Print Friendly, PDF & Email

פתיחה

מאמר זה עוסק ב'תורת הגמול'. זו סוגיה ענקית עשירה, מורכבת וסבוכה, ואין שום אפשרות למצותה, גם לא בספר עבה כרס. מטרתו של מאמר זה, צנועה למדי: לשים (שוב) את השאלה על השולחן, לסקור ביעף את התשובות העיקריות (שרובן ניתנו, גם אם באופן גרעיני, על ידי חז"ל), ומתוך כך להפגש עם שתים שלוש אופציות לאמונה ממשית בהשגחה, גם על ידנו, כיום.

מתוך התחשבות באופיו של המדיום ה'רשתי', חלקתי את המאמר לשנים. החלק הראשון יכלול את השאלה והתשובות שניתנו לה, והחלק השני את האופציות האפשריות לאמונת ההשגחה היום. זהו חלקו הראשון.


הבשורה החדשה של התורה – הגמול

בפרשת עקב יש כמדומני את הריכוז הגדול ביותר של ואריציות של המשוואה המקראית, שהינה במובן מסוים הבשורה החדשה הגדולה של המקרא, של אמונת ישראל.

בניסוחה החיובי, נראת היא כך:

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם – וְשָׁמַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת־הַבְּרִית וְאֶת־הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ: וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי־בִטְנְךָ וּפְרִי־אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר־אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ (פרשתנו – עקב)

אִם־בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת־מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:- וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: (בחקתי)

וְהָיָה אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל־גּוֹיֵי הָאָרֶץ – וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל־הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ: (כי תבא)

ובניסוחה השלילי:

וְהָיָה אִם־שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת־יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם – הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן: כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְקֹוָק מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: (עקב)

וְאִם־בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת־מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת־כָּל־מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת־בְּרִיתִי – אַף־אֲנִי אֶעֱשֶׂה־זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת־הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת־הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם: (בחקתי)

וְהָיָה אִם־לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם – וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל־הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ: (כי תבא)[1]

'מידה כנגד מידה', זוהי תמצית תורת הגמול המקראית. זוהי המשמעות של הברית שכרת האלוהים עם עם ישראל. זוהי הבשורה המוסרית האונתולוגית,  הפוליטית והאתית של ה'יהדות'.

אם להרחיב מעט, הבשורה של התורה היא שאנחנו חיים בעולם שאלוהים מזן חדש, כזה שאינו משועבד לא לטבע ולא לגורל, שהוא 'בן חורין' מוחלט, והינו חכם וטוב, בראו, התגלה אליו להדריכו, ומנהיגו במשפט צדק. הדימוי השכיח ביותר של האלוהים במקרא הוא כמלך כל יכול, השופט את עולמו בצדק וברחמים. כשאנו שבים אל הנמשל, מתחדד שלא מדובר בזאת רק על מישור משפטי, אלא על חוקיות העל של עולמנו (שחוקי הטבע וההסטוריה כפופים לה), שהינה חוקיות  מוסרית. המשמעות הכללית הדרמטית של בשורה זו היא, שאנו חיים בעולם שההתפתחות המוסרית המתמדת השואפת אל תכליתה – תיקון עולם במלכות מלך אוהב צדקה ומשפט, היא נשמת אפו. המשמעות המעשית של כך היא, שלחברה וליחיד הטובים והצדיקים, יהיה טוב, ולעומתם, לחברה וליחידים הרעים והרשעים, יהיה רע ומר. שהטוב ילך ויתגבר על הרע, והצדק על העוולה, והעולם ילך ויגשים את כל חלומות האדם וחזונות הנביאים, עד לגאולה השלמה שבאחרית הימים. זוהי הפרדיגמה החדשה של התורה, זהו סיפור המסגרת שלה, של העולם ובאופן מיוחד של תולדות עם ישראל.


ושוברה בצידה

דא עקא, שזה לא ממש עובד! שמא תאמר שפעם זה כן עבד. ראשית, אנחנו חיים עכשו. שנית, העובדה שיש ספר שלם בתנ"ך העוסק בשאלת 'צדיק ורע לו', היא ראיה לכך שזה לא כל כך עבד, כבר מימי קדם. שלישית, העובדה שהמשאלה ששמים חז"ל בפי משה, בשעת הרצון של נשיאת החן בפני האלוהים, היא לדעת 'מפני מה צדיק ורע לו רשע וטוב לו', גם היא תומכת את ההשערה שהדברים היו יגעים כבר מקדמת דנא. לא זו בלבד, אלא שההסטוריה אנושית במאקרו ובמיקרו שלה, היא של 'כל דאלים גבר' וכך, עינינו רואות וכלות, גם כיום. אי אפשר כמובן שלא להזכיר את ליקוי המאורות הנורא של השואה…

לא פחות חזקות ונוקבות מכל הראיות הללו, הן זעקות הכאב החוזרות ונשנות של הנביאים:

צַדִּיק אַתָּה יְהֹוָה כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד: (ירמיה יב א)

אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי יְהֹוָה צְבָאוֹת: וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ: (מלאכי ג יד – טו)

ספר איוב כולו הוא זעקה אחת גדולה של כאב ועלבון, וקהלת אף הוא רצוף במרירות זו, ולמשל:

יֶשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים אָמַרְתִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל: (קהלת ח יד)

התשובה העיקרית על הקושיה על העדר הגמול, היא, שהתורה דברה על גמול קולקטיבי לעם ישראל ולא ליחידים. גמול זה הוא בעולם הזה, בעיקר על הציר הזמן ההסטורי והבין דורותי, והוא מתיחס בעיקר למישור הריאלי, הפיזי, הכלכלי והפוליטי. הטענה שתורת הגמול המקראית היא בעיקרה קולקטיבית ולא פרטית, נכונה בעיקרה, אך אינה מדויקת. בספרי הנביאים והכתובים (ובעיקר באיוב, משלי וקהלת) יש התיחסות חוזרת ונשנת לגמול ליחיד. גם בתורה, הגמול ליחיד אינו רק נרמז, אלא הוא 'המובן מאליו' העומד ביסוד ספורי האבות ולכל אורך ההסטוריה המקראית.


אמנות התיאודיציאה[2]

עושר היצירה של אמנות התיאודיציאה הגודשת את מוזיאוני התיאולוגיה הכללית והישראלית, מעידה כמאה עדים שזו הקושיה ב'הא' הידיעה. עושה רושם שמיד עם ההכרזה המקראית על הנהגת הגמול, החל המקצוע הזה לפרוח ולשגשג. השאלה על ההשגחה, הרבה יותר מטרידה ומשמעותית מהדיון הפילוסופי המשמים, המעגלי והעקר, על מציאות אלוהים או העדרו. ללא ספק, זו השאלה האמונית העיקרית שהיצירה הדתית בישראל ובעולם שבה ועוסקת בה, ובצדק.

דוגמא מאירת עינים לכך היא פתיחת ספרו של הרמח"ל, 'דעת תבונות':

(א) אמרה הנשמה: תאותי ורצוני להתישב על קצת דברים מאותם שנאמר בהם (דברים ד, לט), "והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים", הרי הם מעיקרי אמונתנו שחייב כל האדם לרדוף אחרי ידיעתם, כל אשר תשיג ידו.

(ב) אמר השכל: אנה פניך מועדות? הנה העיקרים הם י"ג, ועל איזה מהם תרצי להתבונן ?

(ג) אמרה הנשמה: הנה כל העיקרים הי"ג הנה הם מאומתים אצלי בלי שום ספק כלל; אבל יש מהם שהם מאומתים לי וגם מובנים, ויש מהם שהם מאומתים לי באמונה, אך לא מבוארים מן ההבנה והידיעה.

(ד) אמר השכל: איזה מאומתים לך, ואיזה מבוארים לך?

(ה) אמרה הנשמה: הנה מציאות ה', יחודו, נצחיותו, והיותו חוץ מן הגוף וכל מקרי גוף, חידוש העולם, נבואה, נבואת משה, תורה מן השמים ונצחיותה שלא תשתנה – כל הדברים האלה אני מאמנת ואני מבינתם, ואיני צריכה בהם ביאור; אבל ההשגחה, שכר ועונש, ביאת המשיח ותחיית המתים – מאמנת אני ודאי מפני חובת הדת, אבל הייתי חפצה לסבור בהם סברא שאשקוט בה.

(ו) אמר השכל – מהו המתקשה לך בזה?

(ז) אמרה הנשמה: המסיבות הגדולות המתהפכות בעולם המראות תמיד לכאורה הפך ההשגחה ח"ו. כל שכן שאין הסברא רואה סוף הענינים להיכן הם מגיעים, מה רוצה האדון ב"ה בבריותיו, ולמה הוא מנהלם, ומה אחרית כל אלה; כי מעשי ה' ית' נראה בהם רוחב כל כך גדול שאין שום לב מכיל אותם. והייתי רוצה שתלמדני דרך ישרה להבין יושר הענינים האלה, מבלתי נטות ימין ושמאל.

(ח) אמר השכל: אבל יש בכאן דברים קשים ועמוקים מאד, כגון, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, שנתקשו על גדולי החכמים והנביאים, ואפילו למשה רבנו ע"ה, שאי אפשר להשיגם.

(ט) אמרה הנשמה: הפרטים שלא אוכל להבין – הנה אניח. אך שהכללים לפחות יהיו בידי ישרים, שאדע על כל פנים עצה וסברא ישרה בכל רוחב הדברים האלה. ואז מה שלא תשיגהו ידיעתי – אומר לעצמי, לא עליך המלאכה לגמור.

(י) אמר השכל: זה ודאי, שהקב"ה הקים עולמו על המשפט, ומנהגו במשפט ישר ונאמן; וזה הדבר תראי אותו ברור בלי שום ספק, וכמו שהעיד הרועה הנאמן (דברים לב, ד), "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא".

(יא) אמרה הנשמה: יושר המשפט הזה ועומק העצה השלמה הזאת שזכרת, הוא מה שאני חפצה לשמוע ממך באר היטב, דבר על בוריו[3].


מהתגלות להסתר פנים

התורה עצמה היא הנותנת את התשובה הראשונה לשאלת העדר הגמול. ממש לקראת סיומה, מגלה לנו התורה על דבר הנהגה אלוהית שלא הכרנו עד כה: 'הסתר פנים'.

וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים: (דברים, האזינו, לא יז – יח)

לעומת הנהגת הגמול, שהיא הנהגה גילוי פנים, ישירה ואקטיבית, ישנה הנהגה אלוהית של הסתר פנים, שהיא עקיפה ופסיבית. המשמעות של הסתר הפנים היא הפקרת העם והאדם ליד המקרה של חוקי הטבע וההסטוריה המנוכרים והאדישים. הסתר פנים – ההפתעה שהתורה הותירה למעמד סיומה, הוא מעין פתרון קסם של 'דאוס אקס משינה' מהופך. זה גם הכי פשוט והגיוני שאפשר: גם במקום שאין גמול, יש גמול, והוא – שאין גמול. ה'גמול' על הדרדרות קיצונית, הוא שימה בסוגרים – השהיה והפקעה של מערכת הגמול. ידי הסתר הפנים האלוהי, מושלך האדם אל הערבות הצחיחות של חוקי הטבע, שמשמעותם המוסרית, היא המקרה[4]. לכאורה יש באופציה זו בכדי לתת תשובה לכל מקום שאיננו רואים השגחת גמול צדק של שכר ועונש, ומכיוון שזה זמן רב שאין, המסקנה המתבקשת הוא ש'הוראת השעה' של הסתר הפנים, הפכה לסדר הקבוע. הגמול הופך בכך למושא של התרפקות נוסטלגית ושל תקוה להתחדשותו לעתיד לבוא. חז"ל אכן רואים את הסתר הפנים במאורעות ההסטוריים של עם ישראל, וגם במאורעות האישיים, ואף מאפיינים באירוניה מרה את הקיום היהודי כקיום בהסתר פנים[5], ובכל זאת אינם רואים בכך את חזות הכל ואת ההסבר האולטימטיבי[6].


בחזרה אל הגמול ומעבר לו – חז"ל

חז"ל, אמנם הצדיקו את הדין הכללי: 'מפני חטאינו גלינו מעל ארצנו וכו' (אע"פ שלעתים בוקע מבין ריסי דבריהם, גם צליל קודר יותר), אך עיקר עיסוקם היה בהסבר העדר הגמול ליחיד. תשובתם הכללית היא: רַבִּי יַעֲקֹב[7] אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא. הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין (אבות ד טז). שורש תשובתם היא ההבחנה בין זמן העשיה לזמן קבלת השכר: 'היום (בעולם הזה, בפרוזדור) לעשותם ומחר (בעולם הבא, בטרקלין) לקבל שכרם'[8]. בניסוח רך יותר: 'מצוות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא'. בניסוח רך עוד יותר[9], הקורא לנו להרחיב את אופק מבטנו: 'כל דעביד רחמנא לטב עביד'. בניסוח קשה ונוקב: 'שכר מצוות בהאי עלמא – ליכא!'. עולמנו הוא עולם העבודה, אדם לעמל יולד בו,  וזמן השכר הוא 'העולם הבא'. העולם הבא, במובן של עולם הנשמות שלאחר המיתה (גן עדן וגהינם, אך גם 'כרת'), העתיד המשיחי לשלביו (ובדורות מאוחרים יותר, במובן של העולם הפנימי והתודעה העמוקה של האדם כבר כאן ועכשו), או עולם התחיה (תחית המתים) שלאחר קץ ההסטוריה. יחד עם זאת, יש לציין שחז"ל לא נטשו את האמונה בגמול בעולם הזה, אלא הוסיפו לתחזק ולטפח אותו במאמרים וספורים רבים[10]

חז"ל מגדילים עשות ומחדשים את התובנה ש'שכר מצוה מצוה ושכר עברה עברה' ומעלים על נס את עבודת ד' שלא על מנת לקבל פרס, כל פרס. בכך הם משחררים לגמרי את העבודה מתוצאותיה. תפיסת התשובה כתנועה מתמדת ואינסופית וכתכלית האדם, המופיעה גם היא בדורות מאוחרים יותר, מזקקת את העבודה מיתרת סיגי התכליתנות, גם אם המעודנת שלה. החידוש הרדיקלי ביותר (כל כך רדיקלי, עד שהרמב"ם דוחה אותו בשאט נפש[11]) של חז"ל לפשר יסוריהם של הצדיקים, אף הוא חורג אל מחוץ לגבול הגמול. 'יסורים של אהבה', הם  יסורים שאינם עונש, אלא אדרבא מבע של אהבה, שבאמצעותו מבקש הקב"ה להיטיב לצדיק הנמען ליסורים, בצמיחתו שמתוך הנסיון, בעולם הזה, ובהרביית שכרו בעולם הבא[12].

ביסוד הדיון בהשגחה, מבחינים חז"ל בין ההנהגה הבסיסית המקיימת את העולם, וליתר דיוק, המחדשת ובוראת אותו בכל יום תמיד בטובו,  לבין הנהגת הגמול. ההנהגה הבסיסית הזו, אינה על פי אמות מידה של צדק ומשפט, אלא היא ביטוי לחסד האינסופי של ד' ולאהבת החינם שלו את בריאתו ובירותיו כולם. טוב ד' לכל (גם לרשעים ולא רק לצדיקים) ורחמיו על כל מעשיו (גם על הדומם, הצומח והחי ולא רק על האדם).

החלק השני והאחרון של המאמר יעלה לאתר בשבוע הבא.


[1] ניסוחים נוספים של עיקרון זה: מלכים א יא לח; ירמיהו יז כד-כז; זכריה ו טו.

[2] תיאודיציאה – הצדקת האל

[3] תשובתו של הרמח"ל לשאלה זו היא אחת התשובות המרתקות ביותר שנאמרו אי פעם, אך לא אכנס אליה כמו שלא אכנס לעבי הקורה של תשובות נוספות.

[4] כשם ש'הסתר הפנים' הוא הטרמה של 'הצמצום' הלוריאני, כך משיקים הדיונים אם הוא (הסתר הפנים / הצמצום) כפשוטו או לא. זהו דיון מרתק, שגם אליו, לא אוכל להכנסה במסגרת מאמר זה.

[5] ראה חגיגה דף ה ע"א – ע"ב: 'וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם, אמר רב ברדלא בר טביומי אמר רב: כל שאינו בהסתר פנים – אינו מהם, כל שאינו בוהיה לאכל, אינו מהם…

[6] על הסתר הפנים במקרא ע"פ חז"ל, ראה דבריו הרחבים והעמוקים של הרב ד"ר תמיר גרנות בספרו 'אמונה ואדם לנוכח השואה' חלק א' עמ' 225 – 235. בהמשך דבריו שם עד עמ' 341 הוא מביא את תפיסות 'הסתר הפנים' בחסידות, ואת המתח בין הסתר פנים לאחריות האדם' בהתיחסויות אל השואה.

[7] שהינו בעל השמועה של: 'שכר מצוות בהאי עלמא – ליכא'!

[8] ראה א.א. אורבך, חז"ל – אמונות ודעות, עמ' 385 מאמרי חז"ל נוספים המתנבאים באותו סגנון ובכלל על תת הפרק העוסק בשכר ועונש עמ' 384 – 396.

[9] החוזר ומופיע אצל הבעש"ט, המלמד שהרע הוא כסא לטוב, ואח"כ בשינוי סגנון ב'אמונה ובטחון' של החזון איש.

[10] ראה לדוגמא ויקרא רבה (וילנא) אמור פרשה כז ז

[11] רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג פרק יז.

[12] אפשר לראות ב'יסורים של אהבה' של חז"ל, את הגרעין של 'הנהגת היחוד' של הרמח"ל.