Print Friendly, PDF & Email

אורות דתהו בכלים חדשים

פתיחה שהיא גם התנצלות

הסוגיה של 'אורות דתהו בכלים דתיקון', היא אחת הסוגיות האהובות עלי ביותר. זו סוגיה יסודית במשנת הראי"ה, בכך אין ספק. אני סבור שהיא אחת הסוגיות התורניות האקטואליות המרכזיות ביותר, אם לא 'ה'… דווקא בשל כך, התנפצתי כמה פעמים על סלעי היומרה להקיפה ולמצותה. בעייני היום בטיוטה שכתבתי, החלטתי לשנות מדיניות ה'או הכל או לא כלום' שתוצאותיה עד היום היו 'לא כלום' ולהסתפק בהצגת הבנתי את חידושו של הראי"ה בסוגיה, ללא ביסוס (למי שיבקש אשלח את קובץ המקורות שאספתי ושעליהם אני נשען). אולי יעוררו הדברים הגולמיים והסתומים האלה, שיח שיכריח אותי לנסות ולבררה באופן רציני יותר.

 


מארבע יוצא אחד

המפגש עם האורות הגדולים, עם האנרגיות האדירות של החיים, עם האורות של עולם התהו, הוא עוצמתי ואקסטטי. יש מי שנשאר שם, ולא שב. יש מי ששב הביתה מחורפן. יש מי ששב משם אך לא הביתה. יש מי ששב משם הביתה בשלום. ארבעה נכנסו לפרדס. אחד מת. אחד השתגע. אחד התפקר. אחד נכנס בשלום ויצא בשלום. רבים נכנסו ונכנסים בו מאז ועד היום, והסיפור הוא עדיין אותו סיפור ויש אומרים שאחוזי ההצלחה רק הולכים וקטנים…


יעקב ועשו

וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים: (בראשית כה כז). יעקב הוא האיש הטוב ועשו האיש הרע. זה ברור, גם מהתורה ובעיקר מהתורה שבע"פ מאז חז"ל ועד היום. נכון, אבל לא מדויק. הוגי הדעות של הציונות נטו חיבה דווקא לעשו, יפה הבלורית והתואר איש העבודה, המלחמה והפוליטיקה, היהודי החדש. מובן למה. לאחרונה הצטרפו אליהם, בחדוות יצירה (או שמא דקונסטרוקציה) גם 'הפרשנים החדשים' בני העידן הפוסט-ציוני והפוסט-אורתודוקסי. אלא שכרגיל כבר קדמום חכמים, וכוונתי הפעם לחכמי הקבלה. קדמה להם תורת הנסתר בזהותה את עשו כמי ששורש נשמתו הוא מעולם גבוה מזה של נשמת יעקב. בלשון המקובלים, עשו, שורשו מעולם התהו, ואילו יעקב, שורשו, רק מעולם התיקון. וכבר נטען שאפשר שההבדל בין המבט הנגלה למבט הנסתר היה גם שורש המחלוקת בין רבקה ליצחק באשר לתאומים הללו.


וישלח יעקב מלאכים אל עשו

לשם מה שלח יעקב מלאכים לעשו? התשובה – יעקב העריך שעשו יֵדע במוקדם או מאוחר על שיבתו, קיווה שהזמן שעבר לא רק שיכך את חמת עשו, אלא אף שינה אותו לטובה (כשם ששינה אותו) ולכן יזם מפגש של התפייסות. למרות זאת, אנו מוצאים בחז"ל תמיהה ואף בקורת וגערה על יוזמתו זו של יעקב. באחת ההתייחסויות החריפות לכך ממשילים חז"ל את יעקב לאיש שהולך ברחוב, פוגש רוטוויילר ישנוני ומושך לו באוזן, או לאיש שהולך בדרך ורואה ליסטים רדום על פרשת דרכים ומעיר אותו. התוצאות לא מפתיעות. המסר ברור.


אורות דתהו בכלים דתיקון

האדמו"ר הזקן לעומתם, מאיר את עינינו ב'תורה אור' ומגלה לנו בדרשה נפלאה על פרשת 'וישלח' את ההיגיון הפנימי של יוזמת השלום של יעקב. הנה תמציתה לפי הבנתי.

יעקב יודע את סוד שורש נשמתו ונשמת תאומו. הוא יודע שההופעה השלמה של החיים תהיה ביציקת האורות הגדולים, האנרגיות האדירות, של התהו אל הכלים של התיקון. הוא מקווה שכשם שהוא עשה בעשרים השנה בחרן מסע משמעותי של תיקון אישיותו, כך גם עשו, והגיעה העת לחבר את שני העולמות הללו ובכך לפתוח דף חדש בהיסטוריה. אלא שמתברר לו שעשו נשאר שקוע בהופעה הנמוכה, השבורה והמפרקת של התהו, ועדיין לא הגיע זמן החיבור האידיאלי. בהמשך הדרשה שלא הבאתי יעקב, מנסה לעשות את החיבור בדרך חלופית, ואם הבנתי נכון, הוא מצליח לחוללו ברגע הפגישה. זה עולה אף מפשט הפסוקים: וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ, אך האידיליה מתפוגגת חיש מהר ודרכי האחים נפרדות: וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה. ואפשר שהפגישה הזו הייתה הטרמה של החיבור השלם ובר הקיימא של התהו והתיקון. וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַיהֹוָה הַמְּלוּכָה (עובדיה א כא)


מ'תורה אור' ל'אורות'

הראי"ה קוק היה לא רק נצר למשפחה חב"דית אלא בקי ומבין בתורת חב"ד וקרוב אליה. אין ספק שכתבי האדמו"ר הזקן היו לו בית אב לתורתו ומקורות השראה ליצירתו. מקובלני (אולי מדמיוני הקודח) שאת המאמר הקצר 'נשמות מעולם התהו' חיבר הראי"ה בהשראת דרשת האדמו"ר הזקן הזו, ולנגד עיניו שיווה בעת כתיבתו, את יוסף חיים ברנר הי"ד. יתכן שזה אינו סיפור שהיה אבל הוא בוודאי סיפור אמתי[i]. על הנשמות מעולם התהו הרבה הרב לכתוב. אפשר לומר שבגדול הוא ראה ב'בנים' שבדור 'נשמות מעולם התהו' וב'אבות', 'נשמות מעולם התיקון' והוא הלך בדרכו של אליהו הנביא וביקש להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ובדרכו של רבי מאיר שהוסיף ללמוד עם 'אחר' כיוון שידע את סוד ההבחנה בין פנים לחוץ וההפרדה ביניהם – רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. זאת כיוון שידע שדורנו שגיא החוצפה, הוא דור 'עקבתא דמשיחא', והוא כדברי התיקוני-זוהר, 'בסוד ביש מלבר וטב מלגאוו' [רע מבחוץ וטוב מבפנים].

אלא שהרב לא הסתפק במובן החב"די של 'אורות דתהו בכלים דתיקון' כפי המנוסח בדרשה: 'תורה ומצוות ובעל כרחך אתה חי' (וכפי המקובל בחב"ד עד היום), אלא 'לקח' צעד אחד משמעותי, מאוד שלא לומר מהפכני, קדימה…


אורות דתהו – כלים דתיקון

הרב מתבונן בדור ומזהה בוודאות שהנשמות המופיעות בו הן נשמות מעולם התהו, כלומר נשמות גדולות ועוצמתיות. במובן מסוים זה פשיטא. רק נשמות כאלה יכולות היו לחולל את תחיית המתים הלאומית, את המפעל הציוני ואת מדינת ישראל תולדתו הנהדרת. הרב מתבונן בהופעה בת זמנו , שלהי הגלות, של התורה וברור לו שהיא אינה הכלי המתאים לאנרגיות של הדור. הרב רואה בכפירה של הדור היא מופע נוסף של 'שבירת כלים' שכקודמיה, סיבתה היא החיבור הבלתי אפשרי בין אנרגיות גדולות וחזקות לכלים קטנים וחלשים. המסקנה היא שהאתגר של עם ישראל הוא לבנות כלים מתאימים לאורות הגבוהים הללו (וכמובן גם לא במקביל, יזיק לעדן ולזכך גם את האורות). הכלים הללו הם אכן תורה מצוות, אבל בוודאי לא אלו שנשברו לאחרונה, ואפילו לא אלו החב"דיים, או כל תורה גדולה ועמוקה שכבר קיימת (אפילו לא תורת הרב קוק כפי שלומדים אותה וחיים אותה תלמידיו).  הבה נאמר ברורות – הכלים לאורות התהו, אינם קיימים עדיין. את הכלים הללו, עלינו לבנות. מהלך הבניה הוא אחד שהם שניים. ראשית, יש להוסיף ולעסוק בהרחבה והעמקה בכל התורה כולה, יש עדיין הרבה מאוד מה לפתח ולשכלל, ליצור ולחדש והרבה לקבל מהיסודות העתיקים ובעיקר הפנימיים של התורה. אבל אין בכך די. מתוך העמקה זו יש לבוא אל ההרחבה! הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי: כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי… התורה צריכה לפרוץ אל מעבר ל'ד אמות של הלכה' ואף אגדה ואפילו נסתר. היא צריכה להתפשט על החיים כולם. וללמד להפגש עם הקדושה המאירה בכל מרחביהם, ולחיות אותה בשפתה המיוחד שאינה השפה הדתית…

לזה קורא הרב 'תורת ארץ ישראל' (ולעתים 'תורה חדשה' או 'תורתו של משיח'). את האור החדש הזה קרואים אנו להאיר, את הקומה החדשה הזו של התורה, עלינו לבנות, את הקריאה החדשה הזו בתורה עלינו לכונן. זאת התורה החדשה לא נדע מה היא עד שתתגלה ותאיר ותחיה את העם כולו. אמנם הראי"ה מגלה לנו את הכיוון הכללי שלה ואת המבחן המכריע שלה. הכיוון הכללי הוא כאמור התפשטות התורה, עבודת ד', הקדושה והדבקות, אל מעבר למתחם הדתי אל כל מרחבי החולין והטבע והגשמת האידיאל של 'בכל דרכיך דעהו' (שימו לב ללשונו בשתי הפיסקאות דלהלן: 'להרבות כלים'). המבחן האולטימטיבי והמכריע לכך ש'זאת התורה', תהיה ההצלחה של תורה זו לסחוף את עם ישראל כולו. במידה ולא, זו עדיין לא היא…


להרבות כלים

כאמור הראי"ה מדבר על כך במקומות רבים אבל דומני ששתי הפיסקאות הבאות מיטיבות לבטא זאת, גם אם בתמציתיות:

מִפְּנֵי שֶׁהַצִּיּוּר שֶׁל גְּדֻלַּת הָאוֹר הָאֱלֹהִי הוּא גָּדוֹל מְאד בִּפְנִימִיּוּת הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל דּוֹר הָאַחֲרוֹן שֶׁל עִקְבָא דִּמְשִׁיחָא, בְּמִדָּה כָּזוֹ שֶׁאֵין לָהֶם עֲדַיִן הִסְתַּגְּלוּת אֵיךְ לְהַנְהִיג אֶת הַחַיִּים הַמַּמָּשִׁיִּים, עַל-פִּי גּדֶל עֶלְיוֹן כָּזֶה, מִתּוֹךְ כָּךְ בָּאָה הַכְּפִירָה וְאִתָּהּ הַדִּלְדּוּל הָרוּחָנִי הַדּוֹמֶה לְחֻרְבָּן, שֶׁאָנוּ רוֹאִים בְּדוֹרֵנוּ. אֲבָל דֶּרֶךְ הָרְפוּאָה הוּא רַק לְהַרְבּוֹת כֵּלִים, הַסְבָּרוֹת וְתָכְנִיּוֹת, הַמּוֹעִילִים לָסֹל דְּרָכִים בִּשְׁבִיל הִסְתַּגְּלוּת מַעֲשִׂית עַל-פִּי הָאוֹרוֹת הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנוֹת, וּמִטַּעַם זֶה בָּאָה גַּם-כֵּן הַדְּרִישָׁה הַגְּדוֹלָה לְחֵרוּת הָרוּחַ וְאִמּוּץ הַגּוּף, כִּי רַק רוּחַ חָזָק וְאַמִּיץ וְגוּף בָּרִיא וְאֵיתָן יוּכְלוּ לְהָכִיל בְּתוֹכָם בְּלִי זַעֲזוּעַ אֶת הַהֶאָרוֹת הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנוֹת וְלַעֲמד בְּמַעֲמַד הָאֵיתָנִיּוּת הָרָאוּי לְחַיִּים פּוֹעֲלִים מְלֵאִים עז שֶׁל יְצִירָה, וּלְהַמְשִׁיךְ מִתּוֹכָן הַמְשָׁכוֹת שֶׁל אָרְחוֹת חַיִּים, מִתּוֹךְ צֵרוּף פְּנִימִי, שֶׁכָּל אֵלּוּ הַהֲכָנוֹת דְּרוּשׁוֹת הֵן לַתְּשׁוּבָה הַשְּׁלֵמָה, הָעוֹמֶדֶת אַחַר כָּתְלֵנוּ. (אורות התחיה / מז; שמונה קבצים / קובץ ב / שמח)

 להרבות כלים צריכים אל האור הפנימי, כלים של מעשים, של רעיונות, של ציורים פנימיים וחיצוניים. הכלים היותר רחבים, הם מה שנוצרים ע"י התורה בכל ערכיה. אמנם תוספות הכח הגשמי והרוחני של ישראל – כח הבריאות והגבורה הגופנית, כח העושר ורוחב הדעת – הגאון הכללי במעלותיה המיוחדות של האומה בסקירה פנימית וחדה, ביחוד נשמתה המובדלה מן העמים כולם, כל אלה הנם מכשירים מכינים כלים הגונים לאור עליון, המביא חיים וברכה לעולם. (שמונה קבצים / קובץ א / תשכו)


 

 

 

 

[i] בתשובה לשאלתי סח לי ידידי הרב אוריאל עיטם: 'לא מכיר מסורת או שמועה הנ"ל על הקשר לדרשת האדמו"ר הזקן. זוכר את הסיפור על ברנר, לא זוכר ממי מקורו'. והוסיף: פעם שיערתי לפי בירור ביבליוגרפי אודות זמנו של קובץ א, שהרב כתב את נשמות של עולם התהו, בהשפעת עיסוקו של הלשם בעולם התהו בספר שלם ספר 'דרושי עולם התהו' (הדע"ה), שהגיע אל הרב באותה עת. וצריף את הערתו בענין: "באגרת הרצי"ה צמח צבי אגרת י"ג מתרע"ב זו הזכיר הרצי'ה בסמיכות לאגרת תט (משבט תרע"ב שמקבילה לקובץ א פרק שסד), את הגעת ספר "דרושי עולם התהו" מהלשם אל הרב, ובתקופה זו כותב הרב את פרקי 'נשמות של עולם התהו' (קובץ א:קלה,רמג,רסה,רצז))."