Print Friendly, PDF & Email

יומן מסע – בית (י)הודי 8 – 9

התחלתי לכתוב במוצאי ראש השנה, אך החיים חזקים וחשובים יותר מהכתיבה עליהם ועכשיו, יום ששי אני מנסה לסיים ולשלוח לכם. מקווה שאצליח, כי גם עתה, תובעים החיים את שלהם (ההכנות הגשמיות והרוחניות לשבת תשובה). ברור לי שהניסיון לכתוב על שבועיים כל כך גדושים לא יצלח, לכן אנסה לספר את הסיפור של השבוע שחלף מערב ראש השנה ועד היום ולשזור בתוכו רמזי רשמים של תפילה, לימוד, שיח ומחשבה. ממש גרעינים הזקוקים לפיתוח, הרחבה והעמקה ועוד חזון למועד.

בשבוע שעבר לא הצלחתי אפילו להתחיל לכתוב. זה היה, ללא ספק, השבוע הכי אינטנסיבי שלנו כאן. בגשמיות –  ההכנות הלוגיסטיות והקולינריות לחג. ברוחניות – לימוד וסליחות, שירה וניגונים עד השעות הקטנות של הלילה (בעצם הבוקר), מידי יום החל ממוצ"ש. לי, שבלשון המעטה, איני 'פריק' של סליחות, הייתה חוויה מפתיעה של התחברות לסליחות ותחושה חדשה של משמעותיות באמירתן. 'לקהילה' שהתגבשה כאן, יש בכך את החלק המכריע. השילוב בין סליחות ספרדיות ופיוטים אשכנזיים, גם הוא מרנין ומשיב נפש. ועל כל אלה נוסף ההדרן שלאחר תום הסליחות. קנקני תה מוגשים, גיטרות ושאר כלי נגינה נשלפים, וניגוני נשמה מימים נוראים ותפילות קדמוניות בוקעות מעומקא דליבא ומבשמות את אווירא דהודו עד לפנות בוקר.

בכלל, מתרחש כאן, ואולי דווקא כאן, הרחק מהארץ והבית, משהו מיוחד. אנשים לא רק חווים חוויות אלא גם עוברים תהליכים. קורים להם דברים טובים בינם לבין עצמם, לזולתם ואף לאלוקיהם. פוזות, מסכות, קליפות ושאר מיני שקרים וזיופים, נופלים, האווירה זכה, הלב נפתח, הגעגוע מתגבר ומתרחשים גם מפגשים, גם אם להרף עין-אין דוגמא אחת מיני ,יא הבחור שסח לחברו שכבר ארבע שנים אינו מתפלל ולומד, והנה הוא מוצא עצמו לומד בשקיקה ומתפלל בדבקות…


צום גדליה – מאיגרא רמא ל…

ג' תשרי תשע"ט, כן, תשע"ט שעטה אלינו והגיעה, שני ימי ראש השנה כבר מאחורינו, הפלא של האל"ף וראשית הברכה של הבי"ת, והנה אנחנו בגימ"ל, מתחילים כמו גמלים את המסע הארוך במדבר החיים, את ההיגמלות מהבית, את היכולת לגמול חסד ולהקשיב, בתקוה שתיפתח לנו הדלת אל הה"א, אל ההוויה ואל ההתהוות…

ג' תשרי, צום גדליה, הוא יום מיוחד. במובן מסוים זהו אחד הימים הקשים בשנה. מפל המתח לאחר שני ימי ראש השנה הינו בלתי נמנע, והוא מתרחש ביום שמצד תוכנו ועבודתו, ראוי היה שיעמוד בפני עצמו ולא יהיה רשת הביטחון של הנפילה ממרומי ראש השנה. נראה שה'בעל כרחך אתה חי', תקף גם לממד הזמן בו אנו חיים…

לפני הסליחות במוצאי החג, למדנו את אות ב' בפרק י"ד של אורות התשובה, וכולנו הרגשנו שהדברים אמנם כלליים יותר, אך גם מתייחסים ישירות לחוויית מפל המתח הנ"ל. טעמו וראו:

לפעמים ע"י מה שמתאמצים להיות מדובק ברוחניות עליונה, מתרוממים כל כוחות החיים הרוחניים למעלה בעולם המחשבה העליונה, והגוף נעזב מן הנשמה, וע"י זה המדות הרעות שולטות בו. ואח"כ כשההסתכלות הרוחנית העליונה נגמרת, וכח החיים חוזר לרגילות שלו, מוצאת הנשמה את הגוף שבור בקלקולי תכונותיו, ומתחילה מלחמה פנימית גדולה ומסוכנת מאד. ובשביל כך צריכה היא התשובה, עם חפץ זכוך המדות, להיות קודמת לעליה ההסתכלותית, ואז מכשירים איזה צד של מגע בין הגוף אל הנשמה גם בהתעלותה העליונה. (הראי"ה קוק, אורות התשובה, פרק יד, ב).

דרך ארץ קדמה לתורה. תשובת זיכוך המידות קודמת לתשובת העליה הרוחנית.

'משל לאבא ואימא שיצאו מהבית אל בית המדרש והתפילה והותירו את ילדיהם בבית ללא השגחה. כששבו הופתעו למצוא את הבית 'הפוך', את המזווה ריק ואת ילדיהם, מוזנחים ומלוכלכים, בעיצומה של קטטה פרועה, וברק של 'אש זרה' בעיניהם… ספקו כפיהם, נאנחו וגמרו בדעתם לאזן בין השקעתם בצמיחתם הרוחנית לבין טיפוח ופיתוח ילדיהם מלא האון והעיזוז… ניגשו אליהם חיבקום ואימצום לליבם, הפשילו שרוולים וניגשו לשקם את הבית ואת יושביו'. (כ"י שנמצא בגניזה בבאגסו)


לקראת ראש השנה לכו ונלכה

נכנסנו לראש השנה בלחץ גדול וחששות כבשים. ידענו שצפויים לנו, בארוחות ובתפילות, אורחים רבים מאוד. לפי ההרשמה שאותה סגרנו לצערנו בשלב מסוים מדובר היה על יותר מ200 אורחים (וידענו [וצדקנו] שיהיו כאלה שיגיעו ללא הרשמה…), כמות שהיא למעשה מעבר לקיבולת של הבית. ומדובר על יומיים רצופים של שבתון, שבהם ארבע ארוחות (שני קידושים) ושמונה תפילות…  איך נצליח לשמח ולרצות את כולם? לתת מקום ומרחב ותחושת בית לכולם? להשביע את רצון ואת בטן כולם?  זה היה נראה כמעט בלתי אפשרי. מפלס הלחץ והחרדות שלנו נסק לשמיים בערב החג ככל שהוא הלך והתקרב. ואכן בערב החג התחיל זרם של אורחים שעלו אל הגג (בית הכנסת וחדר האוכל שלנו) וגדש אותו באופן שאי אפשר היה להכניס בו סיכה…


ראש השנה – היום הראשון

יצאנו לדרך. דברתי על מהות החג דרך ארבע שמותיו: יום הזיכרון, תרועה, ראש השנה, מלכות ודין. אמרתי שלדעתי התכלית היא הזיכרון שגם תקיעת השופר וגם כל התפילות , אמורות לחולל אותו. הזיכרון במובן של מודעות צלולה ושקופה, אל עצמנו, זולתנו, עולמנו ואלוקינו. הזיכרון כנוכחות מלאה כאן ועכשיו, בהווה – בנצח. לשמחתי התפילה הייתה נהדרת והיא הביאה אותנו אל אוויר הפסגות של ראש השנה. והנה הסתיימה התפילה ואנחנו מוצאים את עצמנו יותר מ200 איש עומדים צפופים בלי יכולת תמרון. זה היה אפשרי בתפילה, אבל מה יהיה בסעודה, בה צריך הרבה יותר מקום? ברכתי בחג שמח ושנה טובה, נשמתי נשימה עמוקה כדי להרגיע את עצמי ופניתי לציבור, ואמרתי בגילוי לב את מה שהרגשתי: אנחנו נמצאים בצומת שממנה אפשר ליפול לחוויה לא נעימה ומאכזבת, או לעלות לחוויה נעימה מאוד של 'הנה מה טוב ומה  נעים שבת אחים גם יחד' גם אם בצפיפות נוראה. ושזה תלוי בנו כקהילה שהתלקטה ונוצרת ממש עכשיו, והצעתי / ביקשתי / התחננתי שנבחר באפשרות השנייה… ואכן כך היה…

כבר מראש בנינו על ישיבה על מזרונים (דקים למדי…) איש וצלחתו (החד פעמית, הלא מי יודע מה קשיחה…) ומזלגו או כפו בידו ללא שולחנות, וכך היה. עשינו סדר סימנים כדת וכדין, עם הקדמה כללית על ההיגיון של הסימנים כתפלה וברכה, הסברים, הרחבות, מדרשים, הרחנות, ריכוכים וכיו"ב על סימן וסימן. בקשתי מכל מי שיש לו סימנים נוספים תוצרת בית או תוצרת הכאן ועכשיו, לשתף בהם ואכן נוספו לסימנים המסורתיים כמה וכמה סימנים מעניינים (שקד, בננה, קולורבי), וחלק מהם מצהילים ומצחיקים (סלרי – סימן  לתוספת שכר; תירס – סימן לאירוסין קרובים). לאחר מכן סעדנו לבנו לשובע והנאה. האוכל היה נהדר ובשפע, ואף אחד לא נותר רעב. וכדברי השיר האהוב עלי 'כשהקיבה מלאה גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים…' לאחר הקינוח המסורתי (בגסו-קֵיק) והתה, נשארו רבים לשיחות, משחקים, שירה, לימוד וכיו"ב, עד השעות הקטנות של הלילה. אנחנו הלכנו (זחלנו) לישון, רצוצים אך מרוצים ושמחים עד הגג…

מכאן ואילך, הכל כבר היה פשוט. האווירה הייתה שמחה ומרוממת,  הפנים האירו, הלבבות נפתחו, והכל זרם. לאחר תפלת שחרית (בהובלתו של אלישע) וקריאת התורה, נתתי (בפעם הראשונה בחיי) 'שיחה לפני התקיעות'. דברתי על קול השופר כ'פסקול של ההיסטוריה', כצליל המלווה אותנו מאז אדם הראשון, דרך אברהם אבינו, מעמד הר  סיני ומתן תורה, המשכן והמקדש, בימים הטובים, בהמלכות ובמלחמות, בעמקי הבכא וגיאיות הצלמוות של הגלות, ועד לשואה ולתקומה. קול מעורר מכל מיני תרדמות ומחולל זיכרון פנימי וחיצוני, תחתון ועליון. על המצווה להקשיב – להאזין – לשמוע את הקול. להקדים ולפות לו מקום ומרחב בתוכנו, לאפשר לו להיכנס אל החדרים הכי פנימיים שלנו ולאפשר לו לחולל בנו שינוי שיפור והתחדשות. ראש השה הוא יום של חלימה בהקיץ, הבה נאפשר לשופר להחלים אותנו… לאחר מכן הצעתי להתכונן ולכוון את הלב לתקיעות בשתיקה עצומת עיניים של 5 דקות וכך היה והיה נפלא! אליסף התוקע ממירב הפליא לתקוע ואני (גם זאת, בפעם הראשונה בחיי) הקראתי לו את 'תווי' התקיעות. למרבית הפתעתי, הצלחתי להתרכז ולכוון בתפילות, למרות שמראש החלטתי, לא לעשות כמנהגי ולהתכנס אל קונכייתי ולהתפלל את עצמי לדעת, אלא לשאת באחריות ולהתרכז בניהול האירוע. תפלת מוסף יפה (בהובלתו של רואי), סיימה את הפרק הזה.

צהרים. סעודת חג טעימה ומשביעה מבית היוצר של האנס הטבח ההודי האגדי שלנו ועוזריו. 'היום יום הולדת לאדם' ובמובן מסוים של כולנו כבניו – רסיסי נשמתו הגדולה, ואנו חוגגים זאת בלימוד סדנאי משותף של המדרש המתעד את 12 פעימות בריאת האדם אז בא' תשרי הראשון. אני מציע לראות את 12 הפעימות לא רק על ציר הזמן של הבריאה אלא כ12 פעימות מתמידות בעומק לבנו. כ12 יסודות, כוחות, ממדים, רבדים של אישיותנו, ולנסות ולפענח ולזהות בתוכנו את כל אחד מהן. אנחנו מתחלקים ל12 קבוצות. כל קבוצה שוקדת על פעימה ולבסוף אוספים יחד את היבול המרתק. ולבסוף מישהו מגדיל עשות ושר את המדרש במנגינה של 'היום יום הולדת'. נסו והיווכחו שזה אפשרי…

ויש אפילו מנוחת צהרים, ולאחריה תפילת מנחה ותשליך שהתעכב בגלל גשמים עזים שירדו לפרקים לכל אורך החג, אך 'הצליחו' להשבית את שמחתו, רוממותו ועבודתו. לאחר התשליך למדנו בחבורה את אות א1 בפרק י"ד של אורות התשובה הבנוי על הנחת היסוד שכאשר מדובר על המרחב הערכי, יש קשר הדוק בין זוך הלב לאפשרות העלייה וההשגה הרוחנית הגבוהה והמעמיקה. הנה הוא:

כשמסתכלים הסתכלות רוחנית, ומכירים שהעיניים הרוחניות סתומות הן מפני פגמי הנפש, שגרמו העוונות, ומתוך הצער של מיעוט האורה מתחרטים על החטאים בכלל ובפרט, וחפצים בכל לב לטהר את המעשים והמדות על מכוניהם, כדי שלא תישאר עוד הסתימה מעכבת את האור העליון מלחדור בתוכיות הנשמה החושבת. זהו הדרך לבא לתשובה עילאה, תשובה דחזיא לחפאה על כל עובדין. (אורות התשובה, פרק יד, א1)


ראש השנה  – היום השני

לפני ערבית שוחחנו על האתגר של יום טוב שני, ולא סתם יום טוב, אלא ראש השנה, על כל עבודתו הרבה והתובענית. הסברות שנאמרו היו: מקצה שיפורים. דחיסת המחולה לאחר מילויה הראשון. תרגול בהתחדשות יומיומית. חילוץ היום הראשון מהאפיזודיות הקוריוזית שלו והפיכתו לחלק של השנה. אני הוספתי שזה התחבר לי ל'לדור ודור המליכו לאל כי הוא לבדו מרום וקדוש' – 'ליום ויום המליכו לאל כי הוא לבדו מרום וקדוש'… כל דור מאיר בתכונתו, כל יום מאיר בתכונתו, ועיקר החידוש הוא בנפש האדם ותודעתו. לכן הכרחי להמליך בכל יום מחדש את הקב"ה עלינו, שהרי לא רק שאנחנו משתנים תדיר, אלא שהוא אינסופי… וכמו כן ישנן ההבחנות בין שני הימים ועבודתם, כך שאין כאן חזרה גרידא אלא מהלך שיש לו שתי פעימות (ועל כך בהמשך).

תפלה חגיגית (שיבי פרומן). סדר סימנים בשנית ובכל זאת החיוניות ושמחה וגם חידושים. סעודה וכמובן 'שכונות' תוססות על הגג עד מאוחר.

הפציע לו בוקר היום השני. תפלת שחרית (בהובלת יהונדב). לפני התקיעות דברתי על ההבדל בין שני הימים של ראש השנה. דינא קשיא ודינא רפיא. לאה ורחל. נסתר ונגלה. נשמה וגוף. סובייקטיבי ואובייקטיבי. יראה וגבורה וכו'. כלומר, ביום השני העבודה היא להוציא אל האור והפועל את כל מה שזכינו לו ביום הראשון בתקיעות ובתפילות. אם העבודה של היום הראשון הייתה 'זיכרון', העבודה של היום השני היא 'המלכה'! ההמלכה, הדין ומיתוקו – תיקון אדם ועולם במלכות שדי. הבה נקשיב את קול השופר הגדול שיתקע לעתיד לבוא מהדהד כבר בשופר הקטן של היום הזה. על דרך הדרוש: אמרו לפני מלכויות (ביום השני, לאחר שאמרתם לפני ביום הראשון) זיכרונות, ובמה (תחוללו זיכרון ומלכות) – בשופר (של שני הימים. בכל יום והקשבתו המיוחדת והמדויקת). גם ביום השני שהינו ושתקנו, נשמנו עמוקות וכיוונו לבנו לקראת הקשבת תקיעת השופר.

תקיעות ומוסף מיוחד שהובל ברמה על ידי דוד גושן.  סעודת חג. אורחתנו היקרה אמונה אילון, דברה על כך שעל הגג הזה כאן ועכשיו, מתקיים כפשוטו: 'הודו לד' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו'. התפילות כאן בבאגסו דרמסלה מהדהדות בקצוי ארץ את 'וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ד' אלוקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה'. והוסיפה ודברה על החיים כגעגוע ואין-מפגש (כמו בשיר השירים), ועל כך שגם כשיש מפגש, נותר הגעגוע…

מנוחה ומנחה ומעגל פרידה מראש השנה על ידי שיבי פרומן המוביל אותנו לבקשת פנים כללית ואישית. כשם שהבריאה נשלמת בנסירה ובהתייצבות של אדם וחוה פנים אל פנים, כך זוהי מתנתו וברכתו של ראש השנה לשנה הבאה עלינו לטובה.

ערבית ופרידה נרגשת. הרבה באים ובאות לומר שלום ובעיקר להודות על החוויה החזקה שזכו לה באן. זה כמובן מחמם את הלב ונותן כח להמשך.


מוצאי ראש השנה

תם ולא נשלם. בלילה מתכנסים ללמוד על מפל המתח של ג' תשרי, על החזרה הקשה לאפרוריות היומיומית, על האפשרות של מפגש קשה עם הצדדים הפשוטים שננטשו ליומים ובכלל,  וכל זה, כאמור לעיל, בהשראת אורות התשובה יד ב.  לאחר מכן סליחות ניגונים ושירה. אני מוצא את עצמי מתמלא מחדש באנרגיה לאחר שהרגשתי ממש גמור לאחר צאת החג, והולך לישון לצלילי השירה (שלפי עדות סמדר, נמשכה עד שלוש לפנות בוקר) ונרדם מיד.

והיום, צום. ואני מקדיש אותו לסידורים ונקיונות ולכתיבה הזו  וכמובן מצפה לערב…


ערב שבת תשובה

במשך השבוע המשכנו להתכנס ללמוד לומר סליחות לנגן ולשיר ואפילו יצאנו (סמדר נעם ואני יחד עם משה ונירה) ליום טיול. כאמור, נזנחה הכתיבה, לטובת החיים, עד היום, יום ששי, ערב שבת תשובה ואולי תחשב לי השיבה לכתיבה כתשובה פורתא…