Print Friendly, PDF & Email

'יוֹם שִׂימַת אַהֲבָה וְרֵעוּת, יוֹם עֲזִיבַת קִנְאָה וְתַחֲרוּת'

עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר, עד שיפייסנו… והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול

(שו"ע אורח חיים סימן תר"ו סעיף א)

 

פרדוקס הסליחה

הדברים שלהלן, ראשיתם, סכום של דיונו של יותם בנזימן (להלן – י"ב)[1] ואחריתם תוספת להם.

הפרדוכס הלוגי – אי אפשר לאיין את הפגיעה, כי אי אפשר להחזיר את גלגל הזמן אחורנית ולכן גם אי אפשר לשנות את העבר.

הפרדוקס המוסרי – 'סליחה אפשרית (=נחוצה) רק לבלתי נסלח, ולבלתי נסלח אין לסלוח' (ז'ק דרידה). 'סליחה אפשרית רק במקום שקיים עוול. ככל שהעוול גדול יותר, כן יש יותר על מה לסלוח, אולם ככל שיש יותר על מה לסלוח, כן יש לסליחות פחות הצדקה, משום שהעוול גדול יותר, הפוגע, פגע יותר, והנפגע, נפגע יותר'. כלומר, הסליחה נצרכת רק לַבִּלתי נסלח, ולו, אי אפשר לסלוח. 'שיח הסליחה' אם כן, הינו מלל ריק ומטעה.


הפתרון המקובל ודחייתו

הפרדת הפגיעה מהפוגע. בעקבות חרטתו, תשובתו ובקשתו סליחה, הפך הפוגע ל'אדם אחר'. האדם הניצב לפני חברו הפגוע ומבקש את סליחתו, הוא אדם חדש, הוא אינו זה שפגע בו. 'נסירה' מתוחכמת יותר היא ה'תובנה' שבקשת הסליחה מגלה שבעצם מעולם לא היה הוא זה שפגע (נכנסה בו 'רוח שטות' / זה היה 'הילד הרע' שבו וכיו"ב).

י"ב דוחה פיתרון זה בנחרצות כ'חוכא ואיטלולא', כי הוא הופך את הפוגע (וגם את הנפגע) לאדם לא רציונלי, ולא עצמאי. אם הוא עשה את העוול בטעות, אין צורך בסליחה, אלא אדרבא, בתיקון טעות הכעס של הנפגע, ואם הוא עשה את העוול כאדם תבוני ואוטונומי, צריך ואפשר לסלוח לו במידה והוא מתחרט על כך, אך לא על ידי 'כריתת' המעשה מהעושה, או איונו.


הסליחה כנשיאה דיאלוגית

הסליחה האמיתית, והיחידה האפשרית, טוען י"ב, היא 'תהליך דיאלוגי בו נושאים הפוגע והנפגע בצוותא את זכרון העוול, ומשקעים אותו במרקם חייהם, מבלי לטשטש את אשמתו של הפוגע, ואת הצלקות שהותיר בנפשו של הנפגע'. 'סליחה של ממש היא קבלה כנה של הנפגע את הפוגע אל לבו'. הנפגע סולח באמת ובתמים. הוא רוצה בכל לבו שעוול נוסף לא יתרחש שנית. הוא מפציר בפוגע להמנע מעוול כזה. והוא מאמץ את הפוגע ללבו מתוך פרפורי לב. זהו המובן העמוק של הסליחה. סליחה  שאין שכחה בצידה, סליחה שאינה מוחקת את העבר'.

'בסליחה הנפגעת מסכימה ליטול על עצמה את מחיר העוול ולשלב את הפגיעה בחייה ללא מחאה נוספת וללא דרישה לפיצוי (במקרים מסוימים הסליחה עשויה להיות אינטימית באופן שאינו נוח: אתה חיב לאפשר לי לשלב את הצלקות הנושאות את טביעות אצבעותיך  במרקם הקבוע של חיי ולבטח בי שאני יכולה לעשות זאת'). (hieronymi  מובא אצל יותם בנזימן)

אם לומר זאת במלים פשוטות, לסלוח, אינו לשכוח או למחוק באחת את הפגיעות והעלבון, שלא לומר את תחושת הנבגדות, (זה אינו אפשרי ואינו רצוי), אלא להפסיק עם ה'ברוגז', ולצאת שוב לדרך ביחד בתקוה לעתיד טוב יותר. זו סליחה 'למבוגרים' שאינה תמימה באשר היא עולה מתוך הכאב הנמשך והשברים שעדיין לא אוחו, אך גם אינה מופרכת, באשר היא נסמכת על רגעי עבר נהדרים ביחד, ובעיקר על המיסתורין של האהבה והאמון…


תקנת השבים

י"ב מביא לעמדתו ראיה מענינת – 'תקנת השבים'. אדם שגזל קורה והשתמש בה בבנין תיקרת ביתו, ומבקש לחזור בתשובה, אינו מחויב לפרקה מן הגג ולהחזירה לבעליה אלא עליו להחזיר את שוויה הכספי (מסכת גיטין פרק ה משנה ה). הטעם הפשוט של תקנה זו הוא, שאם ננהג לפי שורת הדין ונתבע מהגזלן להשיב את הגזלה אשר גזל, כלומר, לפרק את גג ביתו, על מנת לחלץ ממנו את הקורה שגזל ולהשיבה לבעליה, ירתיע המחיר הכבד הזה גזלנים רבים מלחזור בתשובה. אמנם ניתן להבין תקנה זו באופן נוסף, ולטעמו של י"ב, הוא הטעם העיקרי. 'תקנת השבים' באה ללמד ש'התשובה אין משמעותה מחיקה ו'איון' של העבר, אלא חיים אל מול פני העוול, מתוך הכרתו המתמדת ומתוך התמודדות איתו'. תקנה זו מעצבת את התשובהה ואת הסליחה, כנשיאה של העוול הממשיך להיות נוכח ולא ככסויו והעלמתו. הקורה שבתקרה מנכיחה ליושב הבית יום יום את העוול שעשה ותובעת התמודדות מתמדת איתו.


דין וחסד – תשובה וסליחה 

אני סבור שדיונו היסודי והמחכים של י"ב בסליחה, הוא פרוייקט מודרני מובהק.  זרקור החשיבה המדעית הרדוקטיבית שהוא הפנה אל הסליחה, עִרטל אותה מקיסמה. תחת איזמל המנתחים האנליטי, איבדה הסליחה את ההוד וההדר הפלאיים והמפעימים שלה, והייתה לתהליך דיא-לוגי של התפייסות ריאליסטית, בוגרת ומפוכחת. איני מכחיש, יפה בעיני הסליחה בגירסתה הכחושה הזו, מלאה היא חן וליבוב, יתר על כך, אמיתית היא ופוריה. מכל מקום כרומנטיקן ללא תקנה, אני מסרב לקבל שזה כל מה שיש בסליחה.

דיונו של י"ב בסליחה נעשה במידת הדין השכלית המדעית, הלוגית – פוזיטיבית, והוא כנראהאינו רואה, או אינו מוכן לחשוב על הסליחה כ'אינטליגנציה' בפני עצמה החורגת ממסגרת החשיבה הלוגית – אנליטית. למשל, כביטוי של חסד של אמת, של חמלה טהורה, של אהבת חינם, או כ'אקט מכונן', כתנועה ראשונית שאין לה לא סיבה, לא תכלית ולא הקשר.

הסליחה לפי י"ב היא מעשה מוסרי – תבוני, כלומר לפי שורת הדין וההגיון, ולכן אינה אפשרית. מבחינה לוגית, הסליחה אינה אפשרית, שהרי אי אפשר לשנות את העבר. יתר על כן, גם אם היתה אפשרית, היה זה מעשה בלתי מוסרי (כדוגמת 'החסד הנוצרי' הרדיקלי, שאינו מוסרי, ואדרבא, הינו הרסני, אישית וחברתית)

לדעתי, העולם והאדם מתקיימים, משתפרים ומתחדשים על ידי ה'רצוא ושוב' בין 'דין' ל'חסד', בין הרציונלי למיסטי, בין השכלי לקיומי. יתר על כך, לדעתי יסוד ושורש הקיום וההתפתחות של האדם הוא הפלא, הסוד, המיסתורין, וכמאמר ההזוהר: 'עלמא מתקיימא ברזא' (תרגום: העולם [והאדם] קיים בסוד).


ראש השנה ויום הכיפורים

עשרת הימים הראשונים בשנה (בעזרת אלול שקדם להם) מעבירים אותנו 'סדנת הישרדות' אינטנסיבית, המטלטלת אותנו מקוטב הדין לקוטב החסד, מעבודה למתנה, מחירות לחסד, וכיו"ב. הדין נמתח בראש השנה עד הקצה (קיטרוג השטן) והחסד מאיר ביום הכיפורים באור בוהק (אף השטן מלמד זכות).

המעבר מהדין הנוקב לחסד ולסליחה הרדיקליים, מתרחש על ידי עמל התשובה של האדם ועל ידי החמלה שלו על חברו, (דורו, עמו, אלוקיו ועצמו). הקבלה הענוותנית של האשמה והנכונות לקחת עליה אחריות, מהפכת את הדין האלוהי והאנושי, לחמלה, לרחמים, ולסליחה. הוידוי המעטר את התשובה, מעורר את מידות הרחמים האלוהיות והאנושיות, ובקשת הסליחה מושכת את ברכת הכפרה המטהרת.

פתיחת הלב אל הזולת מתוך זיהויו כאדם כמוני, מתוך ההזדהות העמוקה איתו, עם קוצר הראיה ואוזלת היד האנושיים המוכרים כל כך לכל אחד מאיתנו, היא הכל. 'ואהבת לרעך כמוך' – אהוב את רעך מפני שהוא כמוך. אדם כמוך, אנוש אנוּש. אם באמת תראה זאת, בודאי תאהב אותו באותה האהבה (גם אם לא באותה המידה) שאתה אוהב את עצמך. מי שאינו פותח את ליבו לזולת, ליבו נותר סגור גם אל עצמו וקל וחומר אל אלוהיו. אם לא נפתח את לבנו האטום, אם לא נחמול ולא נסלח (לזולת, לעצמנו ולאלוהינו), לא נזכה לקבל את החמלה והסליחה האלהית, לא יהיה לנו יום כפורים.

לסיום, הסליחה של אדם לחברו, היא אכן לא הגיונית, לא הגונה ואף לא אפשרית. ממש כמו האמונה, האהבה, הטוב והיושר. הסליחה היא התגלות של חסד (יותר ממה שאני מחויב, ואף יותר ממה שאני יכול). היא הביטוי של הכישרון האנושי המוכח לאהוב אהבת חינם. היא אקט מכונן (מבית היוצר של החופש האנושי הרדיקלי) של התגברות עצמית על הכאב, העלבון והטינה, ולעתים אף של היפוכן של זדונות אלו ל'זכויות', למקור של העמקה ושכלול של האהבה. הסליחה היא המתנה שעל גבי העבודה, למי שפתח את ליבו כ'חודה של מחט', היא השראה והתגלות המביאה לידי ביטוי את הכח המדמה והיוצר של האדם במיטבו, היא נס המשדד את מערכות הטבע האנושי המתרחש למי שראוי לו. הסליחה היא ההתגלות של האלוהי שבאדם והיא ההארה העצמית המיוחדת של יום הכפורים.


[1] כל הציטוטים הם מיותם בנזימן, בספרו 'לסלוח ולא לשכוח', ובמאמר 'זכרון שכחה וסליחה' בתוך 'משחקי זכרון' עמ' 163 – 188.