Print Friendly, PDF & Email

הרהורי שואה – תשע"א

שאלת אדישותו וניכורו, האכזריים לעתים, של הטבע, עתיקת יומין היא וחסרת מענה. שאלת צדיק ורע לו המתייחסת אל השגחת הגמול הפרטית, עתיקה אף היא, רבת תשובות, ובכך כמובן, משוללת כל תשובה. לניכורו האכזרי לעתים של הטבע 'התרגלנו', וגם לאבסורד, חוסר ההגיון והצדק שבקיומו של אדם. בשואה 'נפל' דבר, 'נפלה' גם ההשגחה הכללית, אבדנו את אלוהי ההסטוריה. גוי צדיק – ורע ומר לו, גוי רשע – וחכמה וקדמה ונאורות ורומנטיקה לו, וטוב לו, וכוח לו, ורוע נורא לו, המתפרץ ממנו בסדר מדויק ובארגון למופת, ומרע לאנושות כולה ולישראל ביחוד. נפלה שדודה גם הפילוסופיה ובנותיה, האידיאולוגיות כולן, לצד אחותה הבכירה, הדת, שלמרות שבחייהן צררו הן פה ושם זו לזו, במותן נתחברו להן יחדו.

עד לשואה, אלוהים התגלה לעם ישראל כאלוהי ההסטוריה (כאמור לעיל, ביחס לטבע ולפרט, מאז ומעולם היו הדברים מעורפלים) זה היה היחוד של ההתגלות האלוהית לעם ישראל, והיא זו שנפגעה אנושות בשואה. עד לשואה עדיין הצדקנו את הדין והמשכנו להודות כי 'מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו', המשכנו להאמין ש'בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עימם' לשומרם ולהמשיך להובילם אל הגאולה, והוספנו ולשיר בליל הסדר 'והיא שעמדה…' מאז השואה קשים מאוד עלינו ההודאה האמונה והשירה.

יחד עם זאת, השואה הלא התרחשה כשעם ישראל היה כבר מהלך וחוזר אל ההסטוריה. כלומר, בעת שאלהי ישראל הולך ושב ומתגלה ביתר עוז ושאת כאלהי ההסטוריה, הממליך ומוריד מלכים למען עמו ישראל. בעיצומו של התהליך הציוני, של שיבת ציון, בעיצומה של זריחת שמש הגאולה, נופלת עלינו אימה וחשכה גדולה, 'ליקוי מאורות' שלא היה כמותו. בשואה עצמה, אלוהים שוב אינו מתגלה כאלהי ההסטוריה ובודאי לא כמנהיגה בצדק ומשפט, כגואל ומושיע מצרה ומיד צר וצורר. יש אומרים שאלוהים מתגלה בשואה בהתגלות לא מובנת. יש אומרים שאלוהים נסתתר ונתעלם בשואה. ויש אומרים ש'התגלה ולא בהתגלות'. כל זה כמובן מלל מופשט, חסר כל משמעות לנטבחים כמו גם לניצולים.

ומבין העשן והאפר מתנער עם ישראל וממשיך ביתר שאת את מצעד החיים וההתחיות שלו. מבעד לחשכה בוקע אור נגה, ההולך ואור עד נכון היום. היום של תקומת עם ישראל בארצו, הקמת מדינתו והכרזת עצמאותו. והאור הזה מקים מעפר דל ומאשפות מרים אביון, ואלוהי ישראל צור ישראל וגואלו, כלביא קם וכארי מתנשא ושב להיות אלוהי ההסטוריה, למלוך ולהנהיג, לעשות משפט ולגאול. האם נחמה היא זו, או משנה עלבון? אתמהא!

***

דברי הרב אליעזר ברקוביץ', האירו לי השנה עוד. לא רק בשואה התגלה לצד הרע של הצוררים הטוב של הקורבנות, אלא גם לאחריה. לצד היאוש הנורא והחלל המלא כפירה, התגלו גם התקוה והאמונה והטוב והתום, האישיים, המשפחתיים והלאומיים. לא בגלל סיבה חזקה, ולא לשם תכלית קוסמת, לא כמסקנה הגיונית ולא כהנחת יסוד פוריה, לא כמסורת ולא בהקשר תרבותי, אלא חינם, לגמרי חינם. לא נותר לנו אלא להיות טובים, גם אם אין לזה שום טעם, למעלה מטעם ודעת, ללא שום גבוי מטאפיזי או נחמה. מצאנו שאנו טובים, שהאדם הוא טוב, שלא יצליחו להרע אותנו, גם אם ירעו לנו מאוד. התגלה אור העצמות.

דומני שאפשר לומר זאת גם על האמונה. האדם הוא מאמין, זו מהותו, אפילו אלף פעמים תכה על קודקדו האמת הריאלית המרה, לא ימיר דתו ותורתו ואמונתו – אנושיותו לעולמים. לא נמכור את בכורתנו בעד שום נזיד עדשים, גם המהביל והריחני ביותר. באוהלנו נשב תמימים (לימים נפגשתי עם אמירה כזו של האדמו"ר מקלויזנבורג ע"פ הרב שג"ר).

***

עיקר ועצם האמונה בגדולת שלמות אינסוף, בטוב החירותי ובחירות הטובה של האדם והעולם, לא תעקר, גם אם יסתערו עליה רבוא רוחות עזות. רק מעיה יחמרו. כן, עצם  האמונה לא נפלה ולא יכולה ליפול שהרי היא כל האדם, עצם האדם. מה שיכול ליפול ואולי גם צריך ליפול, הם לבושיה – קליפותיה, מגולם האמונה חייב לבקוע הפרפר. אך אהה, גם אם אמת נכון הדבר, קשה הוא ומר, ככל שיכולה להיות מציאות נטולת קרקע או עוגן. גורו סורו מזיקי בין השמשות, פן נוסיף קודש על חול, ומטמא ניתן טהור ואף קדוש.

לבושי האמונה חייבים להשתנות, כי לבושים דלביש מלכא בצפרא, לא לביש ברמשא, ולבושין דרמשא, לא לביש בצפרא. ואי אפשר לכוון דבר לאמיתתה של תורת אמת, אם לא פותחים חלונות וצהרים אל האור החדש המיוחד המאיר על ציון. אור שאף למשה לא נודע. ההתגלות האלהית עתה, אינה ההתגלות האלהית המקראית והחז"לית, לא הפילוסופית, ולא הקבלית, ולא החסידית ולא… לכאורה כל מה שיכול לקרות קרה. הקדושה התגלתה כבר בנבואה ובמקדש, בעם ובארץ, בתורה ובבית המדרש, בגבורה ובעדינות, במסירות הנפש ובחריצות, בכלליות ובפרטיות. אם כך מהו האור היכן הוא? מי יגלה את עינינו?

אם אנסה לדייק יותר, הלבושים שנתעבו לשקים ונתקשו לקליפות, הם הם מילות המפתח של השפה האמונית הדתית  הפרסונאלית שלנו. לכאורה אין להפשיט את המלך ולחושפו עירום אפילו לרגע, אך מאידך, 'בגדים דלביש בצפרא לא לביש ברמשא', והלא אי אפשר ללבוש בגדים חדשים, בלי לפשוט תחילה את הישנים (ואולי גם לטבול [?] כמו הכוהן הגדול ביום הכיפורים). זהו הסוד הנורא של רצח אלהים, מותו וקימתו לתחיה. אם נתמהמה, יש סכנה שהוא ישָכַח לפני שיקום, ותישכח רציחתו, וישכח אף עצם קיומו, והוא יהיה כלא היה. כאדם שמת ונקבר ונשכח לאחר כמה שנים, כדרך כל הארץ.

וגם אם, בפועל אנו ממשיכים ומדברים בשפה הדתית המסורתית (הגלותית, למען האמת) וחיים על פיה, לומדים את תורתה, מתפללים על פיה ומקיימים את מצוותיה, לי-ה עינינו, לאריך אנפין שיגאלנו מזעירותנו, לעלמא דאיתכסיא שיתגלה ויאיר פניו אלינו ויפרוש עלינו כנפיו.

***

לרוב, לא הביאה השואה את המאמין לכפירה. לא רק מפני שהאדם אינו יכול לוותר על 'משמעות ערכית' לחייו, אלא בגלל שהוא לא יכול לוותר על הדמות האלהית האישית, יהיה זה מלך או אב, דוד או רעיה, שיודע ואוהב ומתכוון ופונה ליחיד ביחידיותו וגם מקשיב לפנייתו של היחיד אליו. כלומר לא רק שעצם האמונה לא נפגע, אלא גם לבושיה הדתיים הפשוטים ביותר, לא נפגעו ולא יפגעו כי בגדי חמודות גן עדן הם, שמלות מדבר לאין בְלוֹת.

השואה בררה שאלהים הדתי לא מת ולא ימות, כלומר, שהשפה הדתית הפשוטה לא תחלוף מן העולם ובכך החזירה לה את זכות קיומה ואף העצימה אותו. אפשר אולי לומר שבזאת מתברר שיש בה אמת עמוקה יותר מכל הבקורת התבונית והריאלית עליה, או שהיא אינה אלא שפה פואטית. ואפשר ששני הסברים אלה חד הם.

***

אלהים מתגלה באדם. לא רק בצלם אלהים, בתבונה, בחירות ובשאר סגולותיו הטרומיות של האדם מאז מקדם, אלא בעוצמה, ביכולת של האדם, להנדס, למשטר, למשמע, לעצב, להחריב ולבנות את העולם מחדש. שיא העוצמה היא העוצמה הפוליטית, אך ראשיתה ותיקונה מניוולה ושחיתותה, ברֵעות בזוגיות, במשפחתיות, בביתיות. אם שם ירעפו אגלי טל נעם ונוחם האהבה והחמלה והרחמים וההתמסרות והנתינה האמפתיה ההקשבה הפתיחות וההכלה, זה יחלחל כלפי מעלה. איש צמח מתחתיו יצמיח. כמובן במקור כל זה יחוד אבא ואמא, קודשא בריך הוא ושכינתיה.

אלהים ירד לארץ, ומשם הוא מתגלה, מנבא, מחכים, נותן תורה. הענין הוא תורה מן הארץ, מן האדם, מלמטה, מן הפרט, מן הגוף, מן החוש, מן היצר. בכל לבבך, לרבות יצר טוב (כך!). מהזוטות הקסומות של החיים, מהפעימות הפשוטות והצנועות והאינטימיות ביותר. מהמחוות העדינות והכמעט לא מורגשות. מהחיוך, מהמבוכה, מהנהרה, מהאדמומית שבלְחָיָיִם, מהרטט של אצבעות כף היד, מהרעד הקל המפלח את כל הגוף, מהשמחה והצחוק והמשוחרר, ובעיקר מהדמעה ואודם העינים המלוחלחות. שמותירה אחריה האהבה.

***

בחירה חופשית – אל מול אלה שטוענים שהשואה היתה פועל יוצא של אי ההתערבות בבחירה החופשית שגזר עליו הקב"ה, אפשר לומר שאדרבא אין לך נטילת בחירה חופשית גדולה יותר מזו שהיתה בשואה. נטילתה מהגרמנים איפשרה לתהו הרוע האפל לשטוף ללא שום בקורת והתנגדות של הצד הנאור התבוני והמוסרי של הם. נטילתה מהיהודים, הכבדת את לבם ואטימת עינהם מלראות את הכתובת הציונית שהייתה על הקיר, גם לא בתשלילה הנאצי: 'יהודים לפלשתינה'. היא זו שגרמה ליהודים להמשיך ולהאמין בברית בין הגרמני ליהודי. היא שגרמה ליהודים, לשבת ללא מעש, ולא להימלט ולעלות, כל זמן שהיה אפשר.

'חבלי המשיח' – הסבר זה לשואה, בסיסו האחד הוא בדברי ר' צדוק הידועים שאל מול כל התעוררות גאולית או אף כחלק ממנה, כצידו השני של מטבעה, מתעורר כח התהו והרוע העמלקי למנעו. ההתעוררות הריאלית מעצימה את המלחמה המטאפיסית המתמדת בין הרע לטוב, בין עמלק לישראל מלחמה לד' מדור דור. כשם שהטוב משתכלל, כך גם הרע, ובכל סיבוב חדש של גאולה המלחמה קשה ומרה יותר, ואי אפשר להתערב בה (אפילו לא לו…), מפני שזה חותר מתחת למהות העצמית.

כהמשך לכך, אפשר לומר שכיוון שכל ענינה של הבריאה הוא האור יוצא מן ההתמודדות עם החושך, חוסר ההתערבות הנסית של הקב"ה בשואה, מובן, באשר הוא אינו ענין לחופש בחירה או שלילתו, אלא לעצם המהות של הבריאה כולה. לעומת זאת, אל מול ים סוף לא היתה בעיה של טוב ורע, אלא של חומר וצורה, של חיים ומוות. בקיעת הים הנסית לא פגעה במשמעות המהותית אלא סייעה לה. התערבות נסית היתה לא רק פגיעה בבחירה החופשית אלא חתירה תחת התכלית האלהית של הבריאה. כמו כן יש לומר שאדרבא היתה והיתה התערבות בבחירה החופשית הגרמנית ואולי גם היהודית במתכונת של הכבדת לב פרעה וקוצר הרוח של העם וכדלעיל.

בכל התייחסות לשואה קיים המתח הבלתי פתיר בין המבט הריאלי – המוסרי המאשים ומטיל אחריות על הנאצים, לבין המבט המטאפיסי הקטרמיניסטי, שאין בו מקום לאשמה ולא לאחריות. זהו הפרדוכס של 'הכל צפוי והרשות נתונה', של 'בחירה אלוהית מול בחירה חופשית אנושית'. זה והפרדוכס של עצם החיים האנושיים כנברא – אלוהי.

***

בעקבות לימוד ב'אש קדש' פרשת זכור – הבריאה של העולם היא אקט של התגברות עצמית וצמצום האינסופיות האלוהית, על מנת לעשות חסד גדול ועצום. כך גם האמונה היא אקט של התגברות עצמית וצמצום הסופיות האנושית, על מנת לעשות חסד ענקי – 'לברוא את אלהים'. במצבים נורמליים יש בנאליזציה של האמונה כהשתקפות של הבנאליזציה של של החיים והקיום בבריאה, בעולם. במצבי קצֶה נוראים קשים ומרים, נחשף בהכרח הרובד של הבריאה המתמדת של העולם ושל אלהים. שלובי זרוע מטיילים להם הצמצום והביטול, של הבריאה והאמונה. מה נורא המקום הזה.

***

אפשרות נוספת להתייחסות לשואה, היא השתיקה של 'וידום אהרון', הדמימה של רגע לפני מעמד הר סיני. הדממה באה כדי לאפשר לאלהים לדבר, הוא היחיד היכול וצריך לתת תשובות על שאלות השואה, והתשובה שלו תרוממם אותו למדרגת בעלי תשובה העומדים במקום שצדיקים גמורים אינם עומדים. כזיתא דממה והלילא פקע איגרא. בשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע. לאוטו-תיאודיציאה אנו מייחלים, וליה עינינו.