Print Friendly

התכתבות 1 – חירות, חופש, דרור

לפני כעשר שנים, לקראת פסח, שלחתי אגרת לחברי לקבוצת הלימוד האגדתית 'כנה' עם הרהורים (די כבדים, צריך להודות, מסוג הדברים שאחרי שאני כותבם, אין לי כח לקראם…) על חירות. חברי מורי ורבי יהודה ליבס הגיב לאגרת זו בשרטוט קצר, אך חי ועסיסי של חירות (מסוג הדברים שתמיד כיף לקרוא אותם שוב), אף אני לא טמנתי ידי בצלחת והנפתי ידי בשניה. הנה התכתבות נחמדת זו לפניכם. לאחר סיומה הוספתי עוד 'רישום' של חירות חפש ודרור ששירבטתי השנה, ומה שהבנתי מהרב מנחם פרומן. טעמו וראו כי טוב.


האגרת ל'כנאים'

חירות היא (כדברי הרב) נאמנות לעצמיות, אך לא עבדות לעצמיות, שהיא התוצאה של כפית הר כגיגית, יהא ההר איזה שיהיה (אפילו הר סיני…). נאמנות מתוך עצמאות, חופש ומודעת עצמית, מתוך בגרות ובשלות, ובעיקר נאמנות דינמיות מתפתחת ומתעצמת, הנושאת ונותנת באומץ ובגבורה, גם בנחת ובישוב הדעת, עם לחצים ודחפים איומים ופתויים חיצוניים ופנימיים פיזיים ורוחניים – נאמנות מתוך בחירה חופשית ומתחפשת – חירות חופשית. נאמנות המתחדשת בחסד טוב האהבה בכל יום תמיד. נאמנות של ברית עד כלות הנפש ועד בכלל, שמכל מקום, תופר (בחדוה) אם ימצא בה חלילה ערוות דבר או תבשיל מוקדח או אף אחרת יפה ממנה.

באופן אחר: החירות היא רק זו שאינה הכרחית, והיא אינה הכרחית רק באור אין סוף, שצילו, הוא חושך הניהיליזם (הבדל תהומי ואף מבעית של כחוט השערה). אור אין סוף, הוא החופש הגמור, לא רק מסמכותנות, אלא גם ממהותנות, ובודאי ממוחלטנות. החופש של ההתענגות על שעשוע אהבת החינם העליונה שאינה תלויה בדבר, הכורתת ברית עולם, נוקבת עד תהום ובוקעת עד רום רקיע ועד שמי שמי קדם, קשה כארז ורכה כקנה.

ובאופן אחר: חירות מכל כפיה ושעבוד למה שאינו העצמיות, וחירות גם מהעצמיות המתגלה, וחירות לאהבה ונאמנות לפשיטות, לאין, לשורש האלהי של העצמיות, וחירות לאהבה ולדבקה בעם ישראל, ובתורה, ובארץ ישראל, ולמעלה ראש, חירות לאהבה את רעך כמוך, שבכך נסגר המעגל, ומאירה באור יקרות העבדות העליונה של האהבה עד כלות הנפש לרֵעַ, האחריות החד צדדית המוחלטת עליו, וההתבטלות הגמורה אליו.

ובאופן אחר: הדרור העליון, הוא החירות המוחלטת שאינה תלויה בדבר, והיא היכולת לדור ולדרור ולהדריר (ואלי אף להתדרדר) בבית כמו בשדה, במיצר כמו במרחב. להיות משועבד, בלי להיות משועבד, אבל לא על ידי בריחה או התנכרות, אלא על ידי קבלה והשלמה והתפייסות ורצון ושמחה. ההשתחררות מהאובססיה של החירות, המביאה לאדישות אליה, כמו גם אל ההכרח. מידת ההשוויה, שויתי ד' לנגדי תמיד – שוויון הנפש הלא עצובה. הלא נפלאים הם החיים ויפים הם בין כך ובין כך, וכל מצב, הינו רק מצב ממנו מתחיל מסע, בחינת 'ניצבים – וילך'.

ובאופן אחר: החירות היא ההתגברות על הנטיה המפתה להשאר בחוץ, לתפוס מרחק, להתנכר, להיות אוביקטיבי, לחשב ולשקול, להסתפק, וחלילה להתלוצץ (ואין ליצנות אלא ציניות ואין ציניות אלא ניהיליזים ואין ניהיליזם אלא עמלקיות ר"ל). החירות היא ההכרעה, ההחלטה, אמירת הכן והכניסה פנימה ויהי מה. החיים הם גן עדן של אפשרויות רציניות מאד, כל אפשרות היא (רק) משחק, וכל משחק הוא משעשע ומענג רק אם נכנסים אליו, ומקבלים את חוקיו, ומפנימים-שוכחים אותם תוך כדי המשחק (ואחד מהכללים הידועים למשחקים באמת, הוא, שאפשר ואולי אף צריך גם לרמות פה ושם…), ואז אחד הוא מה המשחק, ואחד הוא המשחֵק עם המשחק, ומשוּחק הוא המשחק (ולעומת זאת בסיטרא אחרא, 'שחיק עצמות' מי שאינו משחק), וכולא לאתר חד סליקין ובחד קטירא מתקטרין. אז תתענג על ד'…


תשובתו של יהודה

שלום רב לך ר' חיי החיים (יעני חיים וידל)

אחרי כוס שלישית הוספתי ודנתי עם עצמי בהלכות חרות, ועלה על דעתי שאני מתגעגע דווקא לחרות כמשמעה בלשון חז"ל ובהלכה. חירות שאין לה עסק לא בתודעה עמוקה במיוחד ואף לא בבחירה חופשית, אלא בבשר טוב ושמן ובמיוחד ביין הטוב שאותו עומדים (ועומדות) להגיש לו, כשהוא פטור מכל מלאכה ומסב על מיטה, שכוב על צדו השמאלי, הכוס בימינו ופיו ממלל עם חבריו ועם בני ביתו בהלכות חירות, שאם לא כן לא יצא ידי חירות (ראה רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז). אשרי מי שיכול היה לשמוח בכך שמחה אמתית, בימים האמיתיים שבהם לא היתה שמחה אלא בבשר וביין, ואליהם היו מתחברים ולא כמונו אל העצמיות.

מועדים לשמחה

יהודה (ליבס)


תשובה על התשובה

יהודה וכל הכנאים שיחיו, תפארת החסד תמלא לבכם!

אסתפק (אולי) בספור: אביב 1974 היה שופע במיוחד, אחרי החורף העמוק של אותה שנה, שאחרי המלחמה הנוראה של יום הכפורים 73. ואני סגן צעיר, קמ"ן חט' 188 בפועל, יושב לי בישיבת של מטֶה בשפולי תל שָאמְס בואכה דמשק עם מפקד האוגדה דאז, האי גברא רבא ויקירא, רפול ז"ל. כבר בשלב מוקדם של הישיבה ראיתי את מבטו של רפול משוטט מהמפות שבחדר אל החלון שטוף השמש האביבית, נשאר ושוהה שם, ומתערפל ואף מצטעף. מרותק בהה הוא באחו הירוק המשתרע לו מלוא כל האופק, ובפרות המשוטטות בו מעדנות ולוחכות מלוא פיהן מטוב הארץ, עשב רענן וריחני. בארשת חולמנית שנסכה על פניו המחוספסות צרובי השמש וחרושי הקרבות, מין רכות שכזו, מין עדנה וגעגוע אל בית.

לאחר כמה דקות שכאלה ננער הוא באחת כמתוך שינה עמוקה, חייך חיוך של מי שנתפס בקלקלתו אך אינו מתכוון להסתירה, ואדרבא. ואמר (בקולו המיוחד, הבלתי נכפל, שמי שמכיר מכיר, ומי שלא לא): "הייתי מת להיות פרה ולרעות באחו". כל קציני המטה גיחכו קלות, 'גיחכו', כדי לצאת ידי חובת צחוק מבדיחת המפקד, 'קלות' כדי לא להחשד שהם צוחקים עליו, ואני בקושי התאפקתי שלא לגעות געיה גדולה וצוהלת 'מואאואאו'… משפט זה מהדהד בי מאז, לעתים בקול גדול בחזית, ולעתים בלחישה ברקע. אני מקוה שהצלחתי לספר את הספור.

א-קיצור, רפול קשישא לא היה זקוק אפילו לא לבשר ויין, ובודאי לא לפלפול בהלכות חמץ ומצה ברמב"ם, כל שרצה הוא אויר צח, שמש אביבית ואחו ירוק (ובצל גדול כמובן לנעוץ בו את שיניו).

אכן פנים רבות לה לגברת 'חירות.והחי[ר]ות רצוא ושוב כמראה הבזק, והיא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, וקדושים בכל יום עולים ויורדים בו… סבבה אגוזים!

מהצעיר באלפי בנימין, הצבי ס"ט חיים הוידאלי, החונה פק"ק עֵלִי תבנה ותכונן הסמוכה ונראית למשכן שילה, הכותב אליכם גדוש בשר וספוג יין


 אופנים חדשים מהשנה

איני אדיש, צריך או מוכרח. יש לי רצון, והוא חופשי, ואני בוחר להיות עצמי. אז איני משועבד לחוץ אלא לעצמי. ובכך הנני איש חירותי. אמנם לעתים אני בוחר לצאת מעצמי, כיוון שאיני רק בן חורין אלא מלך, ומלך, הלא פורץ גדר, יוצא גם מגדרו. הטעמים לכך רבים. אמנה חלק מהם.

מתברר לי שה'עצמי' בו בחרתי ואליו הייתי נאמן, אינו אלא 'כְלִי', ובעצם יוצא אני אז, מכֵלַי, מבקש את האור.

אני חש מלאות גדושה המבקשת לשפוע, מזהה שה'עצמי' שלי גדל והתפתח והוא גולש על גדותיו, ואז אני עושה תנועה הדומה לתנועה שבין פרח לפרי, בין גולם לפרפר, יוצא מעצמי אל עצמי. ולאחר פעם פעמיים, אני מבין שזה 'לא יגמר לעולם'. נחמד.

אני נוכח שאין לי עצמי. במלים אחרות, שהעצמי שלי הוא אַיִן, או אין-סוף, ואז במקום ללכת מחיל אל חיל, אני יוצא תדיר 'מאין לאין'.

ולעתים, נמאס לי, או משעמם לי, להיות עצמי, ואני מבקש להשיל זהות ולהכנס לזהות אחרת, להתנסות בעצמיים רבים ושונים. לשם כך אני מתערטל מלבושי או גם מכסה את מערומי, עוטה מסכות או דווקא מגלה את 'פרצופי האמיתי', וכך הלאה. משחֵק בגן השעשועים, משחק על בימת תיאטרון החיים, מתעייף וחוזר לעצמי, משוטט בארץ, מתייר בחו"ל, ושב הביתה. ליציאות הללו, אני קורא דרור. על פי הגמרא בשבת המגלה לנו שהדרור אינו מקבל מרות ודר בבית כמו בשדה. דרור הוא ההיפך מהומלס.  לא-דר / רב-דר (דר"ור).

החירות של הרב מנחם פרומן – החירות היא החופש לחרוג מעצמי ואף לאבד שליטה ולהתחייב ולהשתעבד. ואולי (זוכר במעומעם שהוא כותב דבר כזה, ובחסידות יש מזה הרבה) שיא החירות היא היכולת לחטוא ומימושה (בשביל זה קבלנו, נכפינו, צווינו תורה). למי שצריך, אפשר להמתיק זאת בכך שזה ורק זה מאפשר את התשובה, שהינה כידוע תכלית הבריאה הואדם, ובלשון הזוהר להוציא אור מחושך ומתוק ממר. ואפשר ללכת הלאה ולומר שהחופש הוא היכולת להתחפש לשחק להציג, גם במדרגה המודעת של כאילו ולמעלה ממנה במדרגה העל מודעת של ההזדהות הממשית עם ה'דמות'.


שנזכה לצאת מעבדות לחירות ומחירות לחופש ודרור, אבל תמיד נדע לקפוץ לביקור במחוזות העבדות הקסומים והפוריים עד מאוד….