Print Friendly, PDF & Email

'מ[יום]שחרב בית המקדש'

פתיחה

להלן, לאחר הפתיחה, אביא לפניכם מעט מהרבה מאמרי חז"ל (תנאים ואמוראים, המתייחסים לתולדות של חורבן בית המקדש. הם פותחים בדרך כלל בלשון: 'מ[יום]שחרב בית המקדש'. אני מוצא שהעיון בדברי חז"ל שלאחר החורבן עשוי לעזור לנו לתמלל ולדייק את הכיסופים העמומים הרוחשים בנו ובכך גם ללבותם ולהעצימם שהרי העמום טבעו להיטשטש, לדעוך ולהתפוגג מתודעתנו. אביא אותם כלשונם ואוסיף מעט מלים. אתם מוזמנים להמשיך ולעיין בהם. לענ"ד מותר ואף ראוי ללמוד מקורות אלה גם בתשעה באב (ואולי את שני הפרקים האחרונים מחצות היום ואילך…)


האבלות ההפוכה – מסע אל הטראומה

בשלושת השבועות, מי"ז תמוז ועד ט' באב, אנו עושים תנועה משונה, מאבלות ישנה לאבלות חדשה, יתר על כן, למצב של מי שמתו מוטל לפניו. אנו מושבים בהדרגה אל הטראומה על מנת לחוות אותה מחדש. פעם בשנה אנחנו קרואים לשמוט את הקרקע שהתייצבה איכשהוא מתחת לרגלינו ולצלול לתהומות השבר והחורבן, העצב והדכדוך, הייאוש והאדישות הפעורים מתחתנו. השכחה שהיא חלק מהשיקום, היא גם מרמה ומחבלת בשיקום. הזיכרון עלול להטריד ולערער אבל הוא המפתח לתיקון אמיתי. השאלה שנותרה, היא האם אנחנו אכן מצליחים לעשות את התנועה הזו? ואף, האם אנו רוצים לעשות אותה? 'לב יודע מרת נפשו', גם למעליותא…


חורבן בית המקדש – אבל וגעגוע בלתי אפשריים

האם אפשר להתאבל על מי שמת לפני שנולדנו, או על מי שעדיין לא נולד? האם אפשר להתגעגע למי שלא הכרנו, או למי שעדיין אינינו מכירים? התשובה הפשוטה לשתי השאלות היא, שלא, זה לא אפשרי ואולי זה גם לא רצוי.

ואולי כן אפשר להתגעגע למה של היה לנו מעולם. תינוק יוצא מרחם אמו, בוכה וזועק לאוכל שאף פעם לא אכל. הרווק והרווקה 'מתאבלים' על רווקותם, מתגעגעים למה שמעולם לא היה להם, משתוקקים לאהבה.  כולנו נכספים לקדושה בעולם מחולן כבר יותר מ2000 שנה. עיוור מלידה מתגעגע לצבעים ולגוונים, לאור ולצללים. המבוגר מתגעגע לאחדות שברחם. אדם יכול להתגעגע למה שחקוק בנשמתו, למה שכלול בתבנית העצמית שלו. זהו ה'רשימו' המעורר זיכרון וגעגוע. מעין הניסיון להיזכר בכל התורה שלמדנו וידענו ברחם או לפי המיתוס האפלטוני באחדות ובבהירות שטרם ירידת הנשמה אל הגוף.

אם כן, איך מחוללים צער וכאב, חווית חורבן ואובדן, ומתוך כך, חווית אבלות ממשית על בית המקדש שנחרב לפני כאלפים שנה. לא זו בלבד, אלא שעם חורבנו תם עידן המקדשיות בישראל, והחל עידן חדש ואחר בביוגרפיה הרוחנית של עם ישראל, עידן הגלות. גלות ארוכה שהשכיחה מתודעתנו את המקדשיות ושמא אף מחקה אותה מהדנ"א שלנו.


אז 'מה זה בדיוק בית המקדש'?

התשובה הפשוטה היא: איננו יודעים ואיננו יכולים לדעת, כל עוד לא נחיה במרחב וזמן של בית מקדש. ומכל מקום אפשר לנסות להבין ולהרגיש משהו בשתי דרכים – דרך הספקולציה ודרך השחזור.

דרך הספקולציה – מכל מה ש'שמענו' עולה כי בית המקדש היה משהו 'אדיר', משהו שנתן לחיים. טעם ועוז. חורבנו מתואר על ידי אלה שחוו אותו כטראומה שבעקבותיה אבד לחלוטין טעם החיים, עד כדי ייאוש מוחלט ואף כזעזוע קוסמי ומטאפיזי, כפי שראה לקמן. האפשרות להבין מה זה 'בית מקדש' עבורנו היא אם כך, להתבונן בחיינו לנסות ל ו'לעלות' על כל מה שחסר לנו, כיחידים וכחברה, בין אם היה ואבד ובין אם לא היה מעולם. עלינו להרהיב עוז ולהיפגש עם הייאוש המוחלט מהחיים, לטעום את חוסר הטעם שלהם, להתבוסס בתסכול ובזעם שיש בנו על העליבות והבדידות של חיינו, ובעיקר על חוסר ההיגיון והצדק והעדר התכלית שבהם. חווית החיסרון הנוקב לתהומות הנפש ובוקע לשמי שמיים, עשויה להביא אותנו לשיברון לב ולתשוקה נואשת למילוי החיסרון. למה שחסר, למה שפוער את החור השחור בחיינו ובהוויה, לפצע המדמם בתוכנו, לכאב ולזעקה המתמדת המנסרת בחלל עולמנו הפנימי, לכל אלה ניתן לקרוא 'חורבן המקדש', למילויו של החלל הזה ולהפגתו של הכאב והעלבון, ניתן לקרוא 'בנין המקדש', גם אם לכך שום קשר לבית המקדש ההיסטורי. זה כמובן יהיה מאוד כללי ומאוד אישי.

דרך השחזור – כיוון שאינינו יודעים ואי אפשר לנו לדעת מעצמנו, מוטב שנסרב להשליך את ה'צרות' שלנו על המקדש. אדרבא, הבה נצא מעצמנו ונתבונן בעדויות על בית המקדש וחורבנו, בתורה (מחז"ל ועד היום), במקורות היסטוריים נוספים, במקורות ספרותיים, בתרבויות העולם, בבתי מקדש שעדיין קיימים ופעילים היום. אז נבחן האם ואיך זה רלוונטי ומשמעותי עבורנו.

דרך החידוש שמתוך השחזור – הדרך השלישית, דרך האמצע, היא ללמוד מכל הבא ליד ולזקק מכל המקורות את המשמעות הרוחנית של בית המקדש ולנסות לפגוש אותה בנו, ואז להלבישה בלבושים ההולמים את חיינו. גם בדרך זו התוצאה תהיה מגוונת לפי הטעם האישי, ומכל מקום תהיה בה זיקה למקדש העבר, כמו גם למקדש העתידי (שאפשר להניח שלא יהיה זהה בכל לקודמיו).


בית המקדש – שלימות – קדושה וברכה, חורבנו…

בית המקדש הוא שלימות לכל העולם. כי על ידי בית המקדש יש לתחתונים דביקות וחבור בעליונים, והיו העליונים למטה, ולפיכך הייתה הברכה בתחתונים. כאשר נחרב הבית, נמשך אחר זה חסרון כללי בעולם. היו התחתונים נבדלים מן העליונים, ולא הייתה נמצאת בעולם הברכה, אלא קללה. (ע"פ המהר"ל חידו"א סוטה, נצח ישראל)

כשבית המקדש היה בנוי, הייתה שלמות בעולם (ודוק, לא 'מושלמות', שהרי נחרבו שני מקדשים, שלמות במובן שיש לפנינו את כל החומרים ליצירה).  לב האדם היה פתוח אל לב העולם והדבקות והקדושה הייתה מצויה. לב העולם היה פתוח אל האדם והברכה הייתה מצויה. משנחרב בית המקדש, נאטם לב האדם לקדושה, ולב העולם נתעלם ופסק לשפוע את ברכתו. העולם נהיה חסר. מחולן ומקולל.


משחרב בית המקדש נסתלקה שכינה לשמים

ומשה היה רעה (שמות ג). הדא הוא דכתיב:  יְדֹוָד בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ יְדֹוָדֹ (תהלים יא). אמר רשב"ן: משחרב בית המקדש נסתלקה שכינה לשמים, שנאמר: יְדֹוָד בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ (תהלים יא). (שמות רבה [שנאן] פרשת שמות פרשה ב ב)

…כמגדל דויד צוארך, זה בית מקדש, ולמה מדמהו בצואר? שכל ימים שהיה בית המקדש בנוי וקיים היו צוארן של ישראל פשוט בין אומות העולם, וכיון שחרב בית המקדש כביכול נכפף צוארן של ישראל, הה"ד (ויקרא כ"ו) ושברתי את גאון עזכם, זה בית המקדש, ד"א מה צואר זה נתון בגבהו של אדם, כך בית המקדש נתון בגבהו של עולם, ומה צואר זה רוב תכשיטין תלויין בו, כך כהונה מבית המקדש, לויה מבית המקדש, ומה צואר זה אם ניטל אין לאדם חיים, כך משחרב בית המקדש אין חיים לשונאי ישראל, בנוי לתלפיות, טטרגונין, חייא בר' בון אמר: יופי היה ונעשה תל (שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ד ו).

כשיש מקדש, יש לאלוקים בית בארץ ובו יש לו גם כסא. יש השראת שכינה בעולם, יש נוכחות אלוקית ומעורבות אלוקית. כשיש מקדש יש לעם ישראל צוואר המחבר אותו אל הראש, אל הראשית, משנחרב בית המקדש גולה השכינה אל השמים, אלוקים נעלם מאחרי העבים. שם ה' מתקדש רק בשמי מרום ולא עוד בעולם. נגדע צווארנו…

אין חיים. אין התגלות. המצב העגום הזה הוא תולדת הדרמה המטאפיסית קוסמית שבחורבן בית המקדש. הקדושה – השכינה מאבדת את ביתה, משולחת מקינה אל השמים ונודדת אף היא בגלותנו – גלותה. הקשר החי, החיבור הישיר, הדיאלוג הממשי בין אלוקים לאדם ובין האדם לאלוקים, נגדע ואיננו. משחרב בית המקדש פסקה גם הנבואה, נדם הדיאלוג.


נקצצו כנפיו של הקב"ה

[דבר אחר רכב אלהים וגו'] רבי אומר משם אבא בן יוסף כתב אחד אומר היש מספר לגדודיו (שם /איוב/ כ"ה ג') וכתב אחד אומר רכב אלהים ריבותים אלפי שנאן, אלא הרי זה מספר לגדוד, אבל לגדודים אין מספר, ורבנין אמרין אחרת כתב אחד אומר היש מספר לגדודיו וכתב אחד אומר אלף אלפין ישמשוניה ורבוא ריבבון קדמוהי יקמון (דניאל ז' י'), אלא עד שלא חרב בית המקדש היה שבחו של הקדוש ברוך הוא משלם, משחרב בית המקדש כביכול מיעט הקדוש ברוך הוא בפמליא שלו, מנלן, אמר ביתי חרב וקילוסי עולה משלם. (פסיקתא רבתי [איש שלום] פיסקא כא – י' הדברות פ' קמייתא)

אמר הקדוש ברוך הוא לישראל לא נדמיתי לנביאים דמויות הרבה כשאמרו לך (ומחזרי) [שובי ותחזרי] ביך כמו שכתב ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה (הושע י"ב י"א), מהו ואנכי חזון הרביתי לא נראיתי לכם חזון חזיונות הרבה, לא ראה ישעיה שרפים של שש שש כנפים שנאמר שרפים עומדים ממעל שש שש כנפים ושש כנפים לאחד (ישעיה ו' ב') ויחזקאל ראה אותם ארבעה כמה שכתב ויהי בשלשים שנה וגו' וארא מראות אלהים [וגו'] ומתוכה דמות ארבע חיות [וגו'] וארבע כנפים לאחד וארבע כנפים [וגו'] (יחזקאל א' א' עד וי"ו), אמר הקדוש ברוך הוא שמא תאמר מה ראה ישעיה לראות שש ויחזקאל ארבעה, והוא אומר לכם משחרב בית המקדש בטלו [אותן] שהיו מעופפים [בהם] (פסיקתא רבתי [איש שלום] פיסקא לג – אנכי אנכי)


פסקה הנבואה

ת"ש משחרב בית המקדש ראשון בטלו ערי מגרש ופסקו אורים ותומים ופסק מלך מבית דוד ואם לחשך אדם לומר ויאמר התרשתא אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמוד כהן לאורים ותומים כאדם האומר לחברו עד שיחיו המתים ויבא משיח בן דוד. אלא א"ר נחמן מאן נינהו נביאים הראשונים לאפוקי מחגי זכריה ומלאכי: (ילקוט שמעוני שמואל ב רמז קנ)

פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה. אומרת כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, פתחי פתח התשובה כדי שאגאלך, והיא אומרת, במה אשוב, כבר פשטתי את כותנתי. לבוש המלכות ולבוש הכהונה ולבוש הנבואה, כל אחת ואחת [נקראת] כתונת לעצמה, וכל זמן שהיה בית המקדש קיים, היינו הולכין ומקריבין קרבנות והקב"ה סולח לעונות, משחרב בית המקדש ונתנה ביד הגוים אין אנו יודעים במה נשוב לפתוח פתח התשובה, והיא אומרת פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה לחזור לקדמותי: רחצתי את רגלי איככה אטנפם. ואם שמא יעלה בלב האומות שאבוא בדתם להתערב עמהם, גם זה חלילה לי להטנף בע"ז שכבר רחצתי רגלי ממנה, משחרב בית המקדש ראשון בטלה ע"ז מהם, כי ישראל בין אומות העולם, לא בנימוסי אומות העולם באין, וגם אין בהם כח לעבוד השם כהוגן מפני האומות, ומפני שחרב מקדשם ואין לעשות חוקי התורה כראוי, אמרו ז"ל דרש רחצתי את רגלי אלו דברי שכינה לישראל, כלומר והלא כשעשיתם העגל אמרתי (שמות לג, ג) כי לא אעלה בקרבך, אבל עוד שכינתי ביניכם, כך אתם אם פשטתם בגדיכם עוד תעדי תופייך. (פסיקתא זוטרתא [לקח טוב] שיר השירים פרק ה ג)


מקדש וחלל פנוי

חורבן בית המקדש הוא צמצום האינסוף אל עצמו והותרת העולם כ'חלל פנוי'. אפשר לומר שזו היתה תגובההולמת לצמצום של האדם אל קליפותיו. השאלות של היום הן כולן בהכרח מן החלל הפנוי. הו 'איפה הן השאלות ההן' שבאו מאפיקורסיות התמימה של פעם… עד סוף ימי הביניים, האנושות מצליחה איכשהוא, להתעלם מהסתר הפנים האלוקיות ומחילונו של העולם ולהמשיך להאמין ועל כל פנים לחיות במסגרת דתית. הקסם פג סופית עם המהפכה המודרנית. האדם השיב לאלוקים במטבע שלו, החילון האנושי היה המענה לחילון האלוקי של העולם. מה הסיבה ומה המסובב? האם משתשש כח הקסם של המסורת, מצאנו את עצמנו חיים לאורו של 'כוכב מת', או משהתבגרנו והיינו לנאורים, לרציונליים, הניס אור התבונה והאוטונומיה של האדם את צללי הקסם הילדותיים, הדמיוניים שגהרו עלינו. איני יודע. כך או כך נותרנו בבדידותנו. 

חורבן בית המקדש הוא המעבר מעידן הנס לעידן הטבע, מעידן הנבואה לעידן החכמה, מהעידן המיתי לרציונלי (לוגוס) ולסימבולי, מן החיים המלאים אל חיי הרוח. מעידן התורה שבכתב לעידן התורה שבעל פה, מעידן המלוכה והעצמאות לעידן השעבוד, מן הבית אל הגלות, מעולם דיאלוגי לעולם מונולוגי, מעולם של קדושה  לעולם מחולן. בית שני כבר לא היה אותו דבר. כבר בראשיתו, מררו בבכי הזקנים ששרדו מבית ראשון לנוכח הבבואה החיוורת הזו. אנשי כנסת הגדולה שינסו את מותניהם והחלו ללא שיהוי בפרויקט ההסבה של תורת א"י לתורת חו"ל, בתיקון של ברכות ותפילות, תקנות וגזרות שהיו אמורות להעמיד את החכמים והעם כתחליף לכהן הגדול לכוהנים וללויים, את בית המדרש, בית הכנסת ובית המשפחה, כתחליף לבית המקדש. עם כל זה, העדות על אובדן טעם החיים מלמדת שעדיין הייתה בו רוח שכמעט ואין לנו מושג ומורגש ממנה.


אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד

דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. (ברכות ח/א)

בכל זאת יש נוכחות אלוקית בעולם. בבית המדרש. בלימוד התורה, לא כל התורה. רק ד' אמות של הלכה. לא אגדה ולא נסתר. זה מעט, אבל זה הכל עבורנו.

ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים

אמר רבי אבדימי דמן חיפה: מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. (בבא בתרא יב/א)

לימוד התורה של החכמים ובשיאו – המדרש, הוא שריד של נבואה. במיטבו, הוא יצירה שניזונת מרוח הקודש המתגלה בבית המדרש, שורה על הלומדים ומאפשרת לדרוש – לחדש, ולא רק להבין-לשקף-למחזר-לשנן. אחד מנתיבי השיבה לנבואה הוא השיבה אל החופש והתעוזה המאפשרים את המדרש היוצר.


ננעלו שערי תפלה

ואמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנאמר: גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי, ואף על פי ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש. […] ואמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר. (ברכות לב/ב)

והרי תפלות כנגד קורבנות תיקנום?! לא נותרה אלא הדמעה.


אין שחוק לקב"ה ובמסתרים תבכה נפשו

א"ל רב אחא לרב נחמן בר יצחק: מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב"ה. ומנלן דליכא שחוק? לימא מדכתיב: ישעיהו פרק כב פסוק יב וַיִּקְרָ֗א אֲדֹנָ֧י יְקֹוִ֛ק צְבָא֖וֹת בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא לִבְכִי֙ וּלְמִסְפֵּ֔ד וּלְקָרְחָ֖ה וְלַחֲגֹ֥ר שָֽׂק: (עבודה זרה ג/ב)

ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב מקום יש לו להקדוש ברוך הוא ומסתרים שמו מאי מפני גוה אמר רב שמואל בר יצחק מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לעובדי כוכבים רב שמואל בר נחמני אמר מפני גאוותה של מלכות שמים. ומי איכא בכיה קמיה הקדוש ברוך הוא והאמר רב פפא אין עציבות לפני הקדוש ברוך הוא שנאמר הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו לא קשיא הא בבתי גואי הא בבתי בראי ובבתי בראי לא והא כתיב ויקרא אדני ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק שאני חרבן בית המקדש דאפילו מלאכי שלום בכו שנאמר הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון: ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה' אמר רבי אלעזר שלש דמעות הללו למה אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני ואחת על ישראל שגלו ממקומן ואיכא דאמרי אחת על ביטול תורה בשלמא למאן דאמר על ישראל שגלו היינו דכתיב כי נשבה עדר ה' אלא למאן דאמר על ביטול תורה מאי כי נשבה עדר ה' כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה (חגיגה ה/ב)


אין שמחה שלימה בעולם

(יד) זקנים משער שבתו. אלו זקנים שגלו: בחורים. גם הם מנגינתם שבתו, ונעדרה ונאספה כל ששון וגילה, כענין שנאמר (ירמיה ז, לד) והשבתי מערי יהודה ומחוצות ירושלם קול ששון וגו'. (טו) שבת משוש לבנו. מיום שחרב בית המדרש אין שמחה שלימה בעולם: נהפך לאבל מחולינו. תחת המחולות שהיינו עושין נהפך לאבל, (תהלים קלז, ו) אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי, זה אפר מקלה שמשימין תלמידי חכמים על ראשן בעת חתונתם. (פסיקתא זוטרתא [לקח טוב] איכה פרק ה)


נתמעט השלום

אף הקדוש ברוך הוא מזכירנו את כל אלה ואומ' כי מי יחמל עליך ירושלם ומי ינוד לך ומי יסור לשאול לשלום לך. מזכירינו חרבן הבית, שמיום שחרב נתמעט השלום, שנ' ונדמו נאות השלום מפני חרון אף ייי. (משנת רבי אליעזר פרשה ד עמוד 77)


דין הוא שלא לאכל בשר ושלא לשתות יין

הלכה י: אמ' ר' ישמעאל מיום שחרב בית המקדש דין הוא שלא לאכל בשר ושלא לשתות יין אלא שאין בית דין גוזרין על הצבור דברים שאין יכולין לעמוד בהן […]  הלכה יא: משחרב הבית האחרון רבו פרושין בישראל שלא היו אוכלין בשר ולא שותין יין ניטפל להן רבי יהושע אמר להן: בניי מפני מה אין אתם אוכלין בשר? אמרו לו: נאכל בשר שבכל יום היה תמיד קרב לגבי מזבח ועכשיו בטל?! אמר להן: לא נאכל! ומפני מה אין אתם שותין יין? אמרו לו: יין נשתה שבכל יום היה מתנסך על גבי המזבח ועכשיו בטל?! אמר להם: לא נשתה! אמר להם: אם כן לחם לא נאכל שממנו היו מביאין שתי הלחם ולחם הפנים, מים לא נשתה שמהן היו מנסכין מים בחג, תאנים וענבים לא נאכל שמהם היו מביאין בכורים בעצרת… שתקו. (תוספתא מסכת סוטה (ליברמן) פרק טו)

טראומה פיזית היא מצב של קריסת מערכות כללית המחייבת גיבוי חצוני להמשך תפקוד וחיים. טראומה נפשית היא מצב של קריסת מערכות כללית של מערכות הנפש ובעיקר קריסה של שתי מוקדי הנפש, הלב – הרגש, מערכות היחסים; המח – השכל, השפה. התוצאות הקיצוניות קריסה רב מערכתית זו הן איבוד ה'טעם' של החיים ורצון החיים, איבוד ה'לשון', אילמות מוחלטת.

חורבן בית המקדש הינו טראומה לאומית. אין זו מליצה או השערה בעלמא. כך מסיחות לפי תומן העובדות מן השטח, מיד לאחר החורבן שבתוספתא. אנו נפגשים כאן עם עם שלם שבור ומפורק שרובו אינו יכול אמנם לעמוד לאורך זמן במתחייב מצערו ושברונו, אך מיעוט איכותי שבו הוא שליח ציבור המבטא את עוצמת הפגיעה האובדן הטראומה של בית המקדש באופן הכי חריף שאפשר – חוסר רלוונטיות של מה שהיה יקר וקדוש, ייאוש מוחלט מהחיים האישיים והלאומיים עד כדי כוונה רצינית להתאבדות עצמית לאומית לדעת. רק הדרכתם הרחומה והנבונה של חכמים היא המונעת אסון.


בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אנשי אמנה

משחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים / ופסקו אנשי אמנה /  מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה / ולא ירד הטל לברכה / וניטל טעם הפירות / אף ניטל שומן הפירות. הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח / המעשרות נטלו את שומן הדגן / הזנות והכשפים כילו את הכל / משחרב בית המקדש בושו חברים ובני חורין / וחפו ראשם / ונדלדלו אנשי מעשה / וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון ואין דורש ואין מבקש ואין שואל / על מי לנו להשען על אבינו שבשמים /  מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא למהוי כספריא וספריא כחזנא וחזנא כעמא דארעא ועמא דארעא אזלא ודלדלה ואין מבקש. על מי יש להשען על אבינו שבשמים. (משנה מסכת סוטה פרק ט)

מעידות לנו המשניות (ומאמרי תנאים רבים נוספים) הללו על מופעים שונים ומגוונים, טבעיים, אישיים וחברתיים של דבר אחד, פשוט להחריד – ניטל הטעם מן החיים. לשום דבר אין את הטעם שהיה פעם. הקסם והנס נעלמו (השמיר). המתוק אינו מתוק, (נופת צופים), הפירות חסרי טעם ואף ערך תזונתי (שומן שבפירות), אנשים הם כבר לא מה שהיו פעם, אי אפשר להאמין לאף אחד, כי באמת אף אחד לא מאמין… אנרכיה חברתית, אלימות ועוולה נכלים ובוקי-סריקי, ועוד ועוד. החיים הפכו טפלים והבלותיים להחריד ובעיקר משמימים – ריקים, חלולים ונבובים.  התוצאה של הטראומה הכפולה הארצית והשמיימית הזו, מנוסחת באופן חד ומכאיב בסיפור הבא.


ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה

אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, והעלה לבו טינה. ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שתבעל. אמרו חכמים: ימות, ואל תבעל לו. – תעמוד לפניו ערומה? – ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. – תספר עמו מאחורי הגדר? – ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר. פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני. חד אמר: אשת איש הייתה, וחד אמר: פנויה הייתה. בשלמא למאן דאמר אשת איש הייתה – שפיר. אלא למאן דאמר פנויה הייתה מאי כולי האי? – רב פפא אמר: משום פגם משפחה. רב אחא בריה דרב איקא אמר: כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות. ולינסבה מינסב! – לא מייתבה דעתיה, כדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה, שנאמר: מַיִם־גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם: (משלי ט יז) (סנהדרין דף עה עמוד א)

עלינו להבין באמת ולהפנים עמוק עמוק שהגעגוע לבית המקדש הוא הגעגוע לחיים כפי מה שהם ראויים להיות. החיים עם העוצמה והטעם, שלצערנו אנו חווים אותם בעיקר דווקא במחוזות האסורים שלא לומר האפלים של חיינו. עלינו להבין שהמשיכה העזה שלנו לאזורי החושך וה'אסור' אינה בגלל החולשה או הרוע שבנו, אלא בגלל העוצמה שאנו מזהים שם, עוצמה של אורות דתהו אבל בכלים דטומאה. את העוצמה הזו אנו רוצים לחוות במרכז חיינו, חיינו היומיומיים, ולא רק בשוליים מזדמנים במקום ובזמן.

המקדש היה מקום שהייתה בו הופעה שלמה ועזה של החיים. להשראת השכינה בו היו היבטים רוחניים פנימיים של חכמה, בינה ודעת, של רצון וכוונה מדויקת, אך גם של רגש ודמיון וחושים. בית המקדש היה הבית של הקדושה ובבית כמו בבית הכל נמצא. היו בו מופעים אסתטיים – הארכיטקטורה של המקדש וכל אשר בו, השירה והנגינה של הלויים. היו בו מופעים חושיים ופיזיים – בעלי החיים, השחיטה, דם ואש ותימרות עשן (של המזבח ושל הקטורת). נכחה בו גם אם במרומז אהבת איש ואישה, – הכרובים (קוה"ק נקרא גם אפיריון וחדר המיטות).

גם היום ואולי ביתר שאת מבעבר מחפשים אנשים ריגושים עזים ואף אקסטטיים, חוויות עוצמתיות – הוליסטיות, ובעיקר כאלה שאינם מצטמצמות לפנים, לרוח ולאינטלקט. היכן הם מוצאים אותן? במחוזות וזמני וחוויות קצה, לא בשגרת היומיום של העבודה והבית, גם לא בבית המדרש ובית הכנסת, האדרינלין נמצא ושופע בפסטיבלי המוזיקה והניו אייג', במסיבות הטבע הניאו-פאגניות, במועדוני המוזיקה והריקודים, בפאבים רווי האלכוהול, העשן, והמוזיקה ועוד… בספורט אתגרי ומסוכן וגם בצפייה אוהדת ופעילה (לעתים אף היסטרית ואלימה) במופעי הספורט למיניהם. זהו המרחב המשמש חלופה למקדש.

לכן, ההתנהלות היהודית הנהדרת של שמחה חלקית מהולה בתוגה, של אבל וגעגוע חרישיים, דמועים, אינה מספיקה, ובמיוחד בזמננו. צריך לחשוב איך מחזירים את הטעם לחיים, איך מחזירים את הברק לעיניים ואת הסומק ללחיים, איך קמים לתחייה מלבלבים ופורחים, יוצרים ומחדשים, ולא רק שורדים. צריך להחזיר את הטעם, המתיקות והאדרנלין והארוס לחיים המתוקנים והטובים. צריך לפדות את 'בת המלך' השכינה, הנוכחות  החיונית המלבבת והמאירה של הקדושה משביה ב'קליפות' של החיים ולהשיבה לביתה.


מיבנה לירושלים

ישנם כאלה המרגישים 'בבית' בדתיות הגלותית ובתורת חו"ל, ואינינו חסרים דבר למחייתם הרוחנית. עד כדי כך שלעתים הם מסתפקים – האם בכלל יש טעם לאבלות ישנה ומוזרה זו על חורבן של שלב פרימיטיבי בהתפתחותנו הרוחנית. דומה הדבר לבוגר האבל על תום ילדותו. ישנם כאלה הסבורים שאין טעם לאבלות כי המשיח כבר הגיע והגאולה נשלמה.

אני סבור אלה ואלה מחמיצים. העדר תחושת החיסרון של בית המקדש (מכל טעם), הוא שורש הבעיה שלנו. ההסתפקות הנואלת שלנו במועט, היא התוקעת אותנו בביצת חיי ה'כאילו'. דווקא מפני ש'זה המצב', שאנחנו ב'הסתר כפול' וש'אין בשר המת מרגיש', לא יועילו הטפות מוסר ומחקרי מקדש, אמיתיים ככל שיהיו, אלא יש למצוא סדק בחומת הניכור הזחוח שלנו, סדק של כאב וגעגוע ואותו לנסות הרחיב. לא עליות להר הבית ולא תיקון כלי מקדש הם העיקר, אלא ראשית, 'בלבבנו ובחיינו משכן נבנה'. משכן למשכן, לשכינה, להשראה.

האור מתנוצץ לנו ומגיה עלינו במקצת מקצה מנהרת אי הנחת והמועקה, המצוקה והייאוש, שאין צורך להרחיק לכת או להעמיק חפור על מנת למוצאם. יש בנו חוסר נחת מהמצב הנוכחי של האמונה והדתיות בעם ישראל, הן בין אדם לעצמו, הן בין אדם למקום ובעיקר בין אדם לחברו וחברתו. חוסר הנחת הזה גולש לכדי ייאוש בעיקר אל מול השיח הציבורי הרוחני והתרבותי, המתלהם שלנו. יש בנו חוסר נחת מההגדרות ומהגדרות, מהמגזרים ומהגזירות, של 'דתיים וחילוניים', 'ימין ושמאל' 'מערב ומזרח' וכיו"ב. חוסר הנחת הזה הולך ומצטבר לכדי מועקה קשה שהיא חלק מ'מועקת המודרנה' הכללית, ההולכת ונהיית בלתי נסבלת בעליל.

יותר ויותר שאנו משתחררים מהקסם של 'אי הקסם', של האור הבוהק של המודרנה, אנו מרגישים ומבינים יותר ויותר, שגם אם המשמעות היסודית, המרכזית והתכליתית של אמונתנו ודתיותנו, היא זו האתית והפוליטית במובן הרחב והעמוק והעשיר ובעיקר הדינמי של המילה, עדיין אישיותנו כוללת יותר מכך ואנו מבקשים לחיות חיים מלאים המביאים לידי ביטוי גם את הצדדים הערפליים והצלליים של אישיותנו האנושית, כמו הרגש והדמיון והרצון, ולשתף בהרפתקה הרוחנית שלנו גם את הגוף. לא לחזרה בתשובה או לתשובה, אנו מייחלים, אלא לחזרה בכמיהה ולכמיהה, למיסטיות, לחיים המפולשים אל האינסוף.

הכל אומר ברורות שהגיע הזמן להחזיר את התורה מחו"ל לא"י ומיבנה לירושלים, לבנות את בית המקדש ולחדש את עבודתו. הגיע הזמן להוציא את בת המלך מהשבי ה'דתי', להוציאה למרחב ולאפשר לה, לנו לשוב לחיים מלאים ושלמים, עשירים ותוססים. בקיצור להחזיר את הטעם (המתוק כמו גם המר והחריף) אל חיינו! הכל מתחיל בשיקום האישיות האנושית מתחלואיה ומפיתוחה ושיכלולה, שהם המאפשרים מפגש רגיש ועז עם החיים.


אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְקֹוָק אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים: (ב) אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת עִם־אֵלֶּה: (ג) הִגְדִּיל יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים: (ד) שׁוּבָה יְקֹוָק אֶת־שבותנו שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב: (ה) הַזֹּרְעִים  בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ: (ו) הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ־הַזָּרַע בֹּא־יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו: (תהלים פרק קכו)

אכן היינו כחולמים. ואולי אפשר בהדרגה זהירה להתחיל ולמלא שחוק פינו. האמת היא שאנחנו מוצאים את עצמנו מתמלאים שחוק מידי פעם (למשל, ביום העצמאות…). הולך ומתברר שהאיסור היה בעצם חוסר יכולת, והיא הולכת ושבה לנו. אנו נושאי האלומות של שיבת ציון החלומית וה'אז' הוא עכשיו ממש, ופינו מתמלא ויתמלא בשחוק ולשוננו רינה.

טעם החיים הולך ושב – ארץ ישראל האומללה, מחציפה פנים בעקבתא דמשיחא ונותנת לבניה ששבו אליה את פירותיה המתוקים בעין יפה. מדינת ישראל רמה וגם ניצבה. האור החדש של תורת א"י מאיר על ציון. בית המקדש והנבואה הם ה'נס' שיביאו את ה'פלא' הציוני למחוז חפצו. הָיִינוּ כְּחֹלְמִים.

ונחתום בתפלה המוארת על ידי הראי"ה:

יה"ר מלפניך ד' אלוקינו ואלוקי שתרחם עלינו, ותמחל לנו על כל חטאתינו, וכפר לנו את כל עוונותינו, ותסלח לכל פשעינו, ותבנה בית המקדש במהרה בימינו.

ההכרה באה, שכל הקלקולים הפרטיים, באים רק מחסרונה של הארת החיים הכלליים.

חורבן בית המקדש, שנוטל כבוד מבית חיינו, הוא הוא הגורם שעולמנו נחשך,

והנשמות סובלות מצרים ומחשכים ועל כן באים הגרעונות הנוראים, המסבבים כל חטא, כל עוון וכל פשע,

על כן מוכרחת היא הנשמה הישראלית לבקש את תיקונה בשרשה,

יוחזר כבוד ד' על מכונו, יגלה הדר הקדש וזיוו בעולם, והכל ישוב על מכונו.

(עולת ראי"ה א עמ' קכז)