Print Friendly, PDF & Email

חג סכות הוא עבורי כל שנה אתגר קשה ומורכב מידי.
קשה, כי הוא מגיע לאחר יותר מארבעים ימים של מסע רוחני, ואחרי שני ימים (שהם שלושה) של עבודה רוחנית איניטנסיבית, ראש השנה ויום הכיפורים. כנראה שאיני בנוי ל’אולטרא מרתון’ רוחני שכזה, ואני מוצא עצמי חסר נשימה ולצערי גם נשמה…
מורכב, כי סכות הוא חג גדוש במצוות ומנהגים, רעיונות ומוטיבים, שונים ומשונים ואף מנוגדים וסותרים שאיני מצליח להכילם. סכות הוא הדוגמא המובהקת ל’תרבות הבוידעם’ היהודית שהעיקרון המקודש שלה הוא ‘צבור, שמור, הוסף’.
קשה ומורכב, בשל המעבר החד מאלול, ראש השנה ויום הכיפורים, ימים רוחניים לעילא, לחג סכות הכל כך ‘עולם הזהאי’ (פטיש מסמר וארבעה מינים). ר”ה ויוה”כ הם המגרש הביתי שלי, הם דירת הקבע שלי. היציאה מהם לסכות, היא עבורי יציאה מקבע לארעי, מהישוב ל’מדבר של הממשות’ הטבעית, מהבית לגלות, במלוא מובן המילים וכפשוטו ממש. חג הסכות מכריח אותי לצאת ממהפנים אל החוץ, מבית המדרש, מבית הכנסת ואפילו מהבית, אל המציאות הריאלית, הפיזית והחומרית. במעבר מהימים הנוראים המתוקים לסכות אני מרגיש ממש לא נוח, ממש כמו נח ביציאתו מהתיבה.
מורכב וקשה, בשל קול הכרוז המבשר ואומר: ‘ושמחת בחגך והיית אך שמח’. ואף על פי שהמשורר ביקש בצניעות: ‘עורו אחים בלב שמח’, פוק שמע מאי עמא זמר: ‘מוכרחים להיות שמח’…


וורט סוריאליסטי ברוח קהלת

הסוכה היא קבר צחור, נויָהּ – ציוּן הדוּר, אורה – נרות נשמה, ארבעת המינים – הזר שעליו, האושפיזין – המלווים והמנחמים, ניסוך המים – דמעות המתים-האבלים, שמחת בית השואבה – שמחת השכרון בתהו החיים והמוות, שלמעלה מכל שֶמָח וניסוך יין, הקפת המזבח עם הערבה – הקפת הקבר עם חווית הללא טעם וללא ריח. שבע פעמים – כנגד שבעה הבלים…


בעקבות האסיף וההאספות

במאמר ‘חג סכות – חג האסיף וההאספות’, נטיתי בעקבות המהר”ל אל קוטב אחד של חג הסכות. קוטב ה’האספות’. הקוטב השני של חג הסכות, הוא קוטב ה’התעצמות’. סוכות הוא זמן שמחתנו. השמחה היא ביטוי להתעצמות של חיי האדם שמתוך חווית מלאות ושפע של חיוניות, טעם ומשמעות.
מחד, מכוון חג הסכות אל ‘ענני הכבוד’ העתידיים של הלע”ל, לאלף השביעי ולמה שיבוא אחריו, ומבטא את נטית ההשתאבות וההבלעות של האדם בנצח האלהי. מאידך, מכוון הוא אל ‘סכות ממש’, אל השכינה שבחיינו שלנו כאן ועכשו, ובכך מבטא את נטית הלבלוב וההיתמרות של האדם בזמן העולמי. דו קוטביות זו, היא טעם השמחה הכפולה בו: ‘ושמחת בחגך והיית אך שמח’.


ובכל זאת

‘אנו נאחזים באגודת נטעים רעננים’ (הראי”ה קוק, אגרות).
נאחזים (ולא אוחזים) בארבעת המינים, נקודה ארכימדית ירוקה וריחנית.
מנענעים ומתנענעים, לארבע רוחות השמים, למעלה ולמטה,
ותשאני רוח, רוח חן ותחנונים, אהבה ורעות, אני והוא הושיעה נא.
קול רעמי הסתו מפשט את פליטת העקמומיות שבלבבות.
עלי השלכת מכסים על שרידי הכאב והעלבון.
הגשם שיבוא ישטוף וינקה את הכל, ויטהר את הלבבות.

חג שמח
חיים