Print Friendly, PDF & Email

חלום או סיוט?

 וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ.

אמר ר' שמואל בר נחמן אלו שרי אומות העולם… מלמד שהראה הקב"ה ליעקב אבינו שָׂרָהּ של בבל עולה [ויורד] ושל יוון עולה [ויורד]… ושל אדום עולה ולא יודע כמה באותה שעה נתיירא יעקב אבינו אמר אפשר שאין לזה ירידה אמר לו הקדוש ברוך הוא "ואתה אל תירא עבדי יעקב" אפילו הוא עולה ויושב אצלי משם אני מורידו …

אמרו בשם ר' מאיר: מלמד שהראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל עולה ויורד, של מדי עולה ויורד, ושל יון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד. אמר הקדוש ברוך הוא ליעקב, אף אתה עולה. באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר, שמא ח"ו כשם שלאלו ירידה אף לי כן? אמר לו הקב"ה,'ואתה אל תירא' אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית[1]. לא האמין ולא עלה… [2]


ישראל – לאום או דת?

מהי ההגדרה הפורמלית של עם ישראל? לאום, דת, או צירוף של שניהם? שאלה זו שהדהדה בחללו של עולם מאז ומתמיד, התעצמה בדורות האחרונים, עם התחיה הלאומית ושיבת עם ישראל לארצו. הראי"ה קוק שולל את שלושת האפשרויות[3]. עם ישראל אינו לאום ואינו דת וממילא אינו הצירוף של שניהם. בפראפרזה על ניסוחו של הרמב"ם: 'עם ישראל הוא לאום ולא בלאומיות'. זה 'מסביר' את ההתנהגות המוזרה וההתנהלות הכושלת של עם ישראל בנתיבי ההסטוריה. הביטוי החריף ביותר של 'זהות לא זהות' זו היא מחלה ישראלית גנטית: 'היסטוריופוביה', ובעברית 'אימת ההסטוריה'.

אמת מהותית זו נחשפת על ידי חז"ל בפירוש החלום הנבואי של יעקב – 'חלום הסולם'. המדרש רואה ביעקב החולם את 'ישראל סבא', ואת חלומו כחלום קולקטיבי. תוכן החלום היא העלילה ההיסטורית העתידית של עם ישראל, המתבררת מתוך דיאלוג עם הקב"ה. ישראל החולם, מגיב באימה ובהלה, פחד ויראה מהמרחב ההסטורי הפוליטי, ומגלה חוסר רצון בולט להיכנס לזירה זו  ולשחק את המשחק שלה.


חלום אחד, שתי גרסאות, יראה אחת

המדרש מביא שתי מסורות על עלילת החלום והדיאלוג שהתקיים בו. בשתיהן הקב"ה מציג לפני יעקב חיזיון היסטורי עתידי, שגורם ליעקב להיתקף יראה.

על פי המסורת הראשונה, יעקב צופה בעלייתן של ארבעת המלכויות. כל אחת עולה למשך זמן מסוים מולכת בכיפה, יורדת ומפנה את מקומה לבאה אחריה. אלא שבשלב מסוים נקטע ריקוד הסולם ההסטורי הזה. רומי עולה ועולה ולא מגלה שום סימן שבכוונתה  לרדת. אלוהים דומם. יעקב מתיירא. האם בכך התייצבה ההסטוריה על מסלול השיוט שלה שבו תימשך לעד בהנהגתה של רומי? האם תמשיך רומי ללבלב ולשגשג? האם נועד ישראל להישאר לנצח בשוליים של ההיסטוריה 'באותה שעה נתירא יעקב'.

הקב"ה מעצים את יראתו, רומי אכן תמשיך להנהיג לאורך זמן, הנשר הרומאי יגביה ויגיע אליו, אך "אל תירא יעקב", לא לעולם חוסן. רומי תורד ממרום מעלתה לבירא עמיקתא, וההבטחה לעם ישראל תתקיים, ויתברכו בו כל משפחות האדמה.

יעקב אינו מאמין לקב"ה (!), אינו מאמין שרומי תיפול, וממילא גם לא שישראל יעלו וימלכו בכיפה. הוא ממאן להכנס לזירה הבינלאומית ולהאבק על ההגמוניה. הוא מעדיף לחיות בשולים המוצלים והנינוחים של ההיסטוריה.

גם על פי המסורת השנייה, יעקב צופה בעלילה ההיסטורית העתידית ועוקב אחר עלייתן ונפילתן של ארבע המלכויות הגדולות. אך כאן, לאחר שרומי יורדת, הקב"ה אומר ליעקב, עתה, עלה אתה! יעקב ממאן לעלות. מה הטעם לעלות, אם גם אנו נרד במוקדם או במאוחר? הרי אין שום סיבה שעלייתנו תפרוץ את החוקיות ההיסטורית הטבעית של לידה שגשוג דעיכה ומוות. מה הטעם לקחת חלק בכרוניקה הידועה מראש, שבסופה נמצא אף אנו את עצמנו במגרש הגרוטאות של ההיסטוריה. הקב"ה מבטיח לו מפורשות שישראל לא יהיו כפופים לגלגל הלידה והמוות ההיסטורי הטבעי, ושאם יעלו לא ירדו! אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית', ויעקב? 'לא האמין ולא עלה'!

משמתבשר יעקב כי חוסר האמונה שלו בהבטחה האלוהית, וחוסר האמון שלו בעצמו, הוא שכונן את ההסטוריה המיוסרת שלו. מתירא הוא שוב, האם יכלה בשיעבודו? התשובה לא מאחרת לבא: היסורים הקשים של הגלות נועדו למרק את עם ישראל, ולא לכלותם. ובעקותיה ההבטחה, כי לאחר תקופה ארוכה של שיעבוד, ייגאל ישראל ומשעבדיו הם שיכלו. ובאיזו זכות? לא בזכות האמונה באלוהים והבטחתו. לא בזכות החוסן הלאומי שמתוך האמון העצמי. בזכות האיכות המוסרית שעליה שמר מכל משמר. על שלא כילה שדהו והותיר פאה לעניים, בזכות החמלה והרחמים והצדקה. כל אלה הם ביטוי לחפץ הטוב העצמי של עם ישראל [4]. האימפריות המשעבדות יכלו בגלל כישלונן המוסרי, הם השתעבדו כליל לצרכים ולאינטרסים, כילו את שדותיהם ולא הותירו פאה. כאילו נאמר, אימפריות עולות ויורדות לא על ידי אויבים חיצוניים, אלא בגלל 'כילוי השדה', שחיתות וריקבון מוסרי, המאבד את רצון החיים הלאומיים ומורידן מבימת ההיסטוריה.


ליראה מה זו עושה?

מה מתרחש כאן? מדוע יעקב הישֵן, כה חרד ופסיבי? מדוע הוא מסרב לעלות בסולם ההיסטוריה?

'אין טעם לנסות לקחת חלק בהיסטוריה הפוליטית כי לא נקבל הזדמנות, רומי תמלוך לדור ודור… ואם ירדה רומי ואנו נקבל הזדמנות, אין טעם, כי הלא גם אנחנו נעלה ונרד.' לכאורה אלו שני הסברים רציונליים וריאליים. דא עקא שהם עומדים בסתירה זה לזה. אין זא תכי אם שהסבריו של יעקב אינם הסברים, אלא אמתלאות, תירוצים ולא סיבות. רצונו של יעקב להישאר מחוץ לעניין הזה המכונה 'פוליטיקה' (במיאוס ובסלידה..), הוא 'רצון חינם' שאינו תלוי בדבר, הוא רצונו העצמי.

האם מדובר על רגשי נחיתות עמוקים אל מול התרבויות הגדולות והמוצלחות 'שאין סיכוי שהן ירדו, שאין סיכוי שאנחנו נחליף אותם (על פי המסורת הראשונה)? או שהיראה היא יראת הסוף ה'מובטח' גם אם נצליח (ע"פ הגירסא השניה)? התשובה היא גם וגם!

שתי יראות אלה קיימות גם היום. יש האומרים, סיפור ההצלחה של 'מלכות' הדמוקרטיה הליברלית המערבית, אינה פותחת פתח כלל לאפשרות שתרד מגדולתה. יתר על כן, גם אם תרד, הרי אין לנו חלופה טובה יותר! ויש בינינו, המביטים בתנועת גלגל ההיסטוריה האידיאולוגי והפוליטי, במחזוריותו הממוטטת וממוססת, מזהים את מעגליותו הסגורה ואת הכח ואלימות המניעים אותו, ומקבלים 'רגלים קרות'. אלו גם אלו, מעדיפים שלא לקחת חלק במשחק הפוליטי-היסטורי. ואם שלא בטובתנו נכנסנו אליו, הבה נזדרז ונצא ממנו, ולו באופן חד צדדי.


ראיה עמוקה

הראי"ה קוק חושף לפנינו את 'הסיבה הראשונה', את השורש של כל מופעי יראת יעקב וישראל:

עָזַבְנוּ אֶת הַפּוֹלִיטִיקָה הָעוֹלָמִית מֵאנֶס שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רָצוֹן פְּנִימִי, עַד אֲשֶׁר תָּבוֹא עֵת מְאֻשָּׁרָה, שֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁר לְנַהֵל מַמְלָכָה בְּלֹא רִשְׁעָה וּבַרְבָּרִיּוּת. בָּחֲלָה נַפְשֵׁנוּ בַּחֲטָאִים הָאֲיֻמִּים שֶׁל הַנְהָגַת מַמְלָכָה בְּעֵת רָעָה. […] אֵין הַדָּבָר כְּדַאי לְיַעֲקב לַעֲסֹק בַּמַּמְלָכָה, בְּעֵת שֶׁהִיא צְרִיכָה לִהְיוֹת דָּמִים מָלֵאָה, בְּעֵת שֶׁתּוֹבַעַת כִּשְׁרוֹן שֶׁל רִשְׁעָה.

היראה היא יראת חטא, היראה מלהזדהם בבוץ הרוע, הכוחנות והשחיתות של הביצה הפוליטית, ולשקוע בו. זו הסיבה האמתית לגלות ולחורבן…

רק כאשר נזהה שהבשילו התנאים הפנימיים – היטהרות של רוח ישראל, והחיצוניים – הבשלה של המצב האנושי הכללי, נתמלא רצון וגבורה, נשתחרר מן היראה, ונשוב אל ההיסטוריה הריאלית וה'ריאל-פוליטיק'. הראי"ה מעריך שהגיע הזמן, שישנה אפשרות 'לעשות זאת', וקורא לנו לשוב אל החיים הלאומיים ולנהלם על אדני הטוב והיושר, הצדק והמשפט, החכמה וההארה האלוהית.

כמעט ובשלו התנאים הפנימיים:

לוּלֵא חֵטְא הָעֵגֶל הָיוּ הָאֻמּוֹת יוֹשְׁבוֹת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל מַשְׁלִימוֹת עִם יִשְׂרָאֵל וּמוֹדוֹת לָהֶם, כִּי שֵׁם ד' הַנִּקְרָא עֲלֵיהֶם הָיָה מְעוֹרֵר בָּהֶן יִרְאַת הָרוֹמְמוּת, וְלֹא הָיְתָה שׁוּם שִׁיטַת מִלְחָמָה נוֹהֶגֶת, וְהַהַשְׁפָּעָה הָיְתָה הוֹלֶכֶת בְּדַרְכֵי שָׁלוֹם כְּבִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. רַק הַחֵטְא גָּרַם וְנִתְאַחֵר הַדָּבָר אַלְפֵי שָׁנִים, וְכָל מְסִבּוֹת הָעוֹלָם הִנָּן אֲחוּזוֹת זוֹ בְּזוֹ לְהָבִיא אֶת אוֹר ד' בָּעוֹלָם, וְחֵטְא הָעֵגֶל יִמָּחֶה לְגַמְרֵי וּמִמֵּילָא כָּל ראֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ד', וְהָעוֹלָם יְתֻקַּן בְּארַח שָׁלוֹם וְרִגְשֵׁי אַהֲבָה, וְנעַם ד' יוּחַשׁ בְּכָל לֵבָב, לְעַנֵּג רוּחַ וּלְעַדֵּן נְשָׁמָה וּלְכָל בָּהֶם תִּחְיֶה נֶפֶשׁ כָּל חָי. (אורות, אורות המלחמה ד)

כמעט ובשלו התנאים החיצוניים:

עַד אֲשֶׁר עֵת הַזָּמִיר תַּגִּיע וְקוֹל הַתּוֹר יִשָּׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. זֶהוּ הַזְּמַן שֶׁאָנוּ מְקַוִּים. הִנֵּה הִגִּיעַ הַזְּמַן, קָרוֹב מְאד, הָעוֹלָם יִתְבַּסֵּם וְאָנוּ נוּכַל כְּבָר לְהָכִין עַצְמֵנוּ, כִּי לָנוּ כְּבָר אֶפְשָׁר יִהְיֶה לְנַהֵל מַמְלַכְתֵּנוּ עַל יְסוֹדוֹת הַטּוֹב, הַחָכְמָה, הַיּשֶׁר וְהַהֶאָרָה הָאֱלֹהִית הַבְּרוּרָה.

(אורות, אורות המלחמה ג)

הרגישות המוסרית הקיצונית, הגובלת ב'טהרנות' היא השורש העמוק של ההסטוריופוביה הישראלית. זהו חסרונו וחובתו של עם ישראל [5], אך גם מעלתו וזכותו הגדולים. יש אומרים שהסיבה לכך שעם ישראל לא כילה את שדהו והותיר פאה, היא העובדה שלא לקחנו חלק פעיל בהיסטוריה הפוליטית המשליטה את הפרגמטיזם והאינטרסנטיות על הערכים. העקביים שבינהם, אכן התנגדו לפרויקט הציוני בדיוק בשל הסכנה הודאית שיש בשיבה ללאומיות[6]. בין אם זה נכון או לא. השאלה הרלוונטית היא על העתיד.


מה עכשיו?

עתה משהתקיימה ההבטחה האלוהית ושבנו לחיים מדיניים בארצנו, מה עכשיו? האם נצליח להמשיך לא לכלות את שדה החיים שלנו לשם סיפוק צרכינו והאינטרסים שלנו? האם נשכיל להותיר פאה הגונה, שתגאל אותנו מעניות הדעת והמוסר? האם במקום שבו כשלו כל האימפריות והתרבויות הגדולות, נצליח אנו, וננהל פוליטקה בינלאומית מוסרית? האם נזכה לעצב פוליטיקה הפנימית שתמזער למינימום את העוולה המובנית במתח שיש בין טובת הכלל לטובת הקבוצה והיחיד שבתוכנו? האם הריבונות והכח לא ישחיתו גם אותנו ויעשו גם בנו כלה?


[*] מאמר זה הינו פרשנות חופשית של דרשת חז"ל המובאת בויקרא רבה פרשה כט פסקה ב. למעונינים העלתי את הנוסח המלא  בקובץ נפרד.

[1] .הנימוק מובא בהמשך המדרש: .."כי אעשה כלה בכל הגויים אשר הדחתיך שמה" אומות העולם שהן מכלין את שדותיהן "אעשה כלה .. אבל ישראל שאין מכלים שדותיהם, שנאמר, "לא תכלה פאת שדך" לא אעשה כלה"..

[2] מדרש רבה ויקרא פרשה כט פסקה ב

[3] אגרות הראיה ב' אגרת תט: 'הנני להביע בזה את דעתי, הנקלטת מהופעת כל מה שלמדתי וחשבתי בענין זה: כנסת ישראל איננה אומה כפי המובן הרגיל אלא התמצית האידיאלית של האדם, המופעה בתור קיבוץ חברתי ממולא בכל תכסיסיו, שנקרא "לאם" בדרך-השאלה, מפני שכל הקיבוצים המיוחדים שבבני-אדם נקראים כן'.

[4] עַצְמוּת הַחֵפֶץ שֶׁל הֱיוֹת טוֹב לַכּל, בְּלֹא שׁוּם הַגְבָּלָה בָּעוֹלָם כְּלָל, בֵּין בְּכַמּוּת הַנִּטָּבִים וּבֵין בְּאֵיכוּתוֹ שֶׁל הַטּוֹב, זֶהוּ הַגַּרְעִין הַפְּנִימִי שֶׁל מַהוּת נִשְׁמָתָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת- יִשְׂרָאֵל. זאת הִיא יְרֻשָּׁתָהּ וְנַחֲלַת אֲבוֹתֶיהָ. הָרֶגֶשׁ הַטּוֹב הַזֶּה, לְפִי גָּדְלוֹ, הֶקֵּפוֹ וְעָמְקוֹ, כֵּן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מְעֻטָּר בְּחָכְמָה גְּדוֹלָה וּבִגְבוּרָה כַּבִּירָה, לְמַעַן דַּעַת אֵיךְ לְהוֹצִיאוֹ אֶל הַפּעַל בְּכָל גְּוָנָיו. וְזֶהוּ סוֹד הִשְׁתּוֹקְקוּת הַגְּאֻלָּה שֶׁבָּאֻמָּה, הַנּוֹתֵן לָהּ כּחַ לִחְיוֹת וּלְהִתְקַיֵּם בְּאפֶן הַמַּפְלִיא אֶת לֵב כָּל חוֹשֵׁב. כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בְּעמֶק חֶפְצָהּ אֵינֶנָּה מְחֻלֶּקֶת מֵהָאֱלֹהוּת כְּלָל 30, הִיא מַלְבֶּשֶׁת אֶת הָאֱלֹהוּת הַמִּתְגַּלָּה שֶׁבָּעוֹלָם הַכְּלָלִי, וַחֲפֵצָה בַּהֲוָיָתָהּ אֶת הַחֵפֶץ הָאֱלֹהִי שֶׁל טוֹב ד' לַכּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו 31. זֶה הַטּוֹב הוּא הַסּוֹד שֶׁל הַגְּאֻלָּה, הַמֻּכְרַחַת לָבוֹא, הַטּוֹב מֻכְרָח לְנַצֵּחַ אֶת הַכּל, וְהַחֵפֶץ הֶעָמק וְהַמֻּטְבָּע שֶׁל הַטּוֹב, וְהַשִּׁקּוּק הַפְּנִימִי לוֹ בְּעֶצֶם תּוֹכִיּוּת נִשְׁמַת הָאֻמָּה, הַמִּתְבַּלֵּט בִּתְפִלַּת הָאֻמָּה הַפְּנִימִית, מַסְמִיךְ לָהּ אֶת הַגְּאֻלָּה. "וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, זֶה שֶׁסָּמַךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה". הראי"ה, אורות ישראל, פרק א ד)

[5] התשובה קדמה לעולם, ולפיכך היא יסוד העולם. שלמותם של החיים היא דוקא עם המשך התגלותם על פי טבעם העצמי. וכיון שהטבע מצד עצמו אינו בעל הסתכלות והבחנה, הרי החטא מוכרח הוא מצד זה, "ואין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. וביטול עצם טבעיותם של החיים, כדי שיהיה האדם בלתי-חוטא, זהו עצמו החטא היותר גדול, "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. על כן התשובה מתקנת את הקלקול ומחזירה את העולם ואת החיים למקורו דוקא בגילוי יסוד עצמיותם העליון, עולם החירות, ועל שם כך מכנים שם ד' אלהים חיים. (הראי"ה אורות התשובה, פרק ה ו2)

[6] הרמן כהן ופרנץ רוזנצוייג הם דוגמאות לאנשים חכמים וטובים עד מאוד שראו בשיבה לארץ וללאומיות אסון גדול והחמצת היעוד הישראלי להיות אור לעמים.