גנות ושבח – הלכה ממקורה

מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח (פסחים פרק י משנה ד)

מַאי ‘בִּגְנוּת’? רַב אָמַר: ‘מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה (עבדות גילולים) הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: ‘עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה’. (פסחים דף קטז/א)

והאידנא עבדינן כתרוייהו (ובזמננו אנו עושים כשניהם) (רי”ף על פסחים כה/ב)

רב ושמואל – שתי הגדות

עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם.

מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבוֹדָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְֹרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים: וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָֹו, וָאֶתֵּן לְעֵשָֹו אֶת הַר שֵֹעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם: (הגדה של פסח)

עבדות ועבודה זרה – חירות ועבודה ‘לא זרה’

מגנות העבדות, לשבח החירות. מגנות העבודה הזרה, לשבח עבודת ד’.

העבדות היתה לפרעה במצרים. העבודה הזרה היתה לאלוהים אחרים בעבר הנהר.

מהעבדות הוצאנו ביד חזקה ובזרוע נטויה. מהעבודה הזרה נלקחנו, הוּלכנו,  וקוֹרבנו לעבדות המקום.

לעבדות ולעבודה הזרה מכנה משותף – הן שיעבוד.

עבדות, היא שיעבוד פיזי. עבודה זרה, היא שיעבוד רוחני. המילה ‘חירות’, משמעותה, חירות פיזית. המילה שמשמעותה חירות רוחנית, היא ‘עבדות ד”

גירסא דינקותא – העבדות היא לאדם (יחיד, חברה, מדינה) והעבודה הזרה היא לאלוהים (דת, אידיאולוגיה).

גירסא דבחרותא – העבדות יכולה להיות ‘דתית’ ולהתייחס ל’אלוהים’, והעבודה הזרה יכולה להיות ‘חילונית’ ולהתייחס ל’אדם’.

גירסא דבגרותא – העבדות והעבודה זרה הינן שני צדדים של מטבע אחת. שתים שהן אחת. בשתיהן האדם משתעבד לחוץ, לזר, לאחר (יהא מה שיהא), באופן שמדכא ומחניק את אישיותו שלו וגורם לו להחמיץ את שליחותו, יעודו, את חייו.

סיפור יציאת מצרים בליל הסדר אמור להביא אותנו למקום של:

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם. שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָֹה יְהֹוָה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם. שֶׁנֶּאֱמַר, וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אוֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתֵינוּ:

לא פחות מזה יש לשים לב, ואולי אף לומר:

בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאילו הוא נלקח מאחר העבודה הזרה וקוֹרב אל עבודת ד’…

אי סדר בליל הסדר

האבות קדמו לבנים, ה’לך לך מארצך’ קדם ל’אשר הוצאתי מארץ מצרים’, ההחלצות מהעבודה הזרה קדמה ליציאת מצרים. מדוע אם כן הוקדמה ‘עבדים היינו’ ל’מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו’?

התשובה הפשוטה היא – זהו ענינו של היום. בליל הסדר אנו מצווים לספר ביציאת מצרים ולא בהשתחררות האבות מהעבודה הזרה (כלבו, אבודרהם).

אפשר להוסיף לכך שהבסיס והתנאי לחירות רוחנית, היא החירות הפיזית. וכל זמן שעם ישראל לא יצא ממצרים ולא זכה לחירות פיזית, לא נתממשה ההחלצות מהעבודה הזרה. וכמו כן שלא די ביחידים בני חורין, אלא רק עם של בני חורין יכול ליצור מרחב ואקלים ממשיים לחירות רוחנית.

אפשר לומר עוד, שסדר ההגדה הוא סדר ערכי ולא סדר כרונולוגי. אמנם העיקר (כלומר, השורש) הוא החירות הפיזית, אך התכלית, היא החירות הרוחנית, ולכן הוצבה היא תחילה.

שנזכה!