Print Friendly, PDF & Email

מעשיה ישנה חדשה וכמה 'רמזים' שנמצאו לאחריה

'אבא שלי' – (כפי שסופר על ידי שני בניו – תאומיו)

אבא שלי היה אבא שלי הרבה לפני שנולדתי. מגיל צעיר הוא חלם להיות אבא. יותר מזה, הוא חלם להיות אבא שלי. הוא חלם עלי, עלי ממש, כמו שאני, לפרטי פרטים. הוא דמיין ופינטז אותי מכף רגל ועד ראש, גוף ונפש. הוא רצה דווקא אותי כבן שלו. כשנולדתי, לא היה שמח ומאושר ממנו בעולם. הוא אחז אותי בזרועותיו, הביט בי וחש שלא רק שחלומו התגשם, אלא שהמציאות עלתה על החלום.

משנולדתי, הפסיק אבא לחלום עלי והתחיל לחלום על העתיד שלי, על היעוד שלי, ואיך הוא עושה הכל כדי שאכן אממש את עצמי, את יעודי, אהיה טוב ומאושר. הוא כמובן לא רק חלם, אלא פעל ועשה הכל כדי לגדל ולחנך אותי, וכל זאת, באהבה רבה. ידעתי שאני בראש מעייניו תמיד. גם כשלא היינו ביחד, חשתי שהוא חושב עלי ומתייחס אלי כל הזמן, בוחן אותי במחשבתו ושואל את עצמו מה קורה אתי והאם אני בדרכי הנכונה ואיך מתקדמים. כשקראתי לו או בקשתי ממנו, הוא תמיד שמע והקשיב, לעתים ענה ונענה ולעתים שתק ולא נענה, אך תמיד היה שם בשבילי. אף פעם לא הרגשתי שאני לבד. כשהיינו ביחד ולא דברנו, עצם הנוכחות שלו הייתה מחבקת חמימה ומיטיבה. כשעשינו משהו ביחד, זו הייתה חוויה נהדרת של קרבה ואינטימיות שכולה אהבה ואיכפתיות זה לזה ושנינו לתכלית אליה כיוונו. כששוחחנו, באה אהבתו לידי ביטוי בהתכוונות ממוקדת אלי, בהקשבה והתייחסות מעמיקה לכל מה שאמרתי או עשיתי. היתה זו חוויה של מפגש דיאלוגי של 'אני – אתה'. זה לא אומר שהוא תמיד ענה אמן אחרי או פירגן לי, ממש לא. הוא ידע להיות ביקורתי ותקיף הוא אפילו ידע לייסר ולהעניש אותי כשמצא לנכון. הוא ידע גם להתעלם ממני לעתים ואפילו להעלם לי מידי פעם, אבל כל ה'רפרטואר' הזה היה בעליל וללא צל של ספק, מגוון ביטויים של אהבתו הגדולה אלי והאיכפתיות האינסופית שלו ממני שלבסוף התגלתה בחיבוק גדול. לפני ואחרי כל זה, חייתי בוודאות שאני חי בקרבו ודעתו נתונה אלי כל הזמן, והזמינות שלו אלי, היא מוחלטת.


עד כאן דברו התאומים בקול אחד (אף כי מי שהכיר אותם מקרוב, הבחין בשוני שבינהם[1], שהתגלה לאחר פטירתו של אבא). מכאן ואילך נפרדו דרכיהם והתייחד סיפורם:


נח:

הגיע היום המר והנמהר. אבא מת. כשחזרנו הביתה מהלוויה, נכנסתי לחדרי. חשתי בדידות איומה. שכבתי על המיטה וחשבתי עליו, הציפו אותי געגועים עזים לאור פניו. והנה, מבעד לדמעות, הוא הופיע, הביט בי בעיניו הטובות ואמר לי: בני האהוב, אני עדיין איתך, תמיד אהיה איתך ובשבילך. שום דבר לא השתנה באהבתי אליך. שום דבר לא ישתנה במערכת היחסים שלנו. אדרבא, עתה היא תהיה עמוקה ובשלה יותר.

ואכן כך היה.

דמותו של אבא המשיכה ללוות אותי כמלאך טוב בכל דרכי. כשאני זקוק לעצה או לברכה, אני פותח את לבי אליו נושא עיני השמיימה ומבקש אותן ממנו והוא נותן לי. לעתים לא בדיוק את מה שבקשתי ולעתים בכלל לא, אבל הלא כך זה היה תמיד).

בגדול, אבא שלי, ממשיך להיות אבא שלי, גם מהשמים, ואני אף פעם לא לבד, אני לא באמת יתום. אני חי בחוויה ממשית שהוא נוכח בחיי ומלווה אותי בכל דרכי. מידי יום, הוא שולח לי ביוזמתו רמזים המעוררים אותי לחשיבה והרגשה עמוקה יותר ולהתהלכות מכוונת יותר בעולם ובכל מערכות היחסים שלי. לא אכחיש שיש לי זמנים קשים. לעתים אלו זמנים של שכחה וכהות שבהם נוכחותו נחלשת. לעתים, אלה זמנים שגעגועי למגע הפשוט איתו, כמו פעם, מטריפים אותי ואני עדיין חולם ומאמין שיום אחד הוא יופיע, כמו פעם.


אברהם:

הגיע היום המר והנמהר. אבא מת. כשחזרנו הביתה מהלוויה, נכנסתי לחדרי. חשתי בדידות איומה. שכבתי על המיטה וחשבתי עליו, הציפו אותי געגועים עזים לאור פניו. והנה, מבעד לדמעות, הוא הופיע, הביט בי בעיניו הטובות ואמר לי: בני האהוב, אני עדיין איתך, תמיד אהיה איתך ובשבילך. שום דבר לא השתנה באהבתי אליך. שום דבר לא ישתנה במערכת היחסים שלנו. אדרבא, עתה היא תהיה עמוקה ובשלה יותר.

ואכן כך היה

דמותו של אבא הפכה להיות דמותי שלי, זהותי העמוקה. גיליתי שכל מה שאבא לימד אותי, פשוט הופנם בי, נחקק על לוחות לבבי, חי בי. ואם לומר זאת באופן גלוי – אבא חי בתוכי (גם אם לא רק בתוכי). לעתים הגבולות בינו לביני מיטשטשים… יתר על כך, לאחר פטירתו, התברר לי שאבא שלי היה לא רק אבא שלי, אלא אישיות כללית בעלת השפעה 'צבורית' רחבה ועמוקה. אבא הותיר את חותמו על כולם, על כל המציאות שמסביבי, באופן מאוד ניכר ומשמעותי.

בדרך כלל החיים שלי זורמים ללא צורך במודעות מיוחדת ותהליך מאומץ של קבלת החלטות. אני פשוט יודע מה נכון ומה לא נכון ופועל מתוך דעת זו. כשהזרם נחסם אל מול אתגר או דילמה, אני עוצר קמעא ובדרך כלל לבי אומר לי מה לעשות. אם לא, אני מנסה לחשוב בעצמי על סמך העקרונות שביסוד מורשתו שהן תמיד לפני. אם זה לא עוזר, אני מנסה להתרכז ולהיזכר בהנחייותיו של אבא. אם גם זה לא עובד, אני פונה אל חברי וחבריו, משוחח ומתייעץ עימם. כשגם זה לא עוזר, אני פונה לספרייתו הגדולה אותה השאיר לי בירושה ומעיין בספריו המלאים וממלאים בהשראה וחכמה. כשגם זה לא עוזר אני מתכנס אל עצמי, צולל בתהומותי, שוקע בתפלה ומייחל להשראה שתפתח את לבי ותאיר את עיני. כשגם זה לא מביא עימו את המענה, אני פועל מתוך שיקול דעת כולל. אני משתמש בכל כוחות הנפש שלי – הרצון והרגש הדמיון והשכל ומנסה לעבד בעזרתם את כל החומרים שאספתי במסע החיפוש שלי ופועל. לעתים, גם לאחר כל זה אני נותר בספק. לעתים, המציאות מאשרת את החלטתי ולעתים חושפת אותה כשגויה ואני מנסה לתקן את הטעות ואת הנזק אם ישנו ככל האפשר. אך תמיד תמיד, אבא אתי, בתוכי[2] ומסביבי.


כמה 'רמזים'

או או – נח ואברהם

גסה היא מאד הקליפה של מושג עבודת ד' בלב ההמון, ובימ[י]נו כבר הגיעה השעה שצריך לדקדקה, כי עוביה המוזר מנשל מאתנו אברים רבים ויקרים. המושג של רצון ד' צריך להיות מוסבר באופן עדין, וממילא עדין יהיה ג"כ כל הערך של מלאת הרצון הזה. מה שמחשבין בדבר עצמיות האלהים, ומכוונים לזה במחשבה למרכז העבודה, כלומר, למלא את רצונו של אלהים מצד עצמותו האישית, היא בזמן הזה מאבדת כל סגולה והוד אלהי, והיא משפלת את הנפשות לשפלותה של האליליות הפעוטה, שהיתה מכוונת לעומת הילדות הפראית של האדם.

האדם המפותח עולה הוא בהבנתו להכיר שכל מה שאנו פונים אל ההשלמה של ההכרה, של הטוב, של האומץ, של כל הנשגב, בזה אנו רואים את האלהים. העצמיות היא רחוקה מציורנו, ואין אנו מוכנים כלל לחשוב אודותה בדבר אלהים, ולא ליחש לה קישור מעשי ואמוני. הכל אנו צריכים להפנות לעומת המגמות הטובות הניכרות לנו, שהכל הוא גילוי אלהות. רק הספירות יכולות להכנס במחשבה וכוונת הלב, ולא א"ס, שהוא למעלה מכל רעיון, והכל מוכיח עליו ושוקק לו בדומיה. (פנקסי הראי"ה – חלק רביעי / פנקס הדפים ד / לא)

האדם הישר צריך להאמין בחייו  כלומר, שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו  שהם טובים וישרים, ושהם מוליכים אותו בדרך ישרה. התורה צריך שתהיה נר לרגלו  שעל ידה יראה את   המקום ששם הטעות עלולה שלפעמים תֵתַע הנפש בתהו לא דרך  אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי.

האיש הישראלי מחויב להאמין שנשמה אלהית שרויה בקרבו  שעצמותו כֻלה היא אות אחת מן התורה  ואות מן התורה היא עולם מלא ההולך ומתרבה לאין שיעור…  וקל וחומר, העם צריך בכללו להאמין באמונה בהירה ונלהבת מאד בחייו בנטיותיו וללכת בהם בבטחה  אז ידע איך משתמשים לאורה של תורת חיים.  (אורות התורה פרק יא ב)


גם וגם – שתי מערכות של עבודת ד': האוניברסלית – הדמיונית, ה'דתית' / הישראלית – הממשית, המיטיבה

מהות העבודה יש בה שני תוכנים, יש עבודה דמיונית, ויש עבודה ממשית. [העבודה ה]דמיונית היא מיוסדת להמשיך רגשי האדם לענינים גדולים, והגדול מן הכל הלא הוא הענין האלהי, ומתוך שהרגש יתמשך אחר הנשגב לא תהיה העכבה מצד הגוף וכחותיו כל כך להתגבורת הרוחנית העליונה. אבל העבודה הממשית היא ממש תחיית הרצון, והגברת הנשמה האלהית, באדם ובעולם, על ידי מעשים טובים ושכלים אמיתים, וכל דבר קדוש ואמת, על פי הטהרה השכלית והופעת אור התורה. בהערה המביאה לידי עבודה זו, מתגלה לאדם תוכן חיים, שיש לו מה לעשות בשביל הטוב היותר עליון שיתרבה בעולם, וממילא כל דבר גדול המביא טובה כללית הוא בכלל, ואם הוא מהדברים שהטוב גלוי בהם, אינו אובד בזה את ערכו, אלא שנשאר הרבה ממה שהטוב גנוז בו, וערך טובו הוא סגולי אלהי, שהם כל פרטי המצות, והמדות העליונות, שחסידי עולם גבורי הרוח חיים על פיהם בתם יבב, ובשמחת ישרים, ורוח גבורה עליונה, המרוממת אותם מעל כל המעשים. (שמונה קבצים  קובץ א תרנח)

עֲבוֹדַת ד' נֶחֱלֶקֶת לִשְׁתֵּי מַעֲרָכוֹת. הַמַּעֲרָכָה הָאַחַת נוֹבַעַת מִמַּה שֶּׁצְּרִיכָה לִהְיוֹת מִתְגַּלָּה בַּמַּעֲשִׂים אוֹתָהּ הַהַכָּרָה, שֶׁהִיא מֻטְבַּעַת וּמְחֻיֶּבֶת לִהְיוֹת קְבוּעָה בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבָּאָדָם, שֶׁמִּתּוֹכָהּ הוּא מַרְגִּישׁ שֶׁהוּא צָרִיךְ לָתֵת כָּבוֹד לְיוֹצְרוֹ, לְהוֹדוֹת לוֹ עַל טוּבוֹ וּלְפָאֵר שֵׁם תִּפְאַרְתּוֹ. כְּשֶׁאוֹתָהּ הַהַכָּרָה מִתְגַּלָּה בַּמַּעֲשִׂים, יוֹצְאִים עַל פִּיהָ מַעֲשִׂים דָּתִיִּים, מֻגְדָּרִים וּמְפרָטִים, וּמְחֻזָּקִים בִּקְבִיעוּת צִבּוּרִית שָׁוָה. וְהַמַּעֲרָכָה הַשְּׁנִיָּה, הִיא בָּאָה לֹא לְבַד לְהוֹצִיא אֶל הַפּעַל אֶת הַהִתְגַּלּוּת שֶׁל כְּבוֹד ד' יִתְעַלֶּה כִּי-אִם לַהֲטָבַת הַחַיִּים שֶׁל הַפְּרָט וְשֶׁל הַכְּלָל.

עַל יְסוֹד הַמִּצְווֹת, שֶׁהֵן מֻגְדָּרוֹת בִּגְדָרִים אֱלֹהִיִּים בְּתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, הֵעִידָה הַתּוֹרָה: "וַיְצַוֵּנוּ ד' אֱלֹהֵינוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְטוֹב לָנוּ", שֶׁהֵן בִּיסוֹדָן עֲבוֹדָה שֶׁל טוֹבָה, וּמִכָּל-מָקוֹם "וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמר לַעֲשׂוֹת", שֶׁאוֹתָהּ הַהַרְגָּשָׁה הַכְּלָלִית שֶׁל הַכָּרַת כְּבוֹד ד', עַל-יְדֵי הַחֲרֵדוּת אֶל דְּבָרוֹ, מִמֵּילָא הִיא מִתְגַּלָּה בַּעֲשִׂיַּת מִצְווֹתָיו.

גַּם לָעַמִּים, שֶׁדְּבַר ד' לֹא נִגְלָה לָהֶם, לְעִנְיַן חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים מַעֲשִׂיִּים, שֶׁהוּא דָּבָר מְיֻחָד לְיִשְׂרָאֵל, אֶפְשָׁר שֶׁתִּתְכּוֹנֵן אֶצְלָם צוּרַת דָּת, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּם-כֵּן הַבָּעָה שֶׁל קְדֻשָּׁה, וְסִדְרֵי עֲבוֹדָה עַל-פִּי הַהַרְגָּשָׁה הַטְּהוֹרָה שֶׁל הַכָּרַת כְּבוֹד ד' שֶׁתֵּצֵא אֶל הַפּעַל עַל-יְדֵי מַעֲשִׂים כָּאֵלֶּה, שֶׁלְּפִי מַצַּב הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּהֶם יֵשׁ בָּהֶם יַחַשׂ וְסֶמֶךְ לְאוֹתָהּ הַהַכָּרָה.

אָמְנָם אוֹתוֹ חֵלֶק הָעֲבוֹדָה, הַמְיֻחָד בִּתְעוּדָתוֹ [יעודו] הַטּוֹבָה לְכוֹנֵן בְּפעַל אֶת חֵפֶץ ד' בְּעוֹלָמוֹ, הוּא סְגֻלָּה מְיֻחֶדֶת לְיִשְׂרָאֵל, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ, וּמַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקב לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם. וְעַל כֵּן יֵשׁ לַצַּד הַמִּשְׁפָּטִי שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהוּא בְּוַדַּאי בָּא לְתִקּוּן הָעוֹלָם בְּפעַל, יַחַשׂ מְיֻחָד לְיִשְׂרָאֵל דַּוְקָא: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם – וְלֹא לִפְנֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם. כִּי כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אֶת גִּלּוּי הַטּוֹב הָאֱלֹהִי הַכְּלָלִי, הַקַּיָּם וְהַנִּצְחִי, בַּמַּעֲטֶה הַמַּעֲשִׂי שֶׁל סִדְרֵי הַחַיִּים הַמֻּגְבָּלִים, צָרִיךְ דַּוְקָא כּחָהּ שֶׁל הַנְּבוּאָה הַשְּׁלֵמָה, שֶׁנִּתְיַחֲדָה לְיִשְׂרָאֵל בַּאֲדוֹן הַנְּבִיאִים עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁנִּגְלָה דְּבַר ד' לוֹ פֶּה אֶל פֶּה. (אורות ישראל / פרק ח / ב)[3] [4]


חתימה

או או? גם וגם? ואולי – עיקר וטפל? פנימי וחיצוני? עיוני ומעשי? ואולי – 'כל זמן (היסטורי וביוגרפי) מאיר בתכונתו', ואולי – כל אחד לפי שורש נשמתו. איני יודע אל נכון. וזה גם לא הכי חשוב. הכי חשוב הוא לדעת שיש דרכים רבות טובות ומיטיבות של עבודת ד' (שעם שנים מהם נפגשנו כאן) שהן בכלל 'אין אדם לומד תורה [ועובד את ד'] אלא במקום שלבו חפץ' ולברך על כך 'ברוך חכם הרזים' שכשם שאין פרצופיהם ודעותיהם שווים, כך גם דרכי עבודת ד' שלהם, ומהם ומאיתנו 'יתקלס עילאה'.


[1] להרחבה, ראה מאמרי בארבעה חלקים 'מנח לאברהם' באתר שלי 'חיים בריבוע'.

[2] בסגנון אחר ראה מאמרי 'סיפור על אהבה ועל אב ואם שנעלמו' באתר שלי 'חיים בריבוע'.

[3] ראה עוד במילון הראי"ה – עבודת אלוקים  ד' (לקט חלקי)

עבודת אלוקים – העבוד של האידיאלים־האלהיים°, לעבדם, לשכללם, להשתדל לשגבם, להאדירם בעם, באדם, ובעולם [ע"ה קמה].

עבודת ד'°, עבודת בנים° – הוצאת האור הצפון, של מקצת תכנם של האידיאלים־האלהיים° החקוק וקבוע בנפשו של האדם, מן הכח אל הפועל, לקרב יותר ויותר לאותה השלמות הבלתי מוגבלת של האידיאלים האלהיים בצורות החיים עצמם, של האיש, ושל הקבוץ הכללי, של המעשה, ושל החפץ והרעיון°; זאת היא עבודת ד' הנאורה, עבודת בנים החשים בקרבם יחס פנימי° אל אביהם° מחוללם מקור הטוב החיים והאורה° [עפ"י ע"ה קמה].

עבודת ד' – שכלול האדם את עצמו, את הוייתו, ואת כל ההויה המתיחשת אליו יחש קרוב או רחוק, במה שהוא מעבד את רצונו, בהטביעו בקרבו הטבעה עליונה עדינה של הטוב־האלהי° [עפ"י קובץ א קעג].

הכשרת האדם להיות טוב° לכל [קבצ' ב קע (פ"א קנג)].

אהבת עולמים להאידיאלים האלהיים, טפוחם, רבוים והתעלות° בהם ועל ידם [עפ"י ע"ה קמז].

העלאת כל המעשים וכל ערכי° החיים כולם למעלה רוממה°, התעלות אל החפץ־האלהי° העליון° [עפ"י ע"ר א כז].

העבודה השלמה – תיקון כל המעשים והמדות כולם עם הסדר הנאות להנהגה שלמה ונהדרת הרצויה מאת הבורא ב"ה, הכולל שני חלקים: האחד, השגת החכמה וידיעת המדות עניניהן ותכונותיהן וגבולותיהן וכל התפשטות כחותיהן ואיך להשתמש בכל כח ובכל מדה. והשני, להרגיל היטיב את רצונו והכחות הממוסכים בגופו, שיסכימו כולם בלב שלם אל הטוב ההוא [עפ"י מ"א ב א].

עבודה האלהית והמעשה הטוב – יסודם – לגשם בפעל ובחיים את ציורי° הצדק° והיושר° האלהיים היותר רמים וקדושים [ע"ר א עניני תפילה כב].

עבודת ד' – שכלול עולמים°, עשיית רצונו של מקום° [עפ"י קובץ ה יד].

 [4] להרחבה,  ראה מאמרי 'וטהר לבנו לעבדך באמת' בשני חלקים באתר שלי 'חיים בריבוע'