Print Friendly, PDF & Email

 להדסה

הנה תשובה לאגרת הראשונה, הקצרה שלך, אני כותב אותה כ'פרשנות' צמודת טקטס.

…. ״חייב כל אחד מאתנו לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי״ (ציטוט שלי [ח.ו]) – מדוע חייב? מי יוצר את המחויבות הזו? נראה כאילו הולכת מהלך שמכוון לחפוש פנימי, לברור נוקב של אדם עם נשמתו

ראשית, זו, פחות או יותר, לשון מדרש אהוב עלי. השפה שלי היא לשון הקדש, במובן העשיר ואף הגדוש של המילה. ונכון, ההנחה המובלעת (והחומקת לעתים מתודעתי) היא, שאני מדבר אל אנשים שמכירים את השפה הזו וגם שותפים לקודים המקומיים ואף האיזוטריים שלי. זו טעות שאני משתדל לתקן.

למשל כאן, ההנחות המובלעות הן:

1. האבות אינם רק האבות הביולוגיים / ההיסטוריים / הרוחניים שלנו, אלא 'אבות הטיפוס' של הנפש הישראלית ואף האנושית (אברהם – אב המון גויים), שלא לומר אידיאות / ספירות / עקרונות מטאפיזיים. כל אחד מהם היה מדיום למידה (ספירה, הארה, איכות, תנועה) אלוהית יסודית (אלוהי אברהם, אלוהי יצחק, אלוהי יעקב – חסד, דין, ורחמים). וכמכלול (אלוהי אבותינו) הם שלושת היסודות / המרכיבים של כל נפש באשר היא (בלשון שלהיום אולי האוּנוֹת של המח).

2. החובה אם כן אינה חיוב חיצוני, אלא עצה טובה המסבה את תשומת הלב שלנו לחובתנו הפנימית להיות אנחנו מתוך התחברות לשורש עצמיותנו.

3. ב'יגיעו' – הכוונה, לפחות יִגְעו, ואפילו מעט. זו קריאה לכונן זיקה ויחס מכוננים.

4. יש לכך גם משמעות תרבותית הסטורית. 'כבד את אביך ואימך', במובן הרחב והעמוק של המילה. בסופו של דבר, ונכון יותר, בראשיתו של דבר, איני רואה במחויבות חיצונית הטרונומית, גם אם היא קשה ומרה, דבר שלילי בהכרח. אדרבא, אני סבור שזו התשתית או המסגרת לחיים אנושיים בוגרים טובים ומיטיבים בעולם בו אנו חיים.

5. איני חושב את הבנתי לבלעדית אבל זו הבנתי והבלעתה כאילו היא 'מובן מאליו' היא כמובן הנחה שגויה לא פעם, בעיקר בכתיבה, שם איני יודע אל מי אני 'מדבר'. אמנם יש בה גם יתרון מסוים. דווקא ההבלעה, עשויה עם הזמן לפתוח את הלב להבנות מהסוג הזה שרוב אנשים (למרבית הפלא, מניסיון, גם חילונים) נרתעים מהן בחשד (זה לא הפשט…) ודוחים אותן.

ונדמה לי כי בהערת הסיום אתה כמו נסוג מעצמך – חוזר לדיבור השגור כדי לא להרגיז את מי שלא רגיל לחשוב מכוחו

זה נכון. זה גם מבטא פחד וחשש מ'מה יגידו', מערעור העמידה שלי בעולם בו אני חי ופועל וכו', ועוד כמה וכמה חרדות שגם הן חולשה נטו. אבל לא רק. יש בזה גם ביטוי לספקנות הוודאית שלי שלא מאפשרת לי לסיים משפט בסימן קריאה, ואפילו לא בנקודה. שימי לב כמה מחבב אני את השלוש נקודות בסוף, ואת המרכאות (וטובים השנים מן האחד)… זו גם תנועה של מאמץ להשתחרר מבוז אליטיסטי (שלצערי עדיין מקנן בי) לאנשים ולדעות שונים ('וכמובן ילדותיים'…) או מנוגדים לשלי, ולהתמירו בכבוד והערכה. ברור לי שאיני אמור, ובודאי לא חייב להיות מאוזן באופן מושלם כל הזמן, אבל יש לי נטיה כזו, ושמא תשוקה, שלא לומר אובססיה 'לצאת ידי חובת כול' ו'לרצות את כולם'. אני מתוסכל לא משום שאיני אומר דברים ברורים, אלא אדרבא, מפני שאני נסחף, בעיקר בכתיבה אבל גם בדיבור, להתבטא במעין וודאות, שאין לי, והיא אף גולשת לעתים להתלהמות שכזו.

כאן, ברשותך, אחרוג מההתייחסות הצמודה לדבריך, ואכתוב משהו כללי – אני מאמין בשיח לא כפייתי שבו דברים מובעים בניגון רך ואף מטושטש (אני אוהב תמונות המצוירות בצבעי פסטל). בעצם הייתי רוצה להצליח לא לומר שום דבר נחרץ ופסקני אלא להפריח הרהורים ורעיונות ולאפשר לבו שיחי לעשות איתם מה שהוא רוצה. אני מאמין שזו גם הדרך הנכונה (וגם המצליחה למעשה) להשפיע. הדרך הלא ישירה האגבית הממילאית ולא הדרך החינוכית התכליתנית המגמתית הישירה (את מכירה את אלה שדוחפים אגודל נוקשה בחזה בן שיחם כדי לוודא שהוא ממוקד ומבין את המסר…). בעצם, האמת היא, שאיני רוצה להשפיע, אלא לשוחח (רצוי, לפי תומי), ומבחינתי, שיחה טובה היא שיחה דיאלוגית ולא ווכחנית ונצחנית, שיחה שהקשבתי בה וקבלתי בה, וכשדברתי יצאו דברי מלבי. ואפשר כך – אשמח לחשוב על 'להשפיע' רק למי שחפץ בכך ומבקש זאת,  ובעיקר, אם גם הוא משפיע עלי ואני מקבל ממנו.

המשפט הכי חזק נוקב ואף מוחץ בדבריך (באגרת שלאחר זו) היה:

אינך כותב בדם לבך

אכן מצאת מקום חרפתי. כמו שכתבתי לעיל, הייתי מאוד רוצה לדבר לכתוב ובעיקר לחיות מהלב. אני מסתפק בכך. לחיות 'מדם הלב', בודאי הייתי רוצה אך איני מעז אפילו להתפלל על כך (לא בדיוק אבל לתפארת המליצה כרגע). לצערי איני מצליח לעשות זאת די, יש משהו בחיים ובעיקר בְּ'חיים' שגורם לי לחיות וכו' במן קדחתנות בהולה שכזו. קשה לי להסביר, אבל זה כמו לאכול מהר ולבלוע בלי ללעוס (ולבושתי זו נטיתי הטבעית) וכתוצאה מכך להספיק 'המון' אך לא לטעום ולא ליהנות.

יש בעיה בתגובתי – אני אינני הקורא הטבעי – כיוון שכאשר אתה מזכיר את העקידה כדבר מובן מאליו – ואני נזעקת – זו אני. לקורא הטבעי של פרשת השבוע, מעשה העקדה ברור. הוא אינו מערער עליו.

אם נדבר על המצוי, נכון, את לא, אבל, על דא קא בכינא! הייתי מאוד רוצה שגם את ושכמותך יהיו הקוראים הטבעיים שלי, אבל לצערי איני מצליח לפרוץ את הבועה בה אני חי, וגם לא כל כך יודע לעשות זאת בלי להיסחף למוחצנות מביכה (שכנראה גם לא תועיל ולא תצליח. כנראה לא קורצתי מהחומר 'הזה'). לצערי (לצד שמחתי הרבה ותודתי העמוקה) שומעי וקוראי הם תלמידי וחברי ורובם המכריע דתיים. אבל כאן צריך לומר ברורות – לא כל מי ש'דתי' הוא 'מסודר בחיים (ובמוות)'. לא לכל מי שדתי יש וודאות מוחלטת ומחויבות עמוקה וכו'. לא מעטים, ואפילו רבים למדי מחברי ה'דתיים' כלל וכלל לא רחוקים מהמקום הרוחני הפתוח הסוער המתנודד והלא יציב, שלך ושלי. והם מבקשים דיבורים שיעזרו להם להנהיר ולבטא את התחושות שלהם, ואולי גם תחושה שהם לא דתיים סוג ב' וכו'. ושהם לא לבד בבקשתם וחיפושם וכו'. להם (כך אני מקוה), דברי רלוונטיים וכו'. אבל שוב, הלואי והייתי יכול לצאת מהבועה החברתית והמקצועית, הדתית שלי, להתמקם במרחב הטרוגני כדת וכדין, להיות חלק מריקמת חיים עשירה ומגוונת, לקבל ממנה ולתרום לה. לא זכיתי (עדיין).

כך גם הדברים …״אנו מחויבים לתורה ומצוות״ – מכוח מה מחויבים? נשים אינן חייבות ברוב המצוות , ויש בכך חתרנות עמוקה… שאני כמובן נוהה אליה….

נו על המחויבות דברנו, והיא פנימית והיא חיצונית, והיא עמוקה והיא שטחית, והיא רפלקטיבית והיא אוטומטית, והיא והיא… כמו כל מערכת יחסים מתמשכת… שכוחה דווקא בכהות המסוימת שלה ובאפרוריות המתוקה של שיגרתה בתשומת הלב אף לזוטות, במחוות הקטנות ובדיבורים הפשוטים, שלא חייבים וגם לא יכולים לבוא תמיד מעומק הלב והנשמה, ועדיף שיעשו באופן מלאכותי ואף מעושה…

וביחס לנשים ויהדותן, אני מלא קנאה במנת חלקכן הדתית, ורעייתי תעיד על כך…

חיים