Print Friendly, PDF & Email

'אשימה עלי מלך ככל הגוים' – שתהיה המלכות לו ולזרעו, לא כעניין השופטים, שהיה השופט מולך הוא בלבד, אבל לא זרעו אחריו. ועל מינוי שופט למלך בזה האופן נצטוו בביאתם לארץ, כאמרו 'ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה'. אמנם, שיהיה מלך כמלכי הגויים, מחזיק במלכות הוא וזרעו, נמאס אצל האל יתברך. אבל ציווה שכאשר יקשו עורפם להעמיד להם מלך בזה האופן, לא יבחרו אלא אדם כשר שיבחר בו ה'… והיה הרשות במינוי המלך, כמו שהיה הרשות ביפת תואר" (ספורנו, דברים י"ז, יד).

הלא כָּל צְבָאוֹת ה' עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַיּוֹצְאִים לַמִּלְחָמָה היו כולם צדיקים וקדושי עליונים, מנוקים מכל סיג עון ואשמה; עד שאמרו חז"ל (מנחות לו א) שאם הקדים תפילה של ראש לשל יד עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה, מזה נראה כי לא נמצא בם שום שמץ דְּבַר – אַשְׁמָה גם בקל שבקלות, ואיך יעלה על הדעת שנצטרך לצדיקים כאלו להתיר להם אשת יפת תואר, מדאגה מִדָּבָר פן יקחנה באיסור ויעשה תועבה כזו?! (מאור ושמש פרשת כי תצא)

דחלילה חלילה שתתיר התורה דברים האסורים המתעיבים נפש הישראלי, אך במלחמה ע"כ, לא היו רק צדיקים גמורים, כי הירא מעבירות שבידו היה חוזר מעורכי מלחמה, אפילו שח בין תפלה לתפלה, או בין ישתבח ליוצר היה חוזר, ומכל שכן מי שאין לבו פנוי מהרהורי זנות שהוא דאורייתא, ואם כן אלו הצדיקים אשר לבם חלל בקרבם שהרגו ליצר הרע, מאין בא להם לחשוק באשה המזוהמה ומתועבה מעכירת העמים?! (אגרא דכלה, כי תצא)

פתיחה – רקע

בפברואר 2001 הורשעו שלושה חיילים סרבים באשמת מעשי אונס, שיעבוד מיני ועינוי של נשים מוסלמיות במהלך המלחמה ביוגוסלביה לשעבר. השלושה הורשעו בבית הדין הבין-לאומי לפשעי מלחמה בעניין יוגוסלביה לשעבר, והייתה זו הפעם הראשונה שבית הדין העמיד לדין נאשמים על עברות של אונס ושיעבוד מיני בלבד, והגדיר עברות אלו כפשע מלחמה וכפשע נגד האנושות. העמדה הנוקשה שנקט בית הדין בהאג מסמנת מפנה לעומת עמדתם של בתי הדין הבין-לאומיים הראשונים שהוקמו בנירנברג ובטוקיו לאחר מלחמת העולם השנייה. אלה לא העמידו לדין בגין אונס המוני, למרות שהוצגו להם עדויות בנושא.

פסק דין זה קבע תקדים משפטי בהתפתחות התפישה הרואה בזכות האישה לחירות מאלימות זכות אדם בסיסית, והוא צעד ראשון לביסוסה של נורמה בין-לאומית חדשה, ששמה קץ לחסינות מפני פשעים מגדריים. בית הדין הכיר, באופן תקדימי, באונס כאמצעי כוחני ואכזרי של שליטה פוליטית-חברתית גברית, וציין כי החיילים השתמשו באונס שיטתי כאמצעי טרור וכחלק מתוכנית לטיהור אתני נגד המוסלמים. תקדים זה הוא חלק מרכזי בהתמודדות עם התופעות השונות של אלימות נגד נשים, אשר אונס בעת מלחמה הוא ביטויה הקיצוני.

אונס נשים במלחמה הוא תופעה נפוצה מימים ימימה ונתפש בעבר כבלתי נמנע כפי שנתפסו הריגת אזרחים וכיבוש שטחים. במלחמת העולם הראשונה דווח על אונס נשים בלגיות בידי חיילים גרמנים. במלחמת העולם השנייה נשים רוסיות (נוצריות ויהודיות) נאנסו והוכנסו לבתי בושת בידי חיילים גרמנים, וכאשר מאזן העוצמה התהפך, חיילים רוסים הפכו גופן של הנשים הגרמניות לשדה קרב. הכיבוש היפני של סין לווה באלימות מינית, אשר נודעה לימים כ"אונס של ננקינג". ב-1971 בוצע אונס המוני בידי חיילים פקיסטנים בנשים בנגלדשיות; ורק בעשור האחרון החלו נשות קוריאה לחשוף את סיפורן כ-"comfort "women של הצבא היפני במהלך מלחמת העולם השנייה. למרות עדויות אלה, העבריינים לא הועמדו לדין בגין העבירות הללו, ורק בשנות ה-90, אונס הוגדר כפשע מלחמה וכפשע נגד האנושות. (מתוך: אלימות מינית נגד נשים בסכסוכים מזויינים / שלי הופמן)

התופעה של אונס נשים במלחמות ידועה משחר ההיסטוריה, (והיא נמשכת עד ימינו – ראו מלחמות בוסניה ואפריקה, בשנים האחרונות). פלישת הרוסים והאמריקאים להצלת אירופה בינואר 1945, הייתה טרגית עבור למעלה משני מיליון נשים. קרוב לשני מיליון נשים גרמניות נאנסו על יד החיילים הרוסים בין ינואר 1945 ליולי 1945,  בעת כניסת הכוחות הסובייטים לגרמניה. רק בברלין, מעריכים כי מאה אלף נשים נפלו קורבן למעשי האונס, כעשרת אלפים מהן מתו כתוצאה מכך. לא רק הרוסים אנסו, גם האמריקאים וגם הצרפתים. דיווחים מעידים כי הכוחות האמריקאים הותירו אחריהם 17 אלף קורבנות אונס בגרמניה, בצרפת ובמדינות אחרות בזמן הפלישה להצלת אירופה! הצרפתים, בעידודו של גנרל אלפונס ג'ואן, אנסו כ 60 אלף נשים בשבוע אחד באיטליה! (מתוך: מאמר של רפאל צרפתי על אשת יפת תואר)


א. פשט – דברה תורה כנגד יתר הרע

פרשת כי תצא – דברים פרק כא

(י) כִּי־תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל־אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: (יא) וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת־תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: (יב) וַהֲבֵאתָהּ אֶל־תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת־רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת־צִפָּרְנֶיהָ: (יג) וְהֵסִירָה אֶת־שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת־אָבִיהָ וְאֶת־אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה: (יד) וְהָיָה אִם־לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא־תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא־תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ: ס

(טו) כִּי־תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ־לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה: (טז) וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת־בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר־יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת־בֶּן־הָאֲהוּבָה עַל־פְּנֵי בֶן־ הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר: (יז) כִּי אֶת־הַבְּכֹר בֶּן־הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר־יִמָּצֵא לוֹ כִּי־הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה: ס

(יח) כִּי־יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם: (יט) וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל־זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל־שַׁעַר מְקֹמוֹ: (כ) וְאָמְרוּ אֶל־זִקְנֵי עִירוֹ בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא: (כא) וּרְגָמֻהוּ כָּל־אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל־יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ: ס

מדרש תנאים לדברים פרק כא

(יא) וראית בשביה, בשעת שביה. אשת יפת תאר, אף על פי שהיא אשת איש: יפת תאר, אין לי אלא בזמן שהיא נאה, מנין אפילו כעורה? ת"ל, וחשקת בה, אף על פי שאינה נאה.

לא דבר הכתוב אלא כנגד היצר יצר רע – מוטב שיאכלו ישראל בשר המתות שחוט ואל יאכלו בשר המתות נבלות.

משל למה הדבר דומה:  

לבן מלכים שנתאוה דבר שאי אפשר לו (לא ראוי לו),

והיה אביו מפתיהו ואומר לו, בני אם אוכלו אתה, מזיקך הוא,

וכיון שראה (המלך – האב) שלא הקפיד (שבנו אינו שומע בקולו),

 אמר לו, כך וכך תהא עושה, ואין את ניזק (לגמרי, אלא רק חלקית).

לכך נאמר, והסירה את שמלת שביה מעליה. וחשקת בה, בה ולא בחברתה. ולקחת, ליקוחין יש לך בה. לך לאשה, שלא יביא שתים אחת לו ואחת לאביו או לבנו: (יב) והבאתה אל תוך ביתך, ולא לבית אחר, שלא ילחיצנה במלחמה. וגלחה את ראשה, שאם ראה בשערה נוה, וחמדה, לכך נאמר וגלחה את ראשה. ועשתה את צפרניה, מה להלן ניוול, אף כאן ניוול. (יג) והסירה את שמלת שביה מעליה, שאם ראה בבגדיה נוה, וחמדה, לכך נאמר והסירה את שמלת שביה מעליה. והסירה את שמלת שביה מעליה, מלמד שמעביר ממנה בגדים נאים ומלבישה בגדי אלמנות, שהגוים ארורין הן, ובנותיהן מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים אחריהן. וישבה בביתך, בבית שתשמש בו, נתקל בה ונכנס, נתקל בה ויוצא, דומה לקרויה ורואה אותה בניוולה. ובכתה את אביה ואת אמה, ר' אליעזר אומר, אביה, אביה ממש, אמה, אמה ממש, ר' עקיבה אומר, אין אביה ואמה אלא ע"ז, וה"א (יר' ב כז) אומרים לעץ אבי ולאבן את ילדתנו. ירח ימים, שלשים יום, כל כך למה, שתהא בת ישראל שמחה וזו בוכה, שתהא מתקשטת וזו מנוולת, כדי שיקוץ בה.

ואחר כך תבוא אליה ובעלתה, הא אם בעלה עד שלא עשה בה כל המעשים הללו, הרי זו בעילת זנות, בד"א, שלא קיבלה עליה להתגייר, אבל אם משקיבלה עליה להתגייר, מטבילה ומותר בה מיד. ובעלתה, אין לך בה, אלא מצות בעילה. והיתה לך לאשה, כענין שנ' (שמות כא י) שארה כסותה ועונתה לא יגרע.

(יד) והיה אם לא חפצתה בה, הכתוב מבשרך שאתה עתיד לשנותה. ושלחתה לנפשה, ולא לבית אלהיה. ד"א, ושלחתה לנפשה, שאם היתה חולה, ימתין לה עד שתבריא, אם כך חס המקום על בנות גוים הטמאות, קל וחומר על בנות ישראל הקדושות. ומכור לא תמכרנה בכסף, אין לי אלא שלא ימכרנה בכסף, מנין שלא יתננה במתנה, שלא יעשה בה טובה, ת"ל, ומכור לא תמכרנה. לא תתעמר בה, שלא תשתמש בה. תחת אשר עניתה, אפלו לאחר מעשה יחידי.

רש"י – כי תצא פרק כא

(י) כי תצא למלחמה – במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת ארץ ישראל, אין לומר ושבית שביו, שהרי כבר נאמר (לעיל כ טז) לא תחיה כל נשמה: ושבית שביו – לרבות כנענים שבתוכה, ואף על פי שהם משבעה אומות: (יא) אשת – אפילו אשת איש:

ולקחת לך לאשה – לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקדוש ברוך הוא מתירה ישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו (פסוק טו) כי תהיין לאיש וגו' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו:

רמב"ן דברים פרשת שופטים – כי תצא פרק כא

ועל דרך הפשט, יראה שאסור לבעול אותה עד שיעשה כל התורה הזאת, וזה טעם 'ואחר כן תבוא אליה ובעלתה'.

ומה שאמר וחשקת בה ולקחת לך לאשה – שיקחנה להיות לו לאשה, אחר המעשים האלה אשר יצוה, וכן ואקח אותה לי לאשה (בראשית יב יט).

אבל בגמרא במסכת קידושין (כא ב) אמרו שהוא מותר לבוא עליה ביאה ראשונה, וזהו ולקחת לך לאשה, ודרשו (שם כב א) והבאתה אל תוך ביתך, מלמד שלא ילחצנה במלחמה, יחברו אותה למעלה, ולקחת לך לאשה, כשתביאנה אל תוך ביתך. והנה הוא שובה אותה במלחמה, ומביאה אל ביתו ואל עירו, ובועל אותה לשבור את לבו הזונה, ואחרי הביאה הראשונה תאסר עליו עד שיעשה לה את כל התורה הזאת, וזה דרך הגמרא במקומות רבים:

אבל ראיתי בירושלמי במסכת סנהדרין (עי' ירושלמי מכות ב ו), רבי יוחנן שלח לרבנין דתמן, תרין מילין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן, אתם אומרים בשם רב יפת תואר לא הותרה אלא בעילה ראשונה בלבד, ואני אומר לא בעילה ראשונה ולא שנייה, אלא לאחר כל המעשים הללו, ואחר כן תבוא אליה ובעלתה, אחר כל המעשים האלו. וזהו משמעותו של מקרא:

ספר יסוד מורא לרבי אברהם אבן עזרא

ויש פרשיות שהם כדמות מצות, ואין אחת מהן מצות חיוב, כאשת יפת תואר, לא התירה הכתוב לקחתה לו לאשה, עד עשותו כל התנאים הנזכרים. …וכל זה האיחור, אולי לא יקחנה, והלוקח בת ישראל, שלא יעשה לה אלה התנאים, טוב מזה החושק, ואין בפרשה כולה מצות חיוב, רק (דברים כא) לא תתעמר בה.

ספר החינוך – מצוה תקלב

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קדושין כא, ב) לְפִי שֶׁלֹּא הִתִּירָה הַתּוֹרָה יְפַת תֹּאַר בַּשִּׁבְיָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרַע, שֶׁאִם לֹא הִתִּירָהּ הַכָּתוּב יִשָּאֶנָה בְאִסּוּר, לְתֹקֶף יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע בְּעִנְיַן הַחֵשֶׁק, וְעַל כֵּן סָתַם הַכָּתוּב דֶּלֶת בְּפָנָיו לְהַבְאִישָׁהּ בְּעֵינָיו, וְצִוָּה לְגַלֵּחַ רֹאשָׁהּ כְּדֵי לְאַבֵּד תֹּאַר שַֹעֲרוֹתֶיהָ הַנָּאוֹת, וּלְגַדֵּל צִפָּרְנֶיהָ כְּדֵי לְנַוֵּל תֹּאַר יָדֶיהָ, וְשֶׁיַּרְשֶׁה אוֹתָהּ לִבְכּוֹת חֹדֶשׁ רִאשׁוֹן לְנַוֵּל פָּנֶיהָ וּלְכַלּוֹת בַּדְּמָעוֹת עֵינֶיהָ, גַּם חִיֵּב הַכָּתוּב שֶׁתֵּשֵׁב עִמּוֹ בְּבֵיתוֹ בַּעֲשֹוֹתָהּ כָּל זֶה בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וְהַכֹּל לְהַמְאִיסָהּ בְּעֵינָיו שֶׁיְּהֵא נִכְנָס וְיוֹצֵא וּמִסְתַּכֵּל בָּהּ וְרוֹאֶה בְנִוּוּלָהּ. וְאָמְרוּ מִן הַמְפָרְשִׁים (ר"ת קדושין כב א תוס' ד"ה שלא), שֶׁהֶתֵּר יְפַת תֹּאַר בִּיאָה רִאשׁוֹנָה הִיא בְגַיּוּתָהּ, וּקְרוֹבִים דִּבְרֵיהֶם אַחַר שֶׁהַהֶתֵּר שֶׁלָּהּ הוּא מִפְּנֵי תֹּקֶף יֵצֶר הָרַע, אֲבָל מֵהֶם שֶׁאָמְרוּ שֶׁאֵינָהּ מֻתֶּרֶת כְּלָל עַד לְאַחַר כָּל הַמַּעֲשִֹים הָאֵלּוּ שֶׁזָּכַרְנוּ, וּמִפְּשָׁט הַכְּתוּבִים נִרְאֶה כֵן, וְגַּם בִּירוּשַׁלְמִי (מכות פ"ב ה"ו) חָלְקוּ עַל זֶה:


ב. מדרש – עברה(!) גוררת עברה

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת כי תצא

(א) כי תצא למלחמה. שנו רבותינו: מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, וראית בשביה וגו' וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה, כדי שלא תמצא חן בעיניך. מה כתיב בתריה, כי תהיין לאיש שתי נשים וגו', שתים בבית, מריבה בבית, ולא עוד, אחת אהובה ואחת שנואה, או שתיהן שנואות. מה כתיב אחריו, כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, כל מאן דנסיב יפת תאר, נפיק מנייהו בן סורר ומורה, שכן כתב בדוד על שחמד מעכה בת תלמי מלך גשור בצאתו למלחמה, יצא ממנו אבשלום שבקש להרגו, ושכב עם עשר פלגשיו לעיני כל ישראל ולעיני השמש, ועל ידו נהרגו מישראל כמה רבבות ועשה מחלוקת בישראל, ונהרג שמעי בן גרא ושבע בן בכרי ואחיתופל, ולמפיבשת ולאיש בשת הרג, והשליט ציבא על כל בית שאול. ותניא ר' יוסי אומר: וכי מפני שאכל בן סורר ומורה חצי ליטרא בשר ושתה חצי לוג יין חי, אמרה תורה יצא לבית דין ויסקל? אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסופו לגמר נכסי אביו עם הסריקין שאכל ושתה עמהן, ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים והורג ומלסטם את הבריות, ואמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב, שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם. בן סורר ומורה, כתיב אחריו, כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת, אם ניצל מזו, לא ניצל מזו, למדנו שעבירה גוררת עבירה.


ג. רמז – מלחמת היצר

דגל מחנה אפרים – פרשת כי תצא ד"ה כי

כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלקיך בידך וגו' וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה. יש לפרש בדרך רמז, כי תצא למלחמה על אויביך, היינו תיכף כשיהיה איתערותא דלתתא ותצא למלחמה נגד היצר הרע, אז בודאי ונתנו ה' אלקיך בידך, כמאמרם ז"ל (שיר השירים רבה ה', ב') פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם ארובות ארובות, וראית בשביה אשת יפת תואר, זהו גם כן הבטחה, כשיתן ה' אלקיך בידך את היצר הרע, אז וראית איך שהשכינה שהיא אשת יפת תואר, היא בשביה כביכול, וחשקת בה לפדותה מן השביה ולקחת לך לאשה והבן.

מאור ושמש דברים פרשת תצא

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וגו' וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וגו' וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וגו' וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וגו'.

[…] יש להשים לב על מאמרם ז"ל (קידושין כא ב) לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקדוש ברוך הוא מתירה ישאנה באיסור; וזה קשה להבין, כי הלא כָּל צְבָאוֹת ה' עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַיּוֹצְאִים לַמִּלְחָמָה היו כולם צדיקים וקדושי עליונים, מנוקים מכל סיג עון ואשמה; עד שאמרו חז"ל (מנחות לו א) שאם הקדים תפילה של ראש לשל יד עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה, מזה נראה כי לא נמצא בם שום שמץ דְּבַר – אַשְׁמָה גם בקל שבקלות, ואיך יעלה על הדעת שנצטרך לצדיקים כאלו להתיר להם אשת יפת תואר, מדאגה מִדָּבָר פן יקחנה באיסור ויעשה תועבה כזו?

[…] ועל כן יראה לבאר הכתובים על דרך עבודת האדם לבוראו יתברך שמו, ודרכי התשובה ולימוד התורה, ובפרטות בימים הקדושים האלה מראש חודש אלול ואילך שנפתחים בו השערי תשובה יותר מכל השנה, והם ימי רצון וראוי לכל משכיל להתעורר בהם מתרדמות שֵׁנַת העצלות, וְלִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת ולהכין לקראת אלהינו. והנה האדם מעת שננער לצאת ממעי אמו ניתן בו יצר הרע (ב"ר לד י), והוא מוטבע בטבע החומריות. ובכל משך ימי קטנותו טבעו מושכו להשתעשע בהבלי זמן ותאוות החומריות, וגם אחר כך בהיותו בן י"ג שנה שאז ניתן בו היצר טוב, מכל מקום כבר הטבע נטבע ללכת אחר ההבל ותאוות המדומות, ומעט מן המעט אשר יתעוררו אז בכל לבבם לבקש את ה' ולהשליך אחרי גיוום מעשי הנעורים ורוב סיגי בני אדם.

וזה אמרו כי תצא למלחמה על אויבך, הוא מלחמתו עם יצרו המסיתו לתאוות הגשמיות, ולימוד התורה בשביל רדיפת כבוד – אז ונתנו ה' אלהיך בידך, הכתוב מבטיחך שתוכל לנצחו בְּאִם לֹא תֶּרֶף מִזֶּה. ושבית שביו ביאורו, שתראה במלחמתך שתשבה אתה מֵאִתּוֹ את שביו ששבה ממך הוא – ראשית עסקך בתורה שהיה על כוונה בלתי נאותה, ונעשק בידי החיצונים. ואחר כך מורה הכתוב סדר הכניסה להמתחיל לכנוס לשביל התורה איך יהיה, ואמר וראית בשביה אשת יפת תאר וחשקת בה ולקחת לך לאשה, ביאורו, שהתורה נקראת 'אשה' כמבואר בהרבה כתובים, גם היא מרמז לשכינה הקדושה שנקראת 'אשת חיל', ואורייתא וקודשא בריך הוא וישראל חד (זוהר ח"ג עג א). וביאורו, שאז כשיבא לאדם איזה התעוררות מיצר טוב לעסוק בתורה אשר בשביה בין החיצונים – אז בראשית לימודך הגם שתחשוק בה מצד הנאתך, הכתוב מתירך שתקחנה לך לאשה ומתוך שלא לשמה יבא לשמה.

[…] וזהו אמרו כי תצא למלחמה – ואז ונתנו ה' אלהיך בידך. אז וראית בשביה אשת יפת תאר רומז להתורה, כמו שקראה שלמה המלך ע"ה (משלי ה יט) אשת נעורים ויעלת חן; וביאורו, שאז יִפָּקְחוּ עֵינֶיךָ וראית שהתורה היא בשביה אצלך מפני אשר עסקך בה שלא לשמה, ואז וחשקת בה ולקחת לך לאשה שילמוד מכאן ואילך לשמה ומאהבה. ואחר כך והבאתה אל תוך ביתך פירוש, שתביא אותה לעומק חדרי לבך, וגלחה את ראשה פירוש, שתגלח את ראשיתה אשר היה העסק שלא לשמה, ועשתה את צפרניה, פירוש שתתקן את המותרות שנתת יד להחיצונים להתאחז בתורתך, ועל ידי זה והסירה את שמלת שביה מעליה שתוציאנה מגלותה, ואז וישבה בביתך – שתתישב על לבך, ובכתה את אביה ואת אמה רומז לְהַשֵּׂכֶל כנודע מספרים הקדושים ומהזוהר הקדוש, שהשכל נקרא בשם 'אב ואם', וירח ימים, כבר רמזו בזה המפרשים על חודש אלול שאז תבכה ותתחרט על השכל אשר היה לך עד כה, הבלתי שלם כראוי, כִּי יֵאוֹרוּ עֵינֶיךָ ותרגיש בעוותתך.

ד. סוד – אשת יפת תואר, דא היא נשמתא

זוהר חדש, כי תצא, דף צו עמוד א

כי תצא למלחמה על אויביך. דא איהו יצר הרע דאנן צריכין למיפק לקבליה, במלין דאורייתא, ולקטרגא ליה, וכדין יתמסר בידא דב"נ, כמה דאתמר ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו. א"ר שמעון: ווי על דא, ווי ע"ד, תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם [שם ל], דהא יצר הטוב אשתבאי בידיה, ואיהו מלך עליה. אשת יפת תארדא היא נשמתא כד"א [שם לא] אשה יראת ה' היא תתהלל. דהא בכל יומא ויומא, אינון סיען ומנהיגין דנשמתין, ואינון סיען ומנהיגין דיצר הרע, אינון בקטרוגא תדירא, מקטרגין אלין באלין, וכל שייפין דגופא, בצערא בינייהו, בין נשמתא ובין יצה"ר. והבאתה אל תוך ביתך דאתתרכת מתמן, ושפחה כי תירש גברתה, וכבר אוקימנא מלין. וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה ותדכי מההוא זוהמא דאטיל בה נחש. והסירה את שמלת שביה, מאינון כסו דמסאב,א וזינין בישין מחובא דעגלא. דהא בקדמיתא הוייא להו לבושי קודשא דקבילו בטורא דסיני. וכד עבדו ית עגלא, אעדו מנייהו אינון לבושי יקר, דכתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, דא היא ירחא דאלול דביה סליק משה לטורא למבעי רחמין קמי קב"ה בגין דישתביק לישראל על [חובא] דעגלא. ובגין דא, ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, בגין דגלי ערייתא דקב"ה וערייתא דאורייתא, כד"א ערות אביך וערות אמך לא תגלה. וע"ד אמר, פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך [תלים קיט]. והוו ישראל רחיקין ממלכא כל ההוא זמנא, עד יומא דכפורי, דנחית משה מן טורא, והוו ישראל בתעניתא כל הוא יומא, וכדין אתדבק מלכא במטרוניתא, כד"א ואחר כן תבא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה. וגזרו קיימא עם קב"ה דלא יפלחין עוד פולחן נוכראה, כד"א הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך וגו', וכתיב תמן אלהי מסכה לא תעשה לך. ועל דא ומכור לא תמכרנה בכסף, לא תשקר בנשמתך בגין דחלן דכסף, כד"א לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם.

אור החיים דברים פרשת כי תצא פרק כא

(יא) …למה יצו ה' כדברים האלה לטמא אדם עצמו בבת אל נכר, ובפרט בעת מעשה הנס, במקום שצריך להוסיף טהרה ודביקות בה' יתיר, לעשות מעשה כיעור השנאוי אצלו יתברך, וזה יפעיל הרחקת דביקותנו בו יתברך? בשלמא, התרת אכילת איסור, מצינו לרמב"ם ז"ל (פ"ח הל' מלכים) שנתן טעם אם ירעב והוא טעם נכון, אבל מעשה זה יתעבנו עושנו. ורבותינו ז"ל אמרו, (קידושין כ"א ב) לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ומן הראוי הוא להכניעו ולאבדו מלב עם קדוש בזמן ההוא אשר מלכם בראשם להלחם להם:

אכן יסוד הדבר וסודו הוא על פי דבריהם ז"ל (ז"ח בלק נ"ג) שאמרו, שבחטא אדם הראשון נשבו כמה נשמות יקרות ביד סטרא אחרא, והם נשמות הגרים, וצא ולמד כמה וכמה גדולי עולם באים מהאומות, ורות המואביה תוכיח, וכמה גדולי עולם, שמעיה ואבטליון ואונקלוס הגר וכאלה רבות:

עוד אגלה לך סוד אחד – תמצא נשמה טהורה דבוקה בנשמה טמאה ואין כח בטהורה להטות הטמאה להטיב, והיא מונחת שם עד עת דרור… והנה כבר כתבתי כמה פעמים כי באמצעות מעשה המצוה, יתלבש באדם אור השכינה, ויגרש ממנו חלק הרע, כאומרו (קהלת ח') שומר מצוה לא ידע דבר רע, ובפרט שלוחי מצוה, ועיין מה שפירשתי בפרשת שלח לך, ששלוחי מצוה בשעת שליחותם אפילו מיצר הרע מצותם מצילתם, וכמו כן העוסק בעבירה, מתלבשת בו רוח הטומאה ומעותת דרכו:

ואחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת, יאירו מאמרי אל עליון כשמש בצהרים במצוה זו, והוא לפי שהקדים, כי תצא למלחמה וגו' שיציאתו היא לדבר מצוה, כמו שפירשנו למעלה, אמר עוד, אם ראה בשביה, פירוש בשעת שביה, וכמו שכן דקדק רמב"ם בפ"ח מה' מלכים, כי באותה שעה עודנו עוסק במצוה, אם יראה אשת יפת תואר, …שבאמצעות היותו עוסק במצוה יגלה ה' את עיניו להכיר בגויה שיש בה יפת תואר שהיא נשמה הקדושה הנקראת יפת תואר, כי זוהר נשמות הקדושות מופלא ועצום הוא, וזאת האשה, קנתה בה חלק זה הטוב, ולזה קראה הכתוב, אשת יפת תואר, והכרתה הוא על ידי שאתה רואה שאתה חושק בה בזמן שאתה דבוק בשכינה, באמצעות היותך עסוק בשליחות מצוה, כאמור, זה יעירך שלדבר טוב חשקת.