Print Friendly, PDF & Email

יומן מסע-בית בלב ה(י)הודי – שבוע 3

הנה חלף עבר לו השבוע השלישי בבית הלב היהודי בכפר בגסו, שבפאתי דרמסאלה, שבמחוז קאנגרה, שבמדינת הימאצ'ל פרדש,  שבמדינת הודו. שבוע גדוש של מפגשים ושיחות עם המטיילים הפוקדים את בית הלב היהודי, סדנאות (בישול, שירה מקודשת), ערב חומוס פלאפל, לימוד פרשת שבוע (על סוגי הדבקות) ואפילו טיולים מהנים באיזור ההררי (והגשום) הנהדר הזה. היום כרגיל בימי ששי קילפנו, קצצנו, בררנו, בישלנו, טיגננו, ועוד ועוד, לקראת שבת בעזרת אנשים טובים שבאו לעזור. עכשיו אצלנו כבר ארבע וחצי אחה"צ (ב19:03 הדלקת נרות) ואם אתם קוראים את האגרת הזאת, כנראה שהצלחתי להביא את המחשבות של השבוע לרמה מינימלית של מובנות…


שיחות בהודו

לקחתי אתי להודו כמה ספרים שציפיתי שקריאתם תעורר מחשבה והשראה. ה'ספריה' שלי כאן כוללת את הספרים הבאים: 'ערות בחיי היומיום' של סטיבן פולדר; 'מדיטציה יהודית' של תומר פרסיקו; 'מבקשי הפנים' של מלילה הלנר-אשד; 'להרבות טוב בעולם' של אסתר פלד; 'ביום בו תקרא לי אבא' של אביעד פרידמן; 'על הדבש ועל העוקץ', סיפור חייה נעמי שמר מאת מוטי זעירא; זאת בנוסף לספריה תורנית זעירה, הכוללת ספרים של הראי"ה קוק ('אורות האדם' ו'אורות התשובה'), הרב שג"ר (על אלול ותשרי), הרב מנחם פרומן (חסידים צוחקים מזה'). כל זה 'יושב' על חומש דברים שהוא סיפור המסגרת של תקופת שהותנו כאן. לא התבדיתי, הספרים הללו, כל אחד בדרכו שלו, אכן מעניינים ומאלפים. הם מתפקדים גם כ'חברותות' מאתגרות, הקוראים להעמקה ולפיתוח ולא פחות מזה לבחינה בקורתית. השבוע אשתף בדיאלוג שקיימתי עם המאמר 'שמחת חיים וזכרונות קשים' שבספרו של סטיבן פולדר.


הזכרון – זכה נעשה לו סם חיים, לא זכה…

הזכרונות שלנו הן טבעות גזע עץ החיים שלנו המספרות את הסיפור של חיינו. הזכרונות שלנו הם פרקי הביוגרפיה שלנו, המעצבים את אישיותנו ואת המודעות שלנו. יתר על כך, הם, כמכלול, מהווים את הזהות האישית שלנו. יותר ממה שזה נכון במרחב האישי, זה נכון במרחב הלאומי, ובאופן מיוחד בתרבות הישראלית העומדת על שלושה עמודים: על זכרון, על זכרון ועל הזכרון (מצוות זכרון, ימי זכרון, תפילות זכרון, ספרי זכרון ועוד ועוד). אחד הפסוקים המכוננים של אתוס הזכרון הישראלי הוא: זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ: (דברים לב ז).

בבודהיזם נתפס הזכרון כמבנה מנטלי ('סנקהרה') המוּעָד להיות משעבד ומאמלל. במאמר הנ"ל מבקש סטיבן לשחרר אותנו כיחידים וכחברה מהשיעבוד לזכרונות, מההיצמדות הכפייתית אליהם ומההזדהות איתם. הוא אמנם אינו מכחיש את התועלת ההישרדותית הבסיסית שלהם, ומדגיש שהוא אינו קורא להכחשה או הדחקה של הזכרונות, אלא על פיתוח של היחס הנכון לזכרונות, על ידי התירגול של מדיטציה ויפאסנה (מיינדפולנס).

חשוב לי לומר בפתח הדברים שאני ממש לא בטוח שירדתי לסוף דעתו של סטיבן, כך שהדברים הבאים הם במידה רבה דיאלוג ביני לבין מה שהבנתי מדבריו.


אי היקסמות והתעוררות

ה'סור מרע' המאפשר את ה'עשה טוב', הוא 'אי ההיקסמות', 'ההתפכחות', מהשפעה ההיפנוטית של הזכרונות. אי ההיקסמות הזו היא חלק מאי ההיקסמות הכללית מהאשליה של המציאות והחיים, בכלל, ומאשלית הזהות, המהות  והעצמיות, בפרט. הכל זורם ואנחנו צריכים ללמוד למעט (ואף לאפס) את הפרשנות וההבניה של זרם החיים לקונספטים ולתבניות. לחיות את הרגע את ההווה בהתעוררות ובמודעות, אך לא להיצמד אליו ולא להצמיד אותו אלינו, אלא, להמשיך הלאה אל 'ההווה הבא'. לחיות ללא עבר מעיק וזכרונות רעילים, וללא עתיד אידיאלי וציפיות מתסכלות. לחיות ולהיות לגמרי נוכח בהווה. לחיות כמו ילד.

'ניבאנה – להיות באופן מלא ברגע הזה, עם תחושת ההשתאות שהוא מעלה בנו עם פתיחות וללא הבניות והיצמדויות. זו עבודה מתמדת של שחרור, המתחילה במפגש עם הצלקות והפצעים וההתמודדות איתם. מגע במקומות הקשים, הזרמת אנרגיית חיים לתוכם ותנועה לעבר תחושת רווחה קיומית. החיים הם רק החיים, הם מעניקים לנו את הטרגדיות הגדולות ביותר ואת השמחות הגדולות ביותר, והם בלתי נשלטים. אני שואפים [אמורים לשאוף] להפוך לכלי חופשי ופתוח שיכיל את החיים הנצחיים הללו. כשאנו חיים כך, ליבנו מאמץ לחיקו עולם רחב יותר מהסבל האישי שלנו, ומפתח יכולת להגיב ולפעום עם כל היצורים החיים' (שם)

אמנם, דומני שרובנו כבר לא 'ילדים' וגם לא תמימים, אלא בוגרים רפלקטיביים. אי אפשרי לנו להמית את הזכרונות, ולא לכבות לגמרי את התשוקות והציפיות (=נירוונה), וגם לא להשתחרר לחלוטין מהמודעות העצמית והסביבתית, ולא מחווית הזהות העצמית האישית והלאומית. אם לדייק יותר, יתכן שמתי מעט יכולים, אבל האם זה נכון? לדעתי, זה לא נכון ולא רצוי. בעיני זו סוג של בריחה מהחיים שלנו כבני אדם, הנובעת מיאוש מלתקן את מצבם העגום בעליל. ברור שאנו קרואים תמיד לזקק את המודעות העצמית והסביבתית שלנו ואת אופן וקצב ההתנהלות שלנו, כדי שלא יאמללו, או גרוע יותר, יצמיתו אותנו, אבל לאפס ולאיין, נראה לי כמאור לא פשרי לרובנו, רוב רגעי חיינו, וגם לא ראוי. אעיר, באמת ללא שמץ ציניות, שאי אפשר להתעלם מהתובנה שגם 'אי פרשנות', היא עצמה פרשנות, ו'אי היצמדות', אף היא אג'נדה העלולה לגלוש לכדי אידיאולוגיה נוקשה.

קול התבונה שלי מזכיר לי שלא הגיוני שמסורת עתיקה וגדולה כל כך הינה טעות גרידא. אני מודע לכך שהסתייגותי מגישה זו, נובעת ממה שאני, כלומר, ממגבלותי ועיוורוני, מהתניותי ופחדי, אבל זה כרגע מה שאני. כאמור אני רואה בגישה זו התנכרות לטבע האנושי שהיא חטא החטאים (ראה אורות התשובה ד ה). כאן נחלקים היהודי וההודי שבי.


השואה זכרון והכחשה

למרות כל האמור לעיל, אני חושב שיש מקום לגישה זו במכלול החיים. ההסתייגות שלי הינה מהטוטליות של גישה זו. הנה למשל ציטוט חינני מהמאמר, שאיתו אני מזדהה כהליך של השתחררות מזכרונות משעבדים ומאמללים, אך לא כאמירה גורפת:

'סיפורים הם רק סיפורים, נרטיבים הם רק נרטיבים. מה שמתהווה, הוא רק מה שמתהוה. אם נרפה וניתן לזרם החיים לשאת אותנו, הפצעים יעלמו … (זכרון של) חוויה קשה יכול להופיע כמו אורח גס רוח בביתנו ולגרום לנו לבכות, אך ברגע הבא, נתחיל לצחוק והאורח יעלם.'

מה שממש היה קשה לי במאמר, היתה ההתייחסות לשואה. לאורך המאמר, מביא סטיבן שוב ושוב את זכרון השואה כדוגמא לזכרון אובססיבי, שלילי ומזיק. קורא לנו כחברה וכיחידים, להשתחרר מההזדהות המצמיתה והמאמללת עם  זכרון השואה. הנה שורה של ציטוטים מהמאמר:

'החברה היהודית הישראלית הפכה את השואה לסמל חברתי ופסיכולוגי שפועל כתוכנית רקע בנפש הלאומית, נרטיב רב דורי של קורבנוּת. ויש לכך תוצאה רעילה – דריכות מתמדת, חוסר שלוה פנימית וחוסר יציבות שמקורם בקול נסתר וטורדני שתוהה כל הזמן מהו האיום מהיכן יגיע האסון הבא'

'תחושת הקורבנות לדוגמא, היא סנקהרה טיפוסית, פילטר שאנו רואים דרכו את העולם, ואנו מחפשים ולכן גם מוצאים הוכחות לכך שאנו קורבן, אך למעשה זו רק השקפה, סיפור, לא מציאות.'

'אפילו לסיפור כואב כמו השואה, כל עוד אנו לא נאחזים בהם, מכחישים אותם, קוברים אותם, משתמשים בהם, מזדהים איתם, או מאפשרים להם לרדוף אותנו, או לשלוט בנו, אם אנחנו מודעים לנזילותו של הזיכרון, הסיפורים הופכים פחות אישיים ופחות מושרשים בתודעה והצלקות שלנו נרפאות.'

'בישראל, הפחד משכחת השואה, גובל בפניקה חברתית, אך למעשה חרדות כאלה מביאות לתוצאה הפוכה, הן הופכות את השואה לאייקון, אובססיה, לזהות חברתית, לסמל ולזיהויו מתעלמות מהיותה חווית עבר הפוצעת את ההווה. אם נחוה את הכאב של זכרון השואה במלואו כמו שהוא, כאשר הוא עולה, לאחר מכן נוכל להמשיך הלאה, נכיר בכאב שהוא גורם לנו, אבל גם נכיר בכך שאין זה ענין אישי, אלא חלק מהחויה של כל היצורים החיים אנושיים ולא אנושיים.'

הדברים הללו מביכים אותי. מצד אחד אני מסכים, שבכלל, יש לזכור, באופן שמקדם את  החיים ולא מפרק אותם, וגם ביחס לשואה, זכרון מפרק יהיה במובן מסוים המשך השואה… ובכל זאת יש גבול עדין בין היצמדות מוגזמת לבין ההרפיה הנכונה, ובעיקר בין זו האחרונה לבין הדחקה והכחשה של השואה. אני חושב שהשואה היא ארוע יחידני שאינו ניתן לרדוקציה ולכן היחס הנכון אליה בכלל, הוא הימנעות מלהסביר. כל הסברה היא הכחשה (לפחות במובן של 'הרזיה') של השואה. דווקא הסיפור (היוצא מן הכלל) שמביא סטיבן על ניצול הוא בעיני סיפור מכונן ביחס לזכרון השואה.

'איש אחר אמר: אני יכול להזמין לתירגול כל כאב, להיות מודע וקשוב אליו וכך להפחית אותו, אבל לא אגע בכאב של ילדותי – בשואה. הוא נמצא מחוץ לתחום של תירגול המדיטציה שלי. אמירה זו מצביעה על חוכמה והבנה של אדם, עד כמה רחוק הוא יכול ללכת ולאן הוא יכול להגיע.'

אני סבור, שאמירה אישית זו, מכוננת את היחס הנכון לשואה עבור כולנו. אף אחד לא רוצה לחיות במצב של פוסט – טראומה מתמיד, אבל מה לעשות, זה המצב ואי אפשר ולא נכון להכחישו. השואה היא ארוע יחידני, טראומה, מפץ גדול של חורבן ובריאה שרעש הרקע שלו נמצא ברקע, הוא ה'מקיף' של הוויתנו, הוא ה'רשימו' הקודר המצוי ביסודה. השואה כוונה באופן הכי אישי אל היהודים, אלינו, והאנטישמיות, התופעה המיסתורית והמבעיתה הזו, לא פסה מהעולם. לכן אני מאמץ את אמירתו זו של ניצול השואה הזה, כאמירה כללית, ומשאיר את השואה מחוץ לתירגול ולמדיטציה, כמו גם מחוץ לכל הבנה והסבר תיאולוגיים או אנתרופולוגיים. טראומה היא שבירת כלים שפירושה הוא כאב בלתי נסבל ובלתי ניתן למילול. כל שאפשר לעשות הוא או לזעוק את הכאב או לידום. הזעקה וקול הדממה הדקה הם הצלילים היחידים ה'הולמים' את השואה. בזאת גם נשתחרר מאובססיית ההיצמדות להווה, שאף היא סוג של שיעבוד וכפייתייות, אלא אם כן אנחנו יודעים לשים גם לה גבול.


 

הציטוט מיומנה של אתי הילסהוים

סטיסן מביא דברים נוקבים עד התהום מיומנה של אתי היסלהוים. הוא מביא אותם 'לשיטתו', ואני מביא אותם כאן בהרחבה מסוימת, 'לשיטתי'… אמנם, הדברים הללו שיכולים היו להיכתב רק מן השאול של השואה, הם בעיני 'כמו השואה', כלומר לפני ומעבר לכל עמדה וגישה, הם אחת הפסגות של השפה האנושית, בכך שהם מבטאים את המציאות בממשותה הנוראה, באופן הכי קרוב לעצמיותה הפלאית,כמעט ללא הפרש בים המסמן למסומן.

'הסבל איננו מתחת לכבודו של האדם. כלומר: אפשר לסבול בכבוד או באי כבוד. כלומר: רוב האנשים בעולם המערבי אינם בקיאים במלאכת הסבל וממירים אותה באלפי פחדים. חיים שכאלה אינם חיים: פחד, כניעה, מרירות, שנאה, ייאוש. הו אלוהים, כל זה מובן כל כך. אבל מי שמאבד חיים כאלה, הרי אינו מאבד הרבה. עלינו להשלים עם המוות ולראות בו חלק מהחיים, גם כשמדובר במוות נורא שבנוראים. […] אני נמצאת עם הרעבים. עם המעונים והגוססים, יום יום אני איתם, ועם זאת אני נמצאת כאן ליד שיח היסמין ומול פיסת הרקיע הנשקפת מחלוני. בחיי האדם יש מקום לכל אלה, לאמונה באלוהים וגם למוות הנורא […] החיים יפים ורבי משמעות וראויים שיחיו אותם למרות הכל. […] אני חיה כל רגע אלפי מונים, ונוסף לכך: שאני מקצה לסבל את מקומו. והמקום שהסבל תופס בחיינו העכשוויים אינו קטן כלל וכלל. […] הסבל קיים מאז ומתמיד, ומה זה משנה בעצם איזו צורה הוא לובש? מה שמשנה הוא: איך האדם חווה אותו ואיך הוא מתייחס אליו ואם הוא מסוגל לראות בו חלק מהחיים. ובכן, עם ההכרה החדשה הזאת, שרוצים להשמיד אותנו כליל, אני משלימה. עכשיו אני יודעת. לא אטריד עוד אחרים בפחדים שלי, לא אגיב במרירות כשאחרים לא יבינו מה קורה לנו, ליהודים. לא אניח להכרה אחת לכרסם באחרת או לשים אותה לאל. אני ממשיכה לחיות ולעבוד באותה מידה של דבקות, והחיים נראים לי רבי משמעות, למרות הכול […] החיים והמוות והסבל והשמחה, השלפוחיות ברגליים, העייפות והיסמין שמאחורי הבית, הרדיפות, מעשי האכזריות הרבים מספור, כל זה מצוי בתוכי, כל זה הוא שלמות אחת ואני משלימה אתה כולה ומתחילה להבין יותר ויותר את מהות הדברים'.