Print Friendly, PDF & Email

הראי"ה קוק – וטהר לבנו לעבדך באמת 2

סכום המאמר הקודם – 'החידוש הקטן'

עבודת אלוקים הישראלית היחודית היא תיקון האדם והעולם במלכות שדי, כלומר, עבודה של 'סור ומרע ועשה טוב', שמתוך האמונה במקור האלוהי האינסופי של החיים, ואל עבר האופק האינסופי של החיים, ולכן הינה עבודת השתלמות מתמדת.

דע את אלהי אביך ועבדהו

המושג של 'עבודת אלהים' באופנו הנמוך, הוא מתאים עם כללות מושג האלהות, כשהוא עומד במעלתו השפלה אצל האדם [אדון] – עבודת עבד. והוא מתגדל והולך, באותה המידה שהציור הפנימי של דעת האלהים יגדל.

ואם יהיה אדם במעלה כזאת שכוחותיו המוסריים והמדעיים הנם מפותחים בו כראוי לפי ערכו ודורו, ודעת האלהים שבקרבו עומדת על מצב נמוך, אז מוכרח הדבר שימצא בקרבו ניגוד עצום לכל המושג של עבודת האלהים.

ואין שום תרופה לזה, כי-אם לרומם שם ד' בקרבו ברוממות פנימית, דהיינו ברגש נעלה ובידיעה מקפת, העולה על, ולפחות מתאימה עם שאר ציורי הגודל והשיגוב שבנפשו. (הראי"ה קוק, עבודת אלוהים, עמ' קמה)

עד כאן, פשוט למדי. א. המובן והמשמעות של 'עבודת אלוקים' נגזרים מהמובן והמשמעות של 'דעת אלוקים', לטוב ולמוטב. ב. פער גדול מידי בין מפותחות אישיותית כללית לבין 'דעת אלוהים' לא מפותחת, לא רק שתוליד 'עבודת אלוהים' נמוכה, אלא תביא בסופו של דבר להרגשה של התנגדות, ולהסתייגות ונסיגה מעבודת אלוהים, כמו גם מהאמונה בכלל. ג. הפתרון הוא כמובן פיתוח והעמקה של 'דעת אלוהים'. ההמשך מוביל אותנו פנימה אל הקודש.

עבודת אלוהים  – עיבוד האידיאלים האלוקיים

אמנם כל זמן שהמושג של 'עבודת אלהים' עומד בתור עבודה מתיחסת לעצם, ערום ומגולה מהכרות אידיאליות, בפנימיות עצמות של מושג העבודה עצמו, אף-על-פי שיגדל הציור המדעי האלהי בצורה מיטפיסית ספיריטואלית, על ידי כל מיני גדולה פילוסופית ועיונית שבעולם, עוד לא יצא הדבר מכלל ההשקפה הילדותית, הנפגשת תמיד רק עם העצמים. (שם)

כל זמן שעבודת אלוהים נתפסת כעבודה של 'עצם', המסתכמת בעשית רצונו (או רצון לקרבתו) בלבד, ואינה מיוסדת על 'הכרות אידיאליות', כלומר, חסרת היבט של פעילות של תיקון ערכי, זו עדיין עבודה ילדותית, גם אם העובד הוא 'פילוסוף' או אף 'מקובל'.

אבל ההכרה המבוכרת שהיא מיוחדת לישראל, 'בני בכורי ישראל' 'כענבים במדבר מצאתי ישראל כבכורה בתאנה בראשיתה', והיא, העיבוד של האידיאלים האלהיים, לעבדם, לשכללם, להשתדל לשגבם, להאדירם בעם, באדם, ובעולם. וזה הוא עמק הדעה של 'עם חכם ונבון – אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת', המלאה אידיאלים נשאים ועצות אלהיות אדירות ונאמנות איך להוציאם מן הכח אל הפועל לדור דורים. (שם)

החידוש בפיסקה זו נמצא במעבר מהביטוי 'עבודה' ל'עיבוד' (הגם שכבר קדמו בכך האדמו"ר הזקן). עבודת אלוקים הישראלית, שביסודה היא עבודה של הוספת טוב באדם ובעולם, אינה רק מלאכה, אומנות, אלא גם מעשה אמנות של עיבוד ושכלול, השגבה והאדרה של האידיאלים האלוקיים בעם באדם ובעולם. האידיאלים האלוקיים מתגלים אלינו על ידי התורה, המייעצת לנו (בסיפוריה ובמצוותיה) איך להוציאם מן הכח אל הפועל 'בעם באדם ובעולם'.

הדברים הבאים מכניסים אותנו לקדש הקדשים בעקבות הכהן הגדול מאחיו. כמעט הגענו אל החידוש הגדול, אך כדי להבינו באופן בהיר, אנא התלוו אלי לעוד סיבוב אחד קטן.

כנגד ארבע בנים דיברה תורה

המובן הכללי ביותר של עבודת אלוקים, והמשותף לכל המדרגות של עבודת אלוקים הוא עשית רצונו, ואם בישראל עסקינן, קיום תורתו שתכליתה תיקון האדם והעולם (כמו שהתברר בחלק הראשון של המאמר). המבדיל בינהם היא ה'טעם' והמוטיבציה לעבודה (אבל אין ספק שיש לכך השפעה גם על העבודה עצמה ותוצאותיה ועל כך בהמשך). החלוקה הבסיסית הידועה של עבודת אלקים היא בין עבודה מיראה – עבודת עבד למלכו, לבין עבודה מאהבה – עבודת בן לאביו. כדי שחידושו של הרב לא ילך לאיבוד, חלקתי כל אחת מהן לשתים, ובסה"כ לארבע מדרגות. 1. עבודת עבד קטן – עשית רצונו, מתוך יראה משלטונו המוחלט וכניעה אליו, על מנת לא להענש אלא לקבל שכר. אנוכיות אינסטינקטיבית צרופה. 2. עבודת עבד בוגר – עשית רצונו, מתוך יראה וכניעה, שמקורן היא ההכרה בנשגבותו וגדולתו, הערצתו וכבודו, המביאים לרצון לסור למרותו ולשרתו. לא עוד אינסטינקטיביות ואנוכיות, אלא תבונה, יושרה ואף אידיאליזם. 3. עבודת בן קטן – עשית רצונו מתוך אהבה והערצה, על מנת לעשות לו נחת רוח. רגש והתמסרות. 4. –  עבודת בן בוגר –  עשית רצונו, מתוך אהבה והזדהות עמוקה איתו ועל מנת להגשים את חזונו ובשורתו. תבונה והתמסרות.

כדי לחדד זאת אסכם בקצרה את ארבעת המדרגות.

עבודת העבד הקטן היא בעצם עבודת האדם את עצמו הניזונת מהאינסינקט ההישרדותי. היא ביטוי לרצון לחיות ולא למות, להתענג ולא לסבול. העבד הבוגר כבר עובד את המלך ולא את עצמו, מתוך כבוד אל המלך המכונן בו תודעה עצמית של ענוה ונכונות להמליכו ולשרתו. אהבת הבן הקטן לאביו היא רגשית, היא יותר הערצה מאשר הבנה והזדהות. היא מחוללת רצון לעשות נחת רוח לאב ולהתמסר כליל אליו ואל הפרויקט שלו. שלב זה דומה לשלב הרומנטי ל'התאהבות'. אפשר שיש טעם להבחין בגוון נוסף של אהבת הבן הקטן – הרצון להיות במחיצתו של האב ולהיעטף בחום אהבתו. הוסיף כאן מדרגה נוספת: אהבת הבן הבחור –  אהבת הבן הבוגר הינה לא רק רגשית, אלא גם תבונית. התבונה מזהה את האמת והטוב של הפרוייקט של האבא, ומה שמשמעותי ומחיה יותר – את כך שהאמת והטוב הללו הם הם האמת והטוב המהותיים שבו עצמו. בהמשך לדימוי הקודם, זה שלב האהבה שלאחר ההתאהבות, אפשר שהיא מעט פחות 'רומנטית', אך הפסדה יוצא בשכרה – היא עמוקה ובשלה, ברת קיימא ופוריה, הרבה יותר מה'התאהבות' הרומנטית הראשונית, הסוחפת בסערה ואף בולעת את האוהב ומבליעה אותו כליל באהוב.

עבודת אלוקים – החידוש הגדול

העיבוד של האידיאלים האלהיים… שמקצת תכנם האידיאלי חקוק וקבוע הוא גם כן בנפש האדם, אשר עשהו האלהים ישר והחפץ היותר אדיר הצפון במעמקי נפשו, הוא להוציא את האור הצפון ההוא תמיד מן הכח אל הפועל, לקרבם תמיד יותר ויותר לאותה השלמות הבלתי מוגבלת של האידיאלים האלהיים בצורות החיים עצמם, של האיש, ושל הקיבוץ הכללי, של המעשה, ושל החפץ והרעיון.

זאת היא עבודת ד' הנאורה, עבודת בנים החשים בקרבם יחש פנימי אל אביהם מחוללם מקור הטוב החיים והאורה. (עמ' קמה)

זו המדרגה הרביעית – העבודה מאהבה של הבן הבוגר, שבה התחדשה אצל הבן ההבנה וההרגשה של ההקבלה וההתאמה שלו אל האב, אל האידיאלים האלוהיים. זוהי עבודת אלוקים אליה מבקש הרב להביאנו. זו אמנם עבודת בן – עבודה מאהבה, אך לא במובן השגור. מדובר על בן בוגר ה'חש בקרבו יחש פנימי אל אביו מחוללו – מקור הטוב והחיים והאורה'. נולדת בו הזדהות עמוקה איתו – עם מידותיו, שהרי הם הם הערכים המובנים באדם והחקוקים על לוח ליבו. זו הפתעה מרנינה – עבודת האלוקים היא עבודת ההוצאה מן הכח אל הפועל את האור הגנוז באדם ותכליתה היא זקיפת מלוא שיעור קומתו של האדם כיחיד וכחברה. האידיאלים הצפונים בלבו של האדם, הם הם האידיאלים האלוהיים. התמצית האידיאלית הפנימית שבאדם היא 'צלם אלוהים' שבו נברא, היא נשמתו שהיא חלק אלוה ממעל.

היחש הפנימי הזה לא רק מניע את העבודה אלא מעצב אותה כפרויקט של עיבוד ועיצוב של האדם, של הוצאה מן הכח אל האור והפועל את מלוא הפוטנציאל האנושי העמוק, מימוש 'העצמי העמוק', ולא 'האגו הנרקסיסטי'. כל המידות האלוקיות, הינן מידות שקיימות בי באופן גולמי ('מקצת תוכנם האידיאלי…'), הן המבנה היסודי של הנפש שלי. ההליכה בדרכיו ובמידותיו, היא ההליכה בדרכי שלי, היא הנאמנות לעצמי. העמידה המיטבית שלי מול האלוהים היא העמידה שלי מול עצמי, באשר אני בנו, 'אני יצירת חייו' שבה שיקע את נפשו – את עצמו (אנא נפשי כתבית יהיבית – כבר בבריאה ולא רק בתורה), ומבשרי אחזה אלוה. כי היא חיינו ואורך ימינו!

לסיכום: עבודת ד' היא ההוצאה מן הכח אל הפועל את הטוב האלוהי האינסופי. ראשיתה בזיכוך חומר הגלם האידיאלי האלוהי מכל סיגיו וקליפותיו וכיו"ב, ועל גבי זה, יצירת האמנות של עיצובו המפותח ושכלולו המתמיד.

'לאדם שחרש ומצא גוש זהב משובח באדמתו. הכניסו לכור היתוך וזיקקו מכל סיגיו ובדיליו ועשה ממנו תכשיט נאה והביאו מתנה אל אביו האהוב'

אז מה בעצם נשתנה?

א. הדימוי של העמידה מול אלוהים השתנה. לא עוד (רק) עמידה מול מלך או אבא שמחוצה לי, אלא (גם ובעיקר) עמידה מול הזרע ששתל בי אבי, הקשבה לניגון שלו והתבוננות בו. זהו החידוש של 'דעת אלוהים'.

ב. החידוש של 'עבודת אלוהים' הנגזר מכך הוא שעיקרה הוא ההתמסרות להנבטתו והצמחתו של הזרע הזה, להפרחת פרחיו ולמתן פירותיו. עבודת אלוקים היא עיבוד, פיתוח ושכלול של החיים האלוהיים שבאדם לשם הופעתם השלמה והמלאה.

כבר המדרש משתמש בדימוי של בן קטן וחלש ובן בוגר וחזק כדי להציג לפנינו שתי מדרגות של אמונה, דעת אלוהים ועבודת אלוקים. הבן החלש, הוא נח, ולכן 'את האלוהים התהלך נח' – כמלך הנותן יד לילדו הקטן ומוליכו. הבן הגדול והחזק הוא אברהם, והיחס אליו כתוב: 'התהלך לפני' –  כמלך הנותן אמון בבנו ומדריך אותו 'לרוץ קדימה'.

לכל החר-דתיים שבינינו, יש אבא, יש מלך, והוא נוכח, וקרוב ומשגיח ומדריך, אבל הוא סומך עלינו (יהדות – דת של מבוגרים' אמר לוינס), ומבקש שנלך לפניו ונאיר לו את מחשכי העולם הזה.

שו"ת

ש. אחר כל הדברים האלה – מה זה 'אידיאלים אלוהיים'?

ת. הטוב האלוהי לגווניו השונים. מה שעושה אותם לאלוהיים הוא המקור האינסופי שלהם והפוטנציאל האינסופי של התעלותם.

ש. מה תכלית העל של עבודת אלוקים?

ת. התכלית של עבודת אלוקים הינה בוודאי התכלית האלוהית של הבריאה – תיקון עולם במלכות שדי. המימוש העצמי האישי, אפילו במובנו העמוק, הערכי והאצילי ביותר, הינו חלק של המימוש העצמי של האדם, כיחיד, משפחה, קהילה, עם ואנושות. וכל זה לתכלית 'המימוש העצמי' של אלוקים (למלוך, להיוודע, להיטיב וכו'). ודוק! המימוש העצמי האישי אינו אמצעי חיצוני לכך, אלא הוא הפרעון של השטר, המימוש הקונקרטי של התכלית הגדולה. הוא החלק של כל אחד בתיקון הכללי, ועליו ראשית אחריותו. ממנו אפשר להמשיך ולהוסיף גם ערוצי תרומה ואופקי עשיה נוספים במעגלים הולכים ומתפשטים.

ש. איך אני יודע מה הם האידיאלים האלוהיים שבי שאותם אני אמור לפתח? הרי אני מוצא בקרבי (כמו בבריאה כולה), דבר והיפוכו? מי ילמדני מה אמת ומה שקר, מה טוב ומה רע, מה לטפח ומה לקפח?

ב. כל מקורות ההכרה והידיעה של האדם באים לעזרתנו. האנושיים – חושים, תבונה (אמפירית וספקולטיבית), אינטואיציה, רצון, רגש דמיון, הורים ומורים, תרבות וכו'. האלוקיים – התגלות, מתן תורה, רוח הקדש והשראה, תורה ומצוות. עלינו להשתמש בכל הכלים הללו כדי להבחין בין אמת לשקר ובין טוב לרע – בין מה שיהרוס ויחריב או יזהם וישחית את האנושי – האלוהי שבנו, לבין מה שיבנה וישכלל, יטהר ויקדש אותו.

ש. היכן נמצאים  זרעי הטוב האלוהי (האידיאלים האלוהיים), אותם אני אמור להצמיח?

ת. 'מלוא כל הארץ כבודו', עש"נ – טבע הסטוריה ואדם. עלינו להתחבר לכל מחצב של טוב, ולהעזר בו לעבודת אלוקים, לתיקון ולשכלול הערכי המתמידים של חיינו. כל מרחבי ההופעה של הטוב האלוהי, בהצטרפם נותנים זה לזה ומקבלים זה מזה, ומשכללים את עבודת אלוקים שלנו. אם לא אתוודע אל רוח האדם, דרך יצירותיה, לא אכיר את האדם שבי. אם לא אתוודע אל רוח ישראל, דרך יצירותיה, לא אכיר את הישראל שבי. אם לא אכיר את עצמי דרך כל 'יצירותי' לא אכיר את עצמי, ולא אחיה את עצמי. אחמיץ חלילה את שליחותי ויעודי.

ש. האם יש מחצב עיקרי ואיזהו?

ת. התורה היא ללא כל ספק מחצב יסודי: 'התורה הזאת, המלאה אידיאלים נשאים ועצות אלהיות אדירות ונאמנות איך להוציאם מן הכח אל הפועל לדור דורים'. אבל לדעתי, המחצב המשמעותי ביותר הן מבחינת כמות ה'זהב' שיש בו, הן מבחינת הנגישות אליו, והן מבחינת האחריות שלנו עליו, הוא האדם עצמו. כל השאר, כולל התורה, הם עזרה וסיוע שאי אפשר בלעדיהם, אבל שמשים של האדם (התורה בשביל ישראל…). וכדברי הרב הנהדרים בקודש:

הָאָדָם הַיָּשָׁר צָרִיךְ לְהַאֲמִין בְּחַיָּיו, כְּלוֹמַר שֶׁיַּאֲמִין בְּחַיֵּי עַצְמוֹ וְהַרְגָּשׁוֹתָיו הַהוֹלְכוֹת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה מִיְּסוֹד נַפְשׁוֹ, שֶׁהֵם טוֹבִים וִישָׁרִים וְשֶׁהֵם מוֹלִיכִים בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה.

הַתּוֹרָה צְרִיכָה שֶׁתִּהְיֶה נֵר לְרַגְלוֹ, שֶׁעַל יָדָהּ יִרְאֶה אֶת הַמָּקוֹם שֶׁשָּׁם הַטָּעוּת עֲלוּלָה, שֶׁלִּפְעָמִים תֵּתַע הַנֶּפֶשׁ בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ.

אֲבָל הַמַּעֲמָד הַתְּמִידִי צָרִיךְ לִהְיוֹת הַבִּטָּחוֹן הַנַּפְשִׁי.

הָאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי מְחֻיָּב לְהַאֲמִין, שֶׁנְּשָׁמָה אֱלֹהִית שְׁרוּיָה בְּקִרְבּוֹ, שֶׁעַצְמוּתוֹ כֻּלָּהּ הִיא אוֹת אַחַת מִן הַתּוֹרָה, וְאוֹת מִן הַתּוֹרָה הִיא עוֹלָם מָלֵא, הַהוֹלֵךְ וּמִתְרַבֶּה לְאֵין שִׁעוּר.

וְקַל-וָחֹמֶר הָעָם צָרִיךְ בִּכְלָלוֹ לְהַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה בְּהִירָה וְנִלְהֶבֶת מְאד בְּחַיָּיו בִּנְטִיּוֹתָיו וְלָלֶכֶת בָּהֶם בְּבִטְחָה,

אָז יֵדַע אֵיךְ מִשְׁתַּמְּשִׁים לְאוֹרָהּ שֶׁל תּוֹרַת חַיִּים. (אורות התורה, פרק יא, ב)

 נספח – אותם הדברים אבל חריף

גסה היא מאד הקליפה של מושג עבודת ד' בלב ההמון, ובימינו כבר הגיעה השעה שצריך לדקדקה, כי עוביה המוזר מנשל מאיתנו אברים רבים ויקרים.

המושג של רצון ד', צריך להיות מוסבר באופן עדין, וממילא עדין יהי' גם כן כל הערך של מלאת הרצון הזה.

מה שמחשבין בדבר עצמיות האלהים, ומכוונים לזה במחשבה למרכז העבודה, כלומר למלא את רצונו של אלהים, מצד עצמותו האישית, היא [עבודת אלוקים כזאת] בזמן הזה, מאבדת כל סגולה והוד אלהי, והיא משפלת את הנפשות לשפלותה של האליליות הפעוטה, שהיתה מכוונת לעומת הילדות הפראית של האדם.

האדם המפותח עולה הוא בהבנתו להכיר שכל מה שאנו פונים אל ההשלמה של ההכרה, של הטוב, של האומץ, של כל הנשגב, בזה אנו רואים את האלהים.

העצמיות היא רחוקה מציורנו, ואין אנו מוכנים [מסוגלים] כלל לחשוב אודותה בדבר אלהים, ולא ליחש לה קישור מעשי ואמוני.

הכל אנו צריכים להפנות לעומת המגמות הטובות הניכרות לנו, שהכל הוא גילוי אלהות. רק הספירות יכולות להכנס במחשבה וכוונת הלב, ולא אין סוף, שהוא למעלה מכל רעיון, והכל מוכיח עליו ושוקק לו בדומיה.

(קבצים מכי"ק ב', פנקס הדפים ד' [22] / פנקסי הראי"ה ד' פנקסהדפים ד' [לא])