Print Friendly, PDF & Email

בראשית היה הגעגוע

הרקע למאמר הזה הוא זכרונו ודמות דיוקנו של בארי צימרמן ז"ל שעלתה בחלוני – חלומי, כשנגשתי לכתבו. משפתחתי את מדרש בראשית רבה בראשיתו, והחלתי קורא את הדרשה הראשונה: פתח רבי הושעיא…' הצטעפו עיני. הלא זו הדרשה שבארי הציע שבה נפתח את הלימוד המשותף שלנו במכינת 'בני ציון'… עצמתי את עיני ומתוך הגעגוע, עלתה בלבי המחשבה לנסות ולדמיין את הלימוד המשותף שלנו. המאמר שלפניכם הוא התוצאה של החלום בהקיץ הזה (למי שמעונין, הרחבתי בסיפור רקע ביומן השבועי).


הדרשה – כתב החידה

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: רבי הושעיה רבה פתח: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת: (משלי ח ל)

(בראשית רבה א א)

רבי הושעיא רבה פותח לנו את שער המדרש אל הפסוק הראשון בתורה, במפתח אותו מצא בגן החכמה של שלמה. פרק ח' של ספר משלי הוא ה'פרופיל' שהתורה כתבה על עצמה בדף הבית שלה, תחת התגית 'אודות'. בפרק זה מעידה התורה על עצמה ועל עיסתה המשובחת, וקוראת לכולנו לטעום ולראות כי טוב (אפשר גם לעשות 'לייק').

בשלב מסוים של נאומה, מתהדרת התורה בעתיקותה המופלגת, היא קדמה לעולם ולבריאתו:

(כב) יְהוָה קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז: (כג) מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי אָרֶץ: (כד) בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי בְּאֵין מַעְיָנוֹת נִכְבַּדֵּי מָיִם: (כה) בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי: (כו) עַד לֹא עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת וְרֹאשׁ עַפְרוֹת תֵּבֵל:

היא היתה נוכחת במעשה בראשית:

(כז) בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אָנִי בְּחוּקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם: (כח) בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם: (כט) בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ:

ומה היה 'תפקידה'?

'אמון' ו'שעשוע' לקב"ה, לתבל ולבני האדם: (ל) וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת: (לא) מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם:

התורה מספרת, כי קדמה לעולם, היא 'היתה שם' הרבה לפנינו, היא נכחה בבריאתו והיתה (ועודנה, ותהיה) אמוֹן, שעשוע ומשחק לאלוהים לעולם ולאדם. זהו כתב חידה הראוי להתכבד בו.

הפסוק בו בחר רבי הושעיא לפתוח את שערי החידה הוא: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת. מילת המפתח של הדרשה היא 'אָמוֹן' (ולא שעשוע או משחק).

מה פשרה של מילה זו, שבכל מופעיה בתנ"ך, היא שם של אדם או מקום? חמישה פירושים מדרשיים מוצעים בזה אחר זה (פדגוד; מכוסה; מוצנע; חשוב; כלי אומנות). כל אחד מהם מתבסס על פסוק ומבקש להאיר פן משמעותי של התורה. במאמר זה ננסה להבין ולמשמע את הפירוש הראשון, אמון – פדגוד.


חיים אומר

אמון – פדגוֹג. כמו שכתוב: הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו: (במדבר יא יב)

אמון מלשון אומן. התורה היא פדגוג, כלומר, מחנך, חונך, אומן. מהפסוק משמע שמדובר בפדגוגית ולא בפדגוג. הפדגוגית – האומנת, המחנכת, אינה שכירה, אלא היא האם שהרתה וילדה והיניקה. האם ממשיכה להיות 'אמא' גם לאחר שנגמל הילד, אף משבגר ואפילו כשהזקין. התורה אינה רק 'תורתה של האם', אלא היא עצמה האם הגדולה של העולם העם והאדם. שפתה היא שפת האם: החיבוק וההנקה 'כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק'. התורה היא האם שקדמה לנו, ציפתה לנו עוד לפני שהיינו, ש'היתה שם' והקבילה את פנינו כשנולדנו, שהיניקה אותנו וליוותה אותנו בצעדינו הראשונים. האם היודעת שנשוב אליה גם אם נרחיק לנדוד. כמו האם בשירו של הרב מנחם פרומן, אף היא שרה בינה לבין עצמה: 'אתה תחזור, אתה תחזור'.

אם ארשה לעצמי לעזוב לרגע את הניסוחים המדוייקים, ולדבר ברוח אימהותה של התורה, הייתי אומר שהתורה אינה הנוף הגלוי של עץ החיים שלנו בלבד. היא שורשו, המקור המשקה אותו, והקרקע בו הוא שתול. התורה, אינה רק מורת-דרך לחיים טובים, ליחיד ולחברה. היא אינה אתיקה ופוליטיקה בלבד ואף לא פילוסופיה ומיסטיקה בלבד. כל אלה ועוד, הם גילוייה ולא עצמותה. ' התורה היא 'חיינו ואורך ימינו', היא עצם חיינו, והיא גם שפעתם , היא הכל, כי הינה מקור הכל, ואף 'יותר' מזה…

ממבט זה מהדהד גם היחס אל התורה-האם-המולידה-המניקה-המחנכת. כמו שכבוד אב ואם, הוא 'כבוד חינם', כבוד שאינו תלוי בדבר, כך גם כבוד התורה ואהבתה. כמו שהיחס לאב ולאם, אינו רק 'יחס', אלא הזיקה שלנו לעצמיותנו ולעצמנו, כך גם הקשר שלנו לתורה. זו זיקה עצמותית שמעבר לאמת ולשקר, לטוב ולרע. אין היא ענין להשוואה ובחירה. היא כפויה עלינו 'הר כגיגית', ואנו כעוברים בקריעת ים סוף, שרים 'במעי אמנו' את שירת ה'נעשה ונשמע'.


בארי מתקן

זה ממש 'גיוועאלד'! זה כל כך מתוק! זה מתוק מידי, זה גיוועאלד… הרי 'אין אהבות שמחות' למדנו מפי השנסון. הנה הדבש ונופת הצופים, 'ואיה השה לעולה', כלומר, העוקץ ומרירות הלענה? הרי למדונו חכמים שהשורה האחרונה של מעמד החופה והקידושין בהר סיני הייתה שאלו הם נישואין בכפייה: 'מכאן מודעה רבה לאורייתא', והרי לא נתקררה דעתה של הכלה המהוללה עד 'שזינתה תחת החופה' ויצאה במחולות סביב העגל… הוֹ, הכובד המעיק והמוחץ של האהבה הרבה.

נניח שנמשיך ונזרום בחופש עם הדימוי של התורה כ'אם הגדולה'. התורה הלוא היא האמא היהודיה שאינה מסוגלת להרפות מבנה האהוב. והבן, דווקא מבקש שיעזבו אותו, שיניחו אותו לנפשו, שיתנו לו קצת חופש, איזה 'אפטר קטן' לכל הפחות… הוא חפץ להשתחרר מהחיבוק האמהי והמשפחתי הזה. לאו דווקא מטעם עמוק ולתכלית נשגבה, אלא כדי 'לקחת פסק זמן', להתאורר, 'לתת לראש לנוח מן הפיצוצים', לשבת 'על הגדר רגל פה רגל שם', לחיות 'ככה סתם מפה לשם'. לקרוא ספר, לראות סרט, לשמוע מוזיקה. לצאת החוצה ללא סוודר ואפילו יחף…

והתורה? הלוא זה מבחן הבגרות של ההורים בכלל ושל האמא בפרט, של כל חברה ותרבות. האם היא מסוגלת להרפות את האחיזה שלה בילדה האהוב? האם היא נכונה לוותר על הטוטליות של מערכת היחסים שלה איתו? האם היא שמחה, באמת שמחה, שהוא התבגר? האם היא למדה לאהוב אותו בכך שתצמצם את עצמה, כדי לתת לו מרחב? מרחב שיאפשר לו להיות 'הוא עצמו'. ראשית, במובן הצנוע. מרחב שיאפשר לו לטעות ולהיכשל, אך גם לקום ולהמשיך. מרחב שיאפשר לו ללכת, רחוק, רחוק, ודווקא בשל כך (אולי) גם לשוב הביתה בסופו של יום. שיבה שאף פעם לא תהיה מאוחרת מידי.

ואנו, האם אנחנו רוצים, האם אנחנו יכולים לשוב היום משוט בארץ, שונים כל כך, ולחסות בצל כנפיה של האם הקשישה? האם נדע לשוב הביתה בלי לבזות את עצמנו, אך גם לא את אמנו הזקנה…

שוב מפעים למצוא בפיסגה אליה טפסנו בעמל רב ובתחושה של חידוש את דגלם של חז"ל.

שְׁמַע לְאָבִיךָ זֶה יְלָדֶךָ וְאַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ: (משלי פרק כג, כב) – אמר ר' יוסי בר בון אם נתיישנו דברי תורה בפיך אל תבוזה עליהן מה טעמא אל תבוז כי זקנה אמך (ירושלמי, ברכות פרק ט הלכה ה).


בארי מבקש: Let us imagine

הבה ננסה לדמיין. האם הקשישה יושבת בחצר בעינים עצומות. זקנתה המופלגת השיבה אותה אל מחוזות ילדותה, אל אימהּ שלה, אל חווית ה'בת' שלה [1] . ועם זאת, היא מתגעגעת אל בנה שהלך למרחקים לפני שנים רבות. והנה הוא עולה במעלה הרחוב, פותח את שער החצר וניגש אליה.

שמחה האם לקראת בנה השב ממרחקים, אך אינה קמה לקראתו, אינה אומרת דבר. היא לא אצה רצה להכין לו את המטעמים אשר אהב (אולי נשתנה טעמו), היא אינה נחפזת להציע לו את מיטתו בחדרו שמכבר הימים (אולי יעדיף להירדם על הספה בסלון מול הטלוויזיה). כל זה ימתין. היא אינה 'זזה מלחבבו יותר מידי'. בינה לבין עצמה, היא קוראת לו 'אחי', ולאחר נשימה עמוקה, 'אישי', וחותמת ב'אבי'.

הוא מתיישב לידה, אוחז את ידה. חום מוזר מתפשט בגופו. גם קור מרעיד. דמעה מבצבצת וגולשת נבלעת בשפתיים השוחקות. השמש שוקעת, הנה מתחיל לו יום חדש. יתכן שיישאר, יש לא מעט לעשות בחצר ובבית. מאז שהלך לו אבא אין מי שישגיח ויתקן ובכלל ינהל את המשק. אבל ברור לו שמידי פעם ישוב לשוט לו בארץ ובחוצות.


חיים מקלקל (אולי)

לעתים מדברים במחוזותינו על תורה חדשה. יש הסבורים שמדובר על טקסט חדש שיינתן במעמד נבואי שאינו נופל ממעמד הר סיני. יש הסבורים שמדובר בקריאה חדשה, עמוקה ויצירתית, במדרש חדש של התורה שלפנינו. וישנם הצנועים. הם דווקא מקוים שהתורה החדשה לא תהיה שונה באופן דרמטי ובוודאי לא פרדיגמטי מהתורה 'הישנה והטובה' שלנו. כל שהם מבקשים הוא ריכוך מסוים, כמותי ואיכותי שלה.

פחות טוטליות ויותר דמוקרטיות. פחות עקביות ויותר גמישות. פחות יציבות ויותר התנודדות. פחות נוקשות ויותר רכות. פחות עמידות ויותר שבירות. פחות הכרח ויותר חופש. פחות יראה ויותר אהבה. פחות מצוות ויותר עצות. פחות תורות ויותר תפילות. בקיצור, אותה התורה, רק קצת יותר לאט…

התורה חדשה תהיה כמו אמא שזיקנותה אינה מבישת את צעירותה. אמא שעם השנים הלכה והשביחה. אמא שהיא כיין המשומר בענביו מששת ימי בראשית.


לחיים בארי!

עד כאן דברים שדיברנו בדמיוני, ומן הסתם, היינו יושבים ודורשים, שכך אמרו חכמי המדרש והסוד, על התורה באחרית הימים:

כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא – עין לא ראתה אלהים זולתך… מאי עין לא ראתה? אמר רבי יהושע בן לוי: זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. (ברכות דף לד עמוד ב)
דבר אחר: אכלתי יערי עם דבשי, לפי שהערו ישראל נפשם למיתה בגלות… והיו עוסקים בתורה המתוקה מדבש (!), לפיכך עתיד הקדוש ברוך הוא להשקותם יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית ולהרחיצם בנחלי חלב. (במדבר רבה, נשא, פרשה יג)
דבר אחר: לעתיד לבוא מגלה הקדוש ברוך הוא טעמי תורה לישראל… לאחר שיגלה להם, אומר להם לצדיקים, היכנסו לגן עדן ואכלו סעודה המתוקנת לכם ושתו יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) גן עדן; גיהנם עמוד 89)
דבר אחר: אמר רבי יוסי: יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית אלו דברים עתיקים שלא נגלו לאדם מיום שנברא העולם, ועתידים להתגלות לצדיקים לעתיד (זוהר, מדרש הנעלם כרך א, תולדות דף קלה עמוד ב)
דבר אחר: ושבתי בשלום אל בית אבי. שמחה היא שנאמרה כאן. לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, זה יין המשומר בענביו. ועליו נאמר, סוד י"י ליראיו (תיקוני זוהר תקונא עשרין ותרין דף סז עמוד א)
דבר אחר: אמר רבי: כל הדברים יִכְלו והתורה לא תכלה, ואין דבר חביב לפני הקדוש ברוך הוא כמו התורה ולומדיה. שהרי שנינו, כל העוסק בתורה בכל יום יתחדשו לו סתרים של מעלה, והתורה אומרת לו אשקך מיין הרקח מעסיס רמוני, זהו יינה של תורה, וזהו יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית והם דברים העתידים להגלות לצדיקים לעתיד לבא. אם כך הוא לא היה לו לומר, אלא, יין המשומר בענביו מהר סיני, מהו מששת ימי בראשית? אמרו לו: אינון עומקי סדרי בראשית דלא התגלו לבן אנוש ועתידים הצדיקים לדעתם. (זוהר חדש כרך א (תורה) פרשת ויצא דף מז עמוד א- ב)

והיינו חותמים ואומרים: שמא זו ה'פדגוגיה' הגדולה מכולן. מה שהיה בראשית, הוא שיהיה באחרית. התורה שהיא 'אם כל חי', שהיא יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית ואף קודם להם, היא גם התורה שלנו, היום, והיא תהיה תורתנו לעתיד לבוא, תמיד. וכל כך למה? מפני שהינה יין המשומר, המשובח ומשביח עד בוא היום. שמורה היא ב'ענביה' – אלו פסוקי התורה שבכתב. משתבחת היא על ידי 'ענוויה' – אלו חכמי התורה שבעל פה הדורשים אותה באהבה רבה ומוצאים בה ויוצרים בה טעמים חדשים. מזומנת היא ומאירה פנים לכל החפץ בה, שהרי נאמר בה 'תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב'. וכל אחד טועם בה את טעמו שלו.

ואוסיף בלחישה: היא היין השמור ועומד, לבארי ושכמותו, הרוצים לשתות בעולם זה ובעולם הבא, האומרים לאהובתם "וחיכך, כיין הטוב הולך לדודי למישרים; דובב, שפתי ישנים".


[1] רוב המפרשים מסבירים שהמובן של 'אמון – פדגוג', הוא שהקב"ה היה האומן של התורה לפני שברא את העולם. אני בחרתי להתיחס לתורה משנתנה לנו. הבת נהייתה לאם ואומנת. אפשר לומר שהמובן של 'אמון – כלי אומנות', הוא שגם לפני שניתנה, היתה התורה הפדגוג של הקב"ה, שעל פיו ישק דבר במעשה הבריאה. הבנה זו של התורה כאמו – אומנתו של אלוהים קשורה למעגל הקסמים של 'מי ברא את מי' וד"ל…