Print Friendly, PDF & Email

סוכות תשע"ט – יומן מסע – בית (י)הודי 11

כשאני חושב על זה עכשיו, אפשר לומר שחג סוכות התחיל אצלנו לפני כשלושה חודשים, כשיצאנו מדירת הקבע שלנו בישראל אל דירת הארעי בהודו. עם סיום חג הסוכות, ביום שלישי הבא, למחרת שמיני עצרת ושמחת תורה, אנו מתחילים לשוב אל דירת הקבע שלנו. ההתרגשות רבה וכרגיל וכמובן, שמחה וצער משמשים בה בערבוביה.

בפרק זה של היומן אשתף אתכם במה שחווינו ממוצאי יום הכיפורים ועד סיומו של חג הסוכות. האמת היא שהתחלתי כבר לכתוב גם פרק סיום – סיכום, ואי"ה אסיימו ואשלח אותו לאחר שיבתנו, ארצה והביתה.


אושפיזין תתאין – עילאין

חג הסוכות התחיל אצלנו בהגעתם של אושפיזין תתאין-עילאין (אנשי מעלה, בהתאמה). המדובר ברב זאב ואוסנת שרון, חברי נפש לי ולסמדר מימי בראשית של מסענו הישראלי, מבית אל (שם הם עדיין דרים). הם באו מהארץ להודו הרחוקה להיות אתנו למשך כל החג, כלומר להנעים לנו בחברתם ולסייע לנו בכל דבר קטן וגדול, רוחני וגשמי בבית הלב היהודי. ואילו רק באו – דיינו! אלא שהם הביאו איתם גם ארבע סטים של ארבעת המינים! ואילו רק באו והביאו – דיינו! אלא שהם הביאו איתם גם משלוח מנות גדול ומפנק מן הארץ. כשאני חושב על כך שוב, הדבר היחיד שם לא הביאו איתם הוא – סוכה… אבל גם זה לא מדויק כמו שיתברר בהמשך.


סוכה לבנות בנים בנות

אודה על האמת בניית סוכה אינה מתחביבי וגם לא מכישרונותיי הבולטים. בשנים האחרונות אני רווה נחת מילדי שביודעם את 'שמאליות' ידי באים לבנות עבורי (ועבורם…) את הסוכה. כאן מילאו את מקום ילדי, העובד ההודי הצדיק והמסור שלנו – הָנְס ופועל נוסף שגויס במיוחד למשימה החגיגית הזו. ואכן כבר לפני ערב החג, עמדה הסוכה על תילה.

הסוכה הגדולה אכן ניצבה לה בגאון, אך ל'יציב' חסר היה ה'אמת'… ופטור בלא כלום אי אפשר. בערב החג עמלנו קשות, זאביק חברי הטוב, מורי ורבי (ר"ת – חמו"ר) ואני, בהרמת כל ענף וענף מהסכך לגובה של יותר משלושה טפחים והנחתו מחדש… הגשם שירד משמים והזיעה שבקעה מגופנו הטרימו את המפגש הסוכותי בין מי התהום למי הגשמים והסוכה הייתה לסוכה כשרה!


סיפור לקראת החג

באחד הלילות לפני החג, קראנו ביחד את הסיפור הידוע 'אתרוגו של אותו צדיק'.

תמצית הסיפור[1]: ר' מיכל קנה אתרוג לחג הסוכות תמורת התפילין היקרות שלו. רעייתו שראתה את האתרוג שוכן כבוד על שולחנו, זעמה על שלא קנה אוכל לפי הטף לחג, נשכה את פיטמו וזרקה אותו בחמה ארצה. נאנח ר' מיכל ואמר: תפילין אין לי, אתרוג אין לי, האם כעוס אכעס? לא ולא!

תמצית הפרשנות שלי: זהו סיפור אהבה ותשוקה. אהבה המקלקלת את השורה (כולל שורת הדין). תשוקה שאין טעם להקשות עליה קושיות (הגיוניות וצודקות ככל שיהיו). אהבה עד כלות הנפש והרוח. הסיפור מעורר אותי לשאול: האם יש משהו שחשוב לי מאוד? האם יש משהו שאני אוהב בטירוף? האם יש משהו שאני מוכל ללכת בשבילו עד הקצה? 'לב יודע אהבת נפשו ובטירופה לא יתערב זר'. יש דברים שאי אפשר להבין מבחוץ. אפילו הרעיה האוהבת אינה יכולה להבין זאת. אפילו הקושיה החזקה ביותר: מדוע הוא לא התייעץ איתה? אינה קושיה כלל ועיקר. לא רק מפני האנכרוניזם שלה, אלא מפני שמסירות נפש על אהבה, היא הלכה ואין מורין כן. כמו שהקנאה לאהובה (קנאים פוגעים בו), הינה הלכה ואין מורין כן. האופציה של ההתייעצות כלל אינה קיימת. בקיצור נראה לי שכיוון ש'עמך כולם צדיקים', נכון שלכל אחד מאיתנו יהיה את 'האתרוג שלו'…

עלה על דעתי שמה שמאזן את ה'גבריות' של הסיפור הזה, הם פירושו של הראי"ה קוק על דברי חכמים במסכת שבת דף סב ע”א:

'שלשה דברים מביאים את האדם לידי עניות […] ומי שאשתו מקללתו בפניו על עסקי תכשיטיה […]'. יסוד חיי המשפחה הטובים והמתוקנים הראויים לברכת ד' שתחול על נויהם, הוא שיהיה עולמה של האשה ותביעותיה המיוחדות ע"פ מצב נפשה, אע"פ שאין להם כל יחש להעולם של האיש והלך נפשו, גלויים לפני הבעל בתור בעל ואב הבית. ואע"פ שהתביעות של התכשיטין יכולות להיות רחוקות מחוג מבטו ומהשקפתו על החיים והמוסר, מ"מ יהיה יודע את לב האשה, כמה תוכל להיות נכאבת ונדאבת בחסרה את המוכרח לה לפי מצבה. […] אז, כאשר תתגלה רק הידיעה של הצורך הנפשי, אע"פ שהוא מיוסד בעולם אחר של נפש האשה, מ"מ תתעורר החובה של הצדק למלא את הטוב המחוייב, 'אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות'. (הראי"ה קוק, עין אי"ה, שבת, פרק ששי, אות כו בהשמטות מהגמרא ומהביאור)

תמצית ביאורו: מבחן האהבה הוא הרצון (ולא רק הנכונות) לעשות הכל בשביל האהוב/ה גם אם מדובר במשהו שלא מדבר אלי כלל, ויתרה מזאת, נראה לי מוזר ואפילו לא הגיוני, ואפילו טיפ-טיפה לא הגון…


 ושמחת בחגך והיית אך שמח

למדנו את המדרש על יתרון השמחה בסוכות.

וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ (דברים טז יד). את מוצא שלש שמחות כתיב בחג [סוכות], ואֵלוּ [הם]: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ (שם), וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ (שם טו), וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים (ויקרא כג מ).

אבל בפסח אין את מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת. ולמה?

אלא את מוצא שבפסח התבואה נידונת ואין אדם יודע אם עושה היא השנה אם אינה עושה, לפיכך אין כתיב שם שמחה.

דבר אחר, למה אין כתיב שם [בפסח] שמחה?

בשביל שמתו בו המצריים.. וכן את מוצא כל שבעת ימי החג [סוכות] אנו קורין בהן את ההלל [השלם], אבל בפסח אין אנו קורין בהן את ההלל [השלם] אלא ביום טוב הראשון ולילו. למה? כדאמר שמואל: בנפול אויביך אל תשמח (משלי כד יז).

וכן את מוצא שאין כתוב בעצרת [שבועות] אלא שמחה אחת, דכתיב: ועשית חג שבועות לי"י אלהיך ושמחת אתה וביתיך (דברים טז: י – יא). ולמה כתיב שם שמחה אחת?

מפני שהתבואה נכנסת בפנים.

ומאי טעמא אין כתיב שם שתי שמחות?

שכן את מוצא שאף על פי שנכנסה התבואה בפנים, אבל פירות האילן נידונין, לפיכך אין כתיב שם [בשבועות] שמחה שנייה.

אבל בראש השנה אין כתיב שם אפילו שמחה אחת. מאי טעמא?

שהנפשות נידונות, ומבקש אדם נפשו יותר מממונו.

אבל בחג [סוכות] לפי שנטלו הנפשות דימוס [זכאות, כפרה] שלהם ביום הכיפורים, כמו שכתיב, כי ביום הזה יכפר עליכם (ויקרא טז: ל), ועוד שהתבואה ופירות האילן בפנים, לפיכך כתיב שם שלש שמחות – וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ. וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ. וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.

(פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) נספחים ב – פרשה אחרת. [כדאי מאוד לראות את המשך הדרשה)

השמחה היא חיים. חיים יתרים. חיים דְחיים. חיים בריבוע. חיות וחיוניות, עוררות ללא עוררין, רצון ומרץ. העצבות היא הופכה – מוות. מיעוט חיות. תרדמה מסויטת. אפס רצון, תשוקה ויצירתיות. הכי משמח – לידה. הכי מעציב – מוות.

בסוכות הכל ישנו וחי. התבואה כולה נאספה מן השדה והכרם והמטע אל הבית. התבואה הרוחנית של עמל התשובה, גם היא נאספה לאחר שביום הכיפורים זכינו לכפרה וטהרה. יש שלמות לגוף ולנפש ויש שלום בינהם. לשלמות הגופנית והנפשית, נוספת השלמות החברתית – האושפיזין העילאין והתתאין הקרואים לסוכה (בה ראויים לשבת כל ישראל…). השלמות האסתטית – הנוי וההדר של הסוכה וארבעת המינים. השלמות הדתית – השראת השכינה שבסוכה. וחברתית. במלים 'גבוהות' בסוכות אנו חווים מלאות ושלמות פיזית, אתית, פוליטית, אסתטית ודתית.


צא מדירת קבע לדירת ארעי

היציאה בסוכות מבית הקבע לדירת הארעי נדרשה רבות כתנועה נפשית ורוחנית (מתמדת) בעבודת ד'. למדנו מקור נהדר (שראיתי בקובץ של הרב שלמה קסירר נ"י) המוסיף נופך מיוחד לאשכול דרשות זה:

כי סוכה הוא כמאמרם ז״ל: צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי. היינו שבזאת המצוה, מלמד השם יתברך להאדם, שלא יהיה לו שום קביעות ולא שום כלל בעבודת השי״ת. ו[אפילו] אם יראה לו השי״ת ברגע זו ההיפך מ[הרגע ה]קודם, יהיה מוכן להיות נמשך אחר רצונו ית׳ גם בזה ההיפך. כי עיקר מצות סוכה, הוא על דרך שאמרו ז״ל: אל תאמר לכשאפנה אשנה. היינו, שלא יאמר האדם, אשר דווקא באותו הכלל והסדר שהוא מסדר עצמו, יכול לעבוד את השי״ת, ואם יתהפך אצלו זה הסדר, ואותו הכלל, שוב אינו יכול לעבוד. ועל זה אמרו ז״ל: צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי. שאין שום כלל וסדר בקביעות, רק בכל זמן ובכל סדר, יהיה נמשך אחר רצונו ית',  כי אין שום זמן ושום סדר שלא יוכל האדם המבקש ד׳ למצוא בו דרך לעבודתו ית׳.

(סוד ישרים, רבי גרשון חנוך העניך מראדזין, וורשה תרס"ג, עמ' 87 אות פט)

הדברים מדברים בעד עצמם והם כמובן ביטוי מובהק של משנת איזיביצ'א המעלה על נס את עבודת ד' המיוסדת על הבקשה לדעת – מה הקב"ה רוצה ממני, כאן ועכשיו? עבודת ד' של עשית רצון ד' ולא רק מצוותו, 'פרטים' ולא 'כללים', ארעי ולא קבע.


סוכות – רגל וראש

כל שנה ישראלית מזמינה אותנו למסע רוחני המתחיל בראשית ומסיים באחרית, ואינו פוסח על שום תחנה. הזמנים הקדושים, השמחים והעצובים, שבת, ראש חודש, ימים טובים ומועדים, ימי זיכרון ותעניות, הם כולם תחנות במסע הרוחני של האנושות, עם ישראל והמסע האישי של כל אחד מאתנו. מסע זה מתרחש בשני מסלולים – 'ראשים' ו'רגלים' (מהר"ל, גבורות ד', פרק מו). אפשר לומר שמדובר בשני מסעות, בשתי תנועות:

  1. מלמעלה למטהראש השנה – בריאת האדם. יום הכיפורים – מתן התורה (לוחות שניים). סוכות – השראת השכינה (הסוכות כענני הכבוד, המשכן).
  2. מלמטה למעלהפסח – יציאת מצרים. שבועות – מתן תורה (לוחות ראשונים). סוכות – ההוויה המדברית (סכות ממש) והכניסה לארץ ישראל (סוכות של מחנה הצבא).

סוכות הוא אם כך, רגל שהוא ראש וראש שהוא רגל. סוכות הוא אחרון הרגים ושיאם כמו גם אחרון הראשים ושיאם. בסוכות, בשיא, נפגשות שתי התנועות: ה'מלמעלה למטה' וה'מלמטה למעלה'. 'מן הפנים אל החוץ' ו'מן החוץ אל הפנים'. המטאפיזי נפגש עם הפיזי. הריאלי הטבעי וההיסטורי והביוגרפי נפגש עם הריאלי הרוחני. מי התהום נושקים למי הגשם. שמים נושקים לארץ. הגוף מתלכד עם הנשמה. שלום ושלמות, שמחה וששון!


ושמחת בחגך – למַיְיְשֶׂה

יצאנו השבוע, לקיים הלכה למעשה את מצוות שמחת המועד. נסענו לbeer  מרחק של כשעתיים נסיעה, מושבה טיבטית הידועה בעיקר בשל אתר מצנחי הרחיפה המרהיב שלה. היינו, ריחפנו, נחתנו בשלום. טיילנו באזור ובין השאר הגענו למנזר טיבטי ענק שבו לומדים כ800 נזירים מגיל 4 ועד 90… מ4 בבוקר ועד 9 בערב… ומתחנכים לחיי נזירות שמשמעותם חיי רוח של הגות ומדיטציה ללא הקמת משפחה… מרשים ומעורר מחשבות…  למחרת בבוקר קינחנו ברכיבת  (אופנים) שטח הררית ואז שבנו 'הביתה' לשבת האחרונה שלנו פה, בבית הלב היהודי… גם בגלל המספר המועט של המטיילים אך בעיקר 'בגלל האהבה' החלטנו לחגוג את 'שמחת תורה' יחד עם בית חב"ד… עוד יסופר על זה החג רעי…


[1] שלו כמה גרסאות: רש"י זווין סיפור חסידים, מועדים עמ' 121 – 122; ספר התודעה; גיסא שמביא הרב דו סתו במאמרו על הסיפור; עגנון, סיפורים נאים של ר' ישראל בעש"ט, עמ' קסו