מזה זמן ובעוצמות שונות, הולכת ונשמעת הטענה הבאה: עם ישראל הוא במהותו עם-לא-עם, עם שהנדידה והגלות אינם תקלה או עונש עבורו, אלא הביטוי המדויק ביותר למהותו העצמית ולרצונו העמוק. עם אוניברסלי וקוסמופוליטי, חסר בית, כאידיאל. עם שרוב ימיו עברו בגלות. החטא הקדמון של הציונות, כך נאמר, אינו כיבוש או נישול, אלא עצם השיבה לארץ ממשית, לריאליה פוליטית, מדינית, ממשית. מכאן ההצדקה הפנימית, בהתגנבות יחידים, או בקומה זקופה, לעזוב את הארץ, לחזור אל “הזהות הלאומית האמתית”.

גרסה מעודנת יותר, אך מוכרת מקרוב, תעטוף את הארץ הממשית בעטיפת ‘לעתיד לבוא’, ערטילאית מוארת ורחוקה, לעת הזו, כך לוחש הלב, טובה עבודת היחיד המשולבת בזהות הלאומית הנודדת, המשפיעה ומושפעת בין העמים. רבי יוסף קארו מלמד, כי המרגלים, ‘אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל’, ראו בכניסה לארץ חטא לא יכופר לאמת העצמית של עם ישראל. עצם ההתייצבות על האדמה, ונטילת חלק בחיים ובמאבקים תרבותיים ופוליטיים, כך סברו, הינה חטא וסכנה רוחנית חמורה.

אין צורך לומר שרובה ככולה של התורה, שבכתב ושבע”פ, נביאים וחכמים, ראשונים ואחרונים, בעלי הלכה ובעלי אגדה, חוקרים ומקובלים, היא אנטיתיזה ל’מרגלים’. מכל מקום, התוכן הישן הזה, גם אם בלבוש חדש, מהדהד היום במחוזותינו. מבית המדרש החילוני, הפוסטמודרני והפוסטציוני, ועד קולות בבית המדרש, המבליטים את הא-נורמלית של עם ישראל, כעם שאין לו בית בעולם, או מתרפקים בנהי על עבודת היחיד, החסידית-נפשית, ועוטפים את סלעי המציאות של ארץ חמדת אבותינו, באורו של משיח צדקנו העתיד לבוא.

מאין באה דעה זו? מהו שורשה האמתי, הקוסם והכובש?
שתי תשובות בדבר, רכה וקשה.
ראשית, הראי”ה קוק אשר הגיש לנו קצה חוט:

עָזַבְנוּ אֶת הַפּוֹלִיטִיקָה הָעוֹלָמִית מֵאנֶס שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רָצוֹן פְּנִימִי, [ואינינו מתכוונים לחזור] עַד אֲשֶׁר תָּבוֹא עֵת מְאֻשָּׁרָה, שֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁר לְנַהֵל מַמְלָכָה בְּלֹא רִשְׁעָה וּבַרְבָּרִיּוּת… בָּחֲלָה נַפְשֵׁנוּ בַּחֲטָאִים הָאֲיֻמִּים שֶׁל הַנְהָגַת מַמְלָכָה בְּעֵת רָעָה. וְהִנֵּה הִגִּיעַ הַזְּמַן, [ומכל מקום הוא] קָרוֹב מְאד, הָעוֹלָם יִתְבַּסֵּם וְאָנוּ נוּכַל כְּבָר לְהָכִין עַצְמֵנוּ [לשוב לארצנו ולחיים מדיניים], כִּי לָנוּ כְּבָר אֶפְשָׁר יִהְיֶה לְנַהֵל מַמְלַכְתֵּנוּ עַל יְסוֹדוֹת הַטּוֹב, הַחָכְמָה, הַיּשֶׁר וְהַהֶאָרָה הָאֱלֹהִית הַבְּרוּרָה [!]. … בַּגּוֹיִים נִתְפַּזַּרְנוּ, נִזְרַעְנוּ בְּמַעֲמַקֵּי הָאֲדָמָה [לשון אחרת, הגלות היא שיבה אל הרחם, לאחר לידה מוקדמת מידי…] עַד אֲשֶׁר עֵת הַזָּמִיר תַּגִּיע וְקוֹל הַתּוֹר יִשָּׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. (אורות, המלחמה, ג)

המלאכים העולים ויורדים בסולם יעקב, הם אימפריות אדירות המולכות בכיפה, אך סופן לרדת ולהיות מושלכות אל מגרש הגרוטאות של ההיסטוריה, בדיוק מכוח אותה אלימות שבה עלו בסולם… יעקב מסרב לשתף פעולה במשחק הזה, והתוצאה היא השעיה של עם ישראל מן ההיסטוריה. לפי ‘פשוטו’ של מדרש, זהו עונש, ודומה, כי לפי ‘סודו’, זהו ‘פרס’.

בהתאם, לא חולשה או שפלות, לא אידיאל של ‘הוֹמְלֵסִיוּת’ ולא קוסמופוליטיות, הם הגורמים לעם ישראל רתיעה עזה מהלאומיות וממופעיה בארץ. ביסודה, זוהי העדינות המוסרית היתרה. התנגדות פנימית, המסכימה לחיים לאומיים בארץ, רק בתנאי שיבטאו ויעצימו את הנטייה המוסרית, שהיא מקור ותכלית לאומית, ערך ערכים מכונן, הגובר גם על אהבת המולדת, המכורה והבית.

ולכך נוספת תשובה שניה, חריפה מעט יותר. שתי נטיות אחיות שוכנות בנפש, חטא הרווקות המכוונת, ואחיזת הילדות עד אין קץ. חטא המרגלים שהינו חטא החטאים הלאומי של עם ישראל, הוא גם אחיזה כפייתית בגן העדן הילדי, ברווקות הבורחת מהולדה ונצח. נרקיס המתענג על מראהו, פיטר-פן השוכן בארץ לעולם-לא. על כך נאמר ‘ביטול עצם טבעיותם של החיים, כדי שיהיה האדם בלתי-חוטא, זהו עצמו החטא היותר גדול’ (אורות התשובה, פרק ה, ו2). מדוע? שכן היציאה מן המדבר, אל ארץ ממשית ונסיבות אמתיות, כרוכה מיניה וביה בחטא ומאבק. אך וויתור על כך, הוא וויתור על עולם מוליד ומשתפר, עולם, שהוא משא האדם ותיקונו, לא גן עדן, שילדים שאינם מתבוששים בעירומם, אוכלים בו מפרי העץ ללא עמל. הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע, בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו.