Print Friendly, PDF & Email

חופש וחירות, עצמיות ואין

רשמים ומחשבות מתוך לימוד דרשתו של הרב שג"ר, 'בין פורים לפסח', 'זמן של חירות', עמ' 163


מילון

 רצון – ההיפך מהכרח או צורך או אדישות (מקריות / אקראיות)

חופש – רצון חופשי, בחירה חופשית, 'רשות ויכולת', עצמאות

חירות – ההיפך משעבוד (להביל מעבדות שהיא לעתים חירות 'בריבוע'). נאמנות לעצמיות.

יש להעיר שבהגדרה זו אנו מדלגים על פני מסורת ארוכה בה היה מובן החירות ידיעת האמת הכללית האוביקטיבית המטאפיזית, שגילויה היה ההצלחה של חופש הבחירה בה ובטוב הנגזר ממנה (נציג מובהק שלה הוא הרמב"ם שאצלו החירות היא הבחירה בָּאמת והנאמנות אליה [ולא לעצמיות]). אנו בני התרבות האקסיסטנציאליסטית (ששורשה בהקשר זה הוא אולי ה'קוגיטו' של דקרט) בה החליפה האותנטיות (כחיבור לעצמיות) את האמת, גם בהקשר של החירות.

מיקס חירות וחופש 

א. אין חופש ואין חירות – מועקה – הכרח מצמית חיצוני ופנימי / שעבוד, חוסר עצמיות

ב. אין חופש ויש חירות – פסח-שבועות-סכות – התגלות / דתיות / אידיאולוגיות, כפית הר כגיגית (אין לך בן חורין ולא אין לך חופשי) – מועקה – הכרח פנימי

ג. אין חירות ויש חופש – סרטר / פורים – מועקה – הנדונות לחופש, האובססיה של החופש

ד. יש חופש ויש חירות – הראי"ה (הדור קבלוה; נסירה) – חופש לבחור בעצמיות ולפתחה לרוחב ולעומק ולגובה לא"ס. מכל מקום קצת מועקה – החופש מוגבל. עצם העצמיות מגבילה (בעיקר בהתגלותה כרצון ומגמה). המשחק מכור.

ה. יש חופש ויש חירות – רבי נחמן / הרב שג"ר – חופש מוחלט (ולא רק 'בחירה מ', 'העדפה של', 'ביכור על פני' [?]) ליצור, לברוא, לכונן עצמיות (עולם, ואף אמנם גם בזה קדם הרוא"ה הגדול שכל רז של 'חירות' 'חופש' ואף 'דרור', לא אניס לו אלהים ואמונה), לכרות איתה ברית ולשומרה ולעובדה! – נאמנות ליצירה או אף לחירות שהיא היא העצמיות. ואלה קצות דבריו באשר לאפשרות זו:

'בעומק החבוי האמוני צדיקים שולטים ברצונם החופשי על הבריאה' קו' הה קע) '…ואי בעו צדיקי ברו עלמא', שנאמר עוונותיכם היו מבדילים בינכם לבין אלהיכם, הא אי ליכא עוונות ליכא הבדלה'. קו' א' תשפט) ' מקור הרצון החופשי של האדם המהוה את המוסריות האידיאלית שבה האדם דומה ליוצרו, נובע …מהארת החפץ האלהי הקשורה ברצון האדם בהתעלותו. ותגזור אומר ויקם לך. (קו' ב' שמ)… ויבנה בתשוקתו לשוב למקורו הבלתי גבולי, להתאחד באלהות, ובזה יעשה הנברא את עצמו, ויהיה במדרגת השלמות של בורא, ויתעלה ממעל לגבול של נברא'. (אוה"ק ב' תקכז).

ו. כנ"ל עם הבהרה – (לברוא, לכונן = לבחור מא"ס האפשרויות של העצמיות האינסופית)


הערה להבדל בין דל"ת לה"א (ולוא"ו)

יש חופש (גם אם מוגבל) ויש חירות (כלומר עצמיות נתונה) אלא שהיא גרעינית, גולמית וכללית באופן הפותח למעשה אין סוף נתיבי פיתוח בכל המובנים. את ההיקבעות שבגינה של העצמיות הנתונה, ניתן להמשיל לנקודת מוצא לדרך, שיש לה כיוון כללי ההולך לעבר אופק אינסופי של פיתוח ושכלול, והגם שיש לה גבולות גזרה, היא רחבה מאוד וכללת בתוכה פיתולים ונפתולים, מעלות ומורדות, באופן שמאפשר 'אינסוף' אפשרויות וגוונים.

אפשרות זו עדיפה על האפשרות של חופש לכונן עצמיות ולכרות איתה ברית (למרות שהאחרונה מלהיבה יותר) בהיותה מחוברת לתחושה הפשוטה, ולשכל הישר, שהאדם אינו נולד 'טבולה ראסה' ויש לו פרצוף / דיוקן / אופי (הניכר בתינוק כבר בימים הראשונים לחייו, מה שמתחדד מאוד בשוני האופיים מגיל אפס של תאומים זהים) לא פחות ממה שיש לו תשתית גנטית גופנית (ובודאי בזיקה הדדית בינהם).

בשנים קדמוניות, זאת כך: 'החירות היא הנאמנות לעצמיות הנשמתית האלקית, שהיא האין סופיות, שהיא החירותיות המוחלטת, ומ"מ, מגוונת היא בגוון המיוחד והיחודי היחיד והבלתי נכפל של אישיותנו'

בכף הקלע

לעתים נראה די ברור שהיכולת של אדם לכרות ברית, לשומרה ולהעמיקה ולשכללה לאורך זמן, נשענת על חוויה / תודעה (גם אם ערפלית) של סלע תשתית מהותי יסודי, גם אם הוא גולמי ועמום, עלום ולא נודע. ככל שהאדם מפותח יותר מבחינת התודעה והמודעות שלו, והבחירה החופשית שלו גדֵלה יותר, כך הולך וגדל הפער (הנסירה) בין העצמיות הכמוסה, לבחירה הגלויה, עד כדי יצירת מרחב חופשי כמעט לחלוטין.

לעתים, החויה של אדם מודע היא לעתים רבות, חוויה של כינון עצמיות (שלעתים אף נחווית כאקראית או כמקרית) וכריתת ברית איתה, ולא של חשיפה של עצמיות גרעינית נעלמה ופיתוחה. (כמו שלמרות ה'מיתוס' של ה'נסירה', לעתים התחושה היא, שאינינו 'שני חצאים שמצאו זה את זה' אלא 'שני זרים שדרכיהם הצטלבו במקרה, שמבטם נלכד, ושלבם נשבה', אך זה יכול היה להתרחש לגמרי אחרת בעש"נ [מקום / זמן / נפש] באותה מידה).

למרות שאי אפשר להכחיש את עוצמת ההרגשה שיכולתי לבחור אחרת לחלוטין, וגם אז לכרות ברית ולשומרה. אולי בכל זאת, אפשר שזו לא רק תולדת המקריות הדיאלקטית של הביוגרפיה הקיומית של הסוביקט, אלא, כיוון שהעצמיות היא א"ס, ו'הוא מקומו של עולם', כל אופציה, אמיתית היא (מוחלטת אע"פ שהיא אפשרית, שהרי האמת היא האינסופיות וכללת את כל האפשרויות, ובאשר כך אף היא אינה מוחלטת במובן ה'שלילי' – הבלעדי והמוציא את האפשרויות האחרות) , ולכן אפשר לשמור כל ברית שנכרתה, כי כל הבריתות אמיתיות… (המקריות של הקיום הריאלי היא ההשתקפות [הצבעונית ולעתים הוולגרית] של האינסופיות המטאפיזית של החיים).

המעבר בין פורים לפסח הוא המעבר הבלתי אפשרי והמופלא בין הא"ס לאצילות (ולא רק לבי"ע אם לדייק). [כיצד מהא"ס תבוא ה'בריאה'? כיצד מהעריגה העצמית יבוא היחס האידיאלי? כיצד תנתן התורה –  מן השמים? אלה אופנים שונים של אותה פליאה והשתאות]. המעבר הזה משתקף בהווית החיים הקיומית שלנו, ביכולת לכונן מערכות יחסים, לכרות ולשמור ברית עם אמיתות, ערכים, תורה, הלכה, אישה וכו' למרות מודעתנו לאופק הא"ס של החיים, להעדר העצמיות (למלכות כמו גם לא"ס – לית ליה מגרמיה כלום) וידיעתנו את הקוטינגטיות המוחלטת (תרתי משמע) של כל אחת מהאפשרויות, במובן שיכול הייתי לבחור באותה מידה אחרת לגמרי ואף הפוך.


מפורים לפסח – מדרש 'קוקניקי' על ר"נ

כִּי בַּתְּחִלָּה הָיוּ כָּל הַהַתְחָלוֹת מִפֶּסַח, וְעַל כֵּן כָּל הַמִּצְווֹת הֵם זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. וְעַכְשָׁו, (וְלֹא סִיֵם) (ליקוטי מוהר"ן בתרא סימן עד)

ואם יורשה לי אנסה להבין ואף 'לסיים'

כִּי בַּתְּחִלָּה – יצאנו מעבדות לחירות, מחוסר עצמיות לעצמיות.

הָיוּ כָּל הַהַתְחָלוֹת מִפֶּסַח – ניסן הוא החודש הראשון, הוא ראש השנה הישראלי המקורי ששלושת רגליו, הם תמצית הסיפור של ספר שמות: 'יציאת מצרים – מתן תורה – משכן', אך גם תמצית סיפור החיים של ישראל: לידת העם והלאומיות – הארת זהותו וערכיו – התנחלותו בארצו'. ולכן גם תמצית עבודת ד' הישראלית המבקשת בכל דרכיה 'ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה', ליחד את הלאומיות והאלוהיות, ולבוא בכך אל הקדושה והקודש העליון, כיחידים וכציבור, כעם.

וְעַל כֵּן כָּל הַמִּצְווֹת הֵם זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם – מצוות התורה, הם המנהירות את מה שהתפרץ באופן 'נסי' ביציאת מצרים ומלמדות אותנו להיות נאמנים לה.

וְעַכְשָׁו כָּל הַמִּצְווֹת הֵם זֵכֶר לקִיבּוּץ הַגָלוּיוֹת וּתְקוּמת עָם יִשְרָאֵל בְּאָרְצוֹ – הלא הגיעו הימים עליהם התנבא הנביא: 'הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם'. והגאולה הנוכחית, היא המעיין ממנו אנו צריכים לשאוב את מימינו בששון.

וְכָּל הַהַתְחָלוֹת הֵן מְפּוּרִים – אפשר אף שהמצוות של עכשו, אינם 'זכר' כלל, אלא קריאה ליצירה וחידוש. היציאה ממדבר העמים והשיבה לארץ, שהתרחשה בדורותינו בדרך הטבע ובליווי 'עמלקי' עכשוי, ולא בדרך הנס וההתגלות, היא יציאה מחירות לחופש ולדרור, כלומר מחירות של נאמנות לעצמיות יסודית (זו שהתפרצה ביציאת מצרים, שהונהרה במתן תורה, ושאותה למדו אותנו כָּל הַמִּצְווֹת ש-הֵם זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם), לחירות של פיתוחה ושיכלולה החופשי של אותה עצמיות, בדרך של מדרש, יצירה וחידוש, ולא רק של נאמנות ('הדור קבלוה בימי אחשוורוש'). מכך גם נגזרה המשיחיות האוניברסלית שאפיינה את הציונות בראשיתה.

וכדברי השיר:

פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת / תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת / פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִצֹּר/ חַיֵּי חֹפֶש חַיֵּי דְּרוֹר / פֹּה תְּהֵא הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה / פֹּה תִּפְרַח גַּם שְׂפַת הַתּוֹרָה. (ישראל דושמן)