או נבואת שקר? ובעצם, גם אם לא מתעורר הספק על עצם ההתגלות, ההכרעה שזו התגלות אלוהית אישית אלי, היא סוף סוף תולדה של פרשנות.


אומרים יש התגלות אישית בעולם

אפשר שב'חקירות פנומנולוגיות' אלו, משתקפים התיסכול והספקנות של מי שלא זכה ('עדיין', כדבריו של רוזנצווייג שצוטטו לעיל) להתגלות אישית של אהבת אלוהים אליו. אמנם, אני מקוה שיש בהם יותר מנרגנות וחשדנות. הייתי רוצה להאמין שדווקא תשומת הלב לכך שההתגלות האישית, שכאמור, אינה מוחקת את הנאהב הזוכה לה, מתקיימת במרחב מודע ורפלקטיבי, בו מתרחשת פרשנות סובקיטיבית והכרעה אישית, תפתח את שערי ההתגלות האישית הבוגרת לפנינו. הפנטזיה על התגלות מסוג 'כפית הר כגיגית', שלא תיתן מקום לתנועה של פרשנות והכרעה, ותייתר אותה כליל, מחמיצה את העיקר. התגלות 'חזקה' כזו, היא בבחינת 'תפסת מרובה לא תפסת'. היא קרובה מאוד לקליטה החושית, שבה נמחקת במידה רבה, היחודיות האישית הפנימית שלנו (זהו מחיר האובקייטיביות…). זו תהיה התגלות של 'עובדות' ולא של 'ערכים', שהיא בעצם התבטלות. במקום לשגות באשליה מטעה זו, הבה נפתח ונטפח את פתיחותנו ורגישותנו, את הקשבתנו ואת שמיעתנו, ומעל לכל את האומץ להענות לקול הדוד הדופק ולפתוח לו את השער הנעול.