Print Friendly, PDF & Email

סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֶּר לָנוּ

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם

אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם,

שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל לו) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם

וְאוֹמֵר: (ירמיה יז) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ

מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים

אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל

יומא פרק ח, משנה ט

 

לטבול לא שרץ ביד

יום הכיפורים קרב ובא. עיצומו של יום מכפר. כל מה שצריך הוא לטבול במקווה יום הכיפורים'. אך אנו לא נסתפק בכך. נתענה ונתפלל ונעשה עוד 'קצת' תשובה ונתוודה. שלא נהיה, חלילה, כ'טובל ושרץ בידו'. כבראש השנה, גם ביום הכיפורים נבקש את מלכות ד' ואף נחתום את ברכת היום ב'מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ', אך נקדים ונבקש סליחה, מחילה וכפרה, ונחזור ונתחנן על כך שוב ושוב:

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ. מְחוֹל לַעֲוֹנוֹתֵינוּ

בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה

בְּיוֹם סְלִיחַת הֶעָוֹן הַזֶּה

בְּיוֹם מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה

מְחֵה וְהַעֲבֵר פְּשָׁעֵינוּ מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ

כָּאָמוּר: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר (ישעיה מג)

וְנֶאֱמַר: מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ (ישעיה מד)

וְנֶאֱמַר: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה תִּטְהָרוּ (ויקרא טז)

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַעֲלֶה וְיָבֹא וְיַגִּיעַ וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר…

בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה. בְּיוֹם סְלִיחַת הֶעָוֹן הַזֶּה.

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה מֶלֶךְ מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ לַעֲוֹנוֹתֵינוּ וְלַעֲוֹנוֹת עַמּוֹ יִשְֹרָאֵל

וּמַעֲבִיר אַשְׁמוֹתֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה

מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ

מְקַדֵּשׁ יִשְֹרָאֵל וְיוֹם הַכִּפּוּרִים

ובלב כל מחזור וידויים, תעלה שוועתנו:

'סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֶּר לָנוּ'!

ממילות התפילה והוידוי עולה שהכפרה, הסליחה והמחילה, הן שלשת גווני הארת הקדושה של יום הכיפורים. על מנת להיות מוארים באור חיים זה ולזכות ולקבלו אל תוכֵנוּ, בוקעת ועולה ומתגברת בקשתנו המשולשת: 'סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֶּר לָנוּ'. השנה נסיתי שוב ללמוד את המובן והמשמעות של כל אחת משלוש אלה לחוד, ושל שלושתן יחד כמכלול.


פוגע והנפגע ו'המזבח'…

כל פגיעה פוגעת ראשית, בנפגע, בפוגע ובמערכת היחסים ביניהם. אך גם במרחב בו הם חיים ובערכים היקרים להם. אך עיקר הפגיעה נעלמת מעינינו וחומקת משפתנו, היא נוקבת עד לתהום ובוקעת לשמי שמים ואנו קוראים לה – הפגיעה באלוקים. הכאב והסבל, הפגיעוּת והעלבון, הגלויים והנסתרים, לא רק קשים מנשוא לכל ה'צדדים' הנוגעים בדבר, אלא גם מעכירים ותוקעים. כשלבנו נפתח, חפצים אנו לסקל את אבני הנגף מאפיק הזרימה החסום של החיים ולאפשר בכך את היטהרותם מריפשם, את המשך נביעתם ממקורם ואת התגברותה שתחדש את ברכתם לשדות החיים הצחיחים, העורגים אליהם כאיל על אפיקי מים. מתוך כך ולשם כך, אנו מבקשים סליחה מחילה וכפרה. נרמזים אנו על ידי נוסח התפילה ויודעים אנו, גם לא באופן ברור, שדווקא ואך ורק בשלושתם יחד, צפון סוד התחדשות החיים, התגברותם וברכתם.


סליחה, מחילה , כפרה – סמ"כ – סומך נופלים

בקשת הסמי"כה הטובה והפורייה היא זו הבאה מתוך הכאב והסבל של הכאב והסבל, שהסבה הפגיעה. מתוך זיהוי העכירות והתקיעוּת שהביאה עימה ומתוך ההבנה של המשמעות וההשלכות הקשים שלהם על טובם של החיים ועל אפשרות לבלובם ושגשוגם. מתוך בושת הפנים, מתוך ההכרה וההודאה החד משמעית (בלי 'אבל') באחריות 'שלי' לצרה הצרורה הזו. מתוך הרצון לטיהור השמים מהעננים הקודרים, כדי שתזרח בהם שמש צדקה ומרפא. מתוך רצון להתנקות מזוהמת הפגיעה שחלחלה אל עורקי הנפש ולקלף את הקליפות הגסות בהן כיסתה את הלב. מתוך המודעות לפגיעה בקדושה ובאלוקות, לזיהום התהומות ואטימת השמים והרצון לטהר ולפתוח. אך בעיקר, מתוך אכפתיות לכאבו וסבלו של הנפגע, מתוך רגישות לתחושת העלבון והנבגדות שלו, והרצון העז לפוגגם ולהתמירם ברוח חן וחסד, בשמחה ובתקוה, והכמיהה לחידוש ואף העמקה של האהבה והרעות.

באופן 'טכני' יותר, אפשר לומר שחייבים להיות בבקשת הסמי"כה כל מרכיבי התשובה – הכרה בחטא, חרטה, עזיבה, קבלה להבא, וידוי. אפשר עוד לומר ברוח הרמב"ם בהלכות תשובה, שכשם שהוידוי בא בעקבות תהליך התשובה ונופח בה נפש חיה, כך הסליחה באה על גבי הוידוי וזורקת בו נשמה בהתמירה אותו מפרוזה לשירה ומתורה לתפילה.

הסמי"כה שמעניק הנפגע באה מתוך ההקשבה (היתרה על השמיעה) לבקשת הסליחה ובעיקר  למה שלא נאמר בה, אך נוכח בה באופן צנוע ונבוך. בקשת הסליחה נפגשת עם תקוותו (הגלויה או הסמויה) של הנפגע לצאת מהמקום של הנפגע ולשוב למקום האנושי הבסיסי הלא מתויג, הנושם ללא מועקה ופתוח אל האופק. בקשת הסליחה, מולידה בו את הנכונות לנסות ולפוגג את הטינה והכעס שגרמה הפגיעה וגם על כאב הפגיעה ומרירות העלבון, כדי לשקם ואף להיטיב את מערכת היחסים עם הפוגע (שהרי הפוגע, הוא הקרוב והיקר לנו). גם כשאין הכוונה הטובה הזו מתממשת במלואה (וכך הוא בדרך כלל, שהרי ההצלחה של האדם, היא לעולם חלקית), נפתח השער הנעול לחידוש ההליכה יחדו ולהתחדשותה, כשהפוגע והנפגע, נושאים יחד את משא זכרון הפגיעה. זכרון כאוב זה השוכן ביניהם, עשוי להיות בחינת 'זכו – שכינה ביניהם'!


סליחה, מחילה וכפרה

שלוש אלה זכו לפירושים רבים. זו 'זכות מפוקפקת', 'עושר השמור לרעת בעליו'. פירושים רבים, שונים ואף מנוגדים, הם ראיה לכך שאף לא אחד מהם הוא טוב דיו, מתיישב על הלב ומיישב את הדעת, וזה גם מבלבל למדי. בכל זאת, אביא בקצרה את מה שקלטתי משיטוטי במבוכי הפרשנות למלים – מבעים – מסתוריים אלה.


סליחה

כל מופעי הסליחה במקרא (כעשרים) מיוחסים לאלוקים ולא לאדם. גם האלוקים לא תמיד סולח[1] וגם כשהוא כן, לא תמיד סליחתו שלמה. האם זה אומר שהסליחה היא מידה אלוקית אקסל וסיבית שאינה נחלת האדם?![2] או אדרבא, שגם בה כבכל המידות האלוקיות עלינו לדבוק וללכת כמיטב יכולנו האנושית (המוגבלת אך הכלל וכלל לא קטנה). מה הוא 'חנון המרבה לסלוח', אף אנו נהיה סלחנים.

הכאב והעלבון של מי שפגעו בו באופן אישי, ועוד יותר מכך, של מי שנבגד על ידי אוהבו, מביאים להתכנסות והסתגרות ולרצון לנתק כל קשר עם הפוגע. בקשת הסליחה היא ביטוי לרצון לפוגג את הכאב והעלבון של הנפגע ולחדש את ההליכה בצוותא.

ראייתי העיקרית להבנה זו, היא מבקשות הסליחה של משה מד' לאחר חטא העגל וחטא המרגלים. שתיהן באות על רקע האיום לכלות את ישראל ולהתחיל מחדש. בשתיהם ד' נענה. בשני האירועים המכוננים הללו, הסליחה אינה מפקיעה את הצדק ואת העונש הנגזר ממנו. נמשיך ביחד, נָעֲנָה הסולח, אך מי שחטא ובעיקר מי שהחטיא, ישלם מחיר כבד על כך – וַיֹּאמֶר יְהֹוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ – וְאוּלָם… [3].

ניתוח לשוני אופייני של הרש"ר הירש, מלמדנו שהשרש ס.ל.ח, אח ורע הוא לשרשים צ.ל.ח, ש.ל.ח, ק.ל.ח שכולם מבטאים תנועה. זרימה, שחרור, יציאה ממיצר למרחב. פירוש זה נראה לי תומך את הבנת הסליחה כשחרור של חסימה ויציאה מחדש לחיים. זו אפשרית כמובן רק מתוך ריכוך מסוים של הכאב והעלבון.


מחילה

השרש מ.ח.ל אינו מופיע במקרא והוא מתחדש ומופיע רבות בלשון חכמים בעיקר בהקשר המשפטי הממוני של מחילת חובות אך גם בהקשר החברתי של מחילה על כבוד. המחילה היא הנכונות לוותר על מה שמגיע לי מהזולת. לאב מגיע כבוד מבנו, לחכם מתלמידו והם יכולים למחול עליו. למלווה מגיע מהלווה ולניזק מהמזיק וכך הלאה.

יחד עם זאת דומה שהשרש מ.ח.ה המקראי שמשמעותו מחיה, מחיקה, ביטול, קרוב למובן של מחילה. אפשר שבקשת המחיה בתפילה: 'מְחֵה וְהַעֲבֵר פְּשָׁעֵינוּ מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ, כָּאָמוּר: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר, וְנֶאֱמַר: מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ)'[4], היא בקשת המחילה.

בקשת המחילה היא ביטוי לרצון לבטל את כל ההשלכות הפנימיות והחיצוניות הגלויות והנסתרות של הפגיעה. המוחל מוותר על זכותו לקבל את המגיע לו מבעל חובו בדין ובזאת הוא גם משחרר את מערכת היחסים בינו למבקש המחילה מההגדרה המצמיתה של 'בעל חוב ונושה'[5].

המחילה אם כן שונה מהסליחה בכך שהיא מתייחסת לפגיעה בצדק ולא לפגיעה האישית. המחילה היא על ה'עונש', על ה'חוב'. במובן מסוים קל יותר למחול מאשר לסלוח. אמנם גם בפגיעה שאינה בממון או בכבוד, יש צורך במחילה על החוב הנפשי והחברתי שנוצר עקב הפגיעה. חוב שכזה לא קל למחול עליו כשם שלא קל לפורעו.


כפרה

כפרה היא מילה מקראית נפוצה (יותר ממאה פעמים) בעיקר בהקשר של ההיטהרות מטומאה, בעיקר על ידי הקורבנות. לכפרה שני מובנים:

  1. מירוק, קינוח (ניגוב) והסרה. כך למשל רש"י מפרש את המילים "אֲכַפְּרָה פָנָיו" (בראשית לב, כא) – "אֲבַטֵּל רוגזו", ומסביר: "ונראה בעיני שכל כפרה שאצל עון וחטא ואצל פנים כולן לשון קנוח והעברה הן".
  2. כיסוי והסתרה. ראיה לכך – מִכסה ארון העדות נקרא כַּפֹּרֶת, והחומר המכונה כֹּפֶר שימש לכיסוי ולציפוי, כפי שנצטווה נח: "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר… וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" (בראשית ו, יד).

כפרה כמחיקה והסרה מבטלת את עקבותיו של החטא באישיות של החוטא ומחזירה אותו למצבו הקדום, הבראשיתי, הטהור. כפרה ככיסוי מטשטשת את עקבות החטא, מוציאה אותו אל איזור הדמדומים של התודעה ומאפשרת בכך לפוגע 'לסבול את עצמו' ולהמשיך לחיות ולפעול[6].

בקשת הכפרה היא אם כן בקשה לביטול או לנטרול הרשמים הפנימיים המעכירים והמשבשים של הפגיעה. נראה שלעומת המחילה האפשרית והסליחה הקשה, הכפרה אינה בידי אדם (אפילו לא ביד 'רופאי הנפש'), אלא בידי שמים. רק הליכי כפרה מקדשיים או סגולת הזמן הקדוש יכולים לכפר,  כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהֹוָה תִּטְהָרוּ. לאדם לא נותר אלא להתחנן על הכפרה והטהרה.

הראי"ה קוק 'מגדיל עשות' ומסביר את הכפרה כפעולה המהפכת זדונות לזכויות.

הכפרה היא תיקון קלקול הרצון. ראשית, עצירת הפרץ שנבעה בשטף החיים (כיסוי) ושנית, הפיכת כל הכוחות שיצאו לפועל בצורה של קלקול והריסה, והמיטו חרפה על נשמת האדם ואור קדושתו, לכוחות נשאים ועזים הפועלים במרוצתם את החיים האלהיים הטהורים. הכפרה היא התעלות הכוחות הירודים וההרגשות והרצונות אל מקורם, התרוממות המחשבות והמעשים, הנגררים עמהם, עד כדי הימחקות רישומם והתהפכותם לזכות [בעזרת 'מילון הראיה' וע"פ עו"ר א קכח, תז-ח, קנד]


והחוט המשולש לא במהרה ינתק

בקשת הסליחה ממבקשת לחדש ולרענן, להעמיק ולהבשיל את מערכת היחסים שלנו עם אלוקים והאלוקות, עם ההטהרה והקדושה.

בקשת המחילה מבקשת להיפטר מנטל האחריות הגדול מנשוא על ההשלכות השונות של כשלונותינו, (המלאכים הרעים שבראנו בעבירותינו, ה'עונשים' שמגיעים לנו) על מנת לשוב לשדה העבודה והיצירה (ולא לעסוק רק בניקוי הלכלוך שהותרנו אחרינו…).

בקשת הכפרה מבקשת לשוב אל טוהרו של מזבח אישיותנו, אל טוהר עצמיותנו התמה והתמימה אל ילדיותנו הנקיה והצחה. הכמיהה שאכן שיתקיים בנו, 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ' (ישעיה א יח). יתר על כן, שנזכה לכפרה מאהבה שתהפוך את כל זדונותינו לזכויות!

כל זה נכון כמובן וביתר שאת ועוז גם לבקשת הסליחה של איש מרעהו, שהיא ורק היא מעניקה לנו את כרטיס הכניסה אל מקוה יום הכיפורים.


סליחת הראי"ה

הסליחה העליונה באה ממקור החסדים, מהגדולה הגמורה הרחבה לאין קץ, היודעת את הכללות לכל היקפה, ואת הפרטות לכל דקדקותה. יודעת את הקודש ואת הטוב, לכל עילוייהם, ואת החול ואת הרע לכל שפלותם, ויודעת עם זה, שהכל נשקל בצדק בפלס ומאזני משפט, ונטיות הרע החורבן הרשעה והשיקוע השפל גם להם יש דרישה, וככללות הכל מצטרף ועם זה בדול הוא הרע מן הטוב, השקר מהאמת, השפלות מהרוממות. בסליחה הכללית של יום הכפורים יש רוממות זו, והובטאה והוכנה בפועל בשעיר המשתלח, שהוא לכאורה נגד השאיפה הכללית של כל העבודה הקרבנית, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, את קרבנותיהם אשר הם זובחים על פני השדה, הערצת הפראות וטבע האדם והטבע בנוולו, עד שפל תחתיתה. ועם זה מתעלה השלטון העליון עד כדי נתינת כח מוגבל גם לאותה הרשעה, והכל מתהפך לסנגוריא, והאופי האמוני והמוסרי מתעלה להוד החירות העליונה, המביא כל יפעת קודש. (עולת ראיה ח"ב עמ' שנז-שנח. שמונה קבצים קובץ ה, סע' קצג. אורות הקודש ח"ד עמ' תצד)


סליחה, מחילה, כפרה ונחמה

ואיך אפשר ללא שיר? ואיך אפשר ללא נחמה? ומהי נחמה, וכיצד היא מן האפשר אם לא בסליחה מחילה וכפרה…

נחמה / רחל שפירא

ולכאורה עסקנו בשלנו רק בשלנו

בלי לבקש גדולות ונצורות.

שלוה מופרת

וכבר אחרת

ואין טעם לכסות

כי בפתח נכנסות –

התמורות.

 

מי שצמא לכל מחוה של חסד,

אזנו תופסת –

איך הקריאות חוצות את הרחוב

שואל עדין

שואל מאין

כן, מאין כחות לשאב.

 

זה בזו נביט

ונתמה שנית

אם ראינו נכונה

לפעמים אני

לפעמים אתה

כה זקוקים לנחמה.

 

מי שחוה את בערת הקיץ,

לבו לבית

ופני הנוף ראי לחרדותיו.

את מי ישביע

את מי ירגיע

ועל מה יתפלל עד הסתו.


[1]  "נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ, אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ. סַכֹּתָה בָאַף וַתִּרְדְּפֵנוּ, הָרַגְתָּ לֹא חָמָלְתָּ. סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה" (איכה ג, 42–44). התפילה נדחתה. אלוהים מסתתר בענן כדי שהתפילה לא תגיע אליו, כמו אדם פגוע המכונס בעצמו ומסרב להאזין לניסיונות לפייס אותו (ציטוט ממאמר של אריאל לוי סירי).

[2]  "כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא" (קל, ד) – רק לך היכולת לסלוח, כדי שייראו מפניך.

[3]  בחטא העגל – וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא: (י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל: (יא) וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהֹוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: (יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ: (יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם:(יד) וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ:

(ל) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל יְהֹוָה אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם:  (לא) וַיָּשָׁב משֶׁה אֶל יְהֹוָה וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב: (לב) וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ: (לג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי: (לד) וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם: (לה) וַיִּגֹּף יְהֹוָה אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן: (שמות לב)

בחטא המרגלים – (יא) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ: (יב) אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: (יג) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהֹוָה וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ: (יד) וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה יְהֹוָה בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְהֹוָה וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה: (טו) וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: (טז) מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהֹוָה לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר: (יז) וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר: (יח) יְהֹוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:

(יט) סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה: (כ) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ: (כא) וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד יְהֹוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ: (כב) כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי: (כג) אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ: (כד) וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה: (במדבר יד)

[4]  יתכן שהביטויים – לשאת עוון, לכסות עוון ולהעביר העוון וכיו"ב הם אופנים של מחילה (ואולי של כפרה וכבהמשך)

[5]  כאן יש לשים לב היטב, ראשית שיכולת המחילה של הנפגע מוגבלת ובעיקר שלא להפך את היוצרות. יש כאן עדיין פוגע ויש כאן נפגע, קורבן. וכל שמץ 'התקרבנות' של הפוגע, פסולה ודחויה בהחלט.

[6]  לשתי תפיסות אלו יש מהלכים במחשבת המקרא. הסרת העוון באה לידי ביטוי בתיאורים כגון "מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ" (ישעיהו מד, כב), "רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ" (זכריה ג, ד), "וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר" (ישעיהו ו, ז), וכן בדימויים של ניקוי וכביסה, כגון "תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר, תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין" (תהלים נא, ט). כיסוי העוון בא לידי ביטוי בפסוקים כגון "אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה" (תהלים לב, א), "כִּסִּיתָ כָל חַטָּאתָם" (תהלים פה, ג), "הַסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵחֲטָאָי" (תהלים נא, יא). (לקוח מאטתר האדמיה ללשון)