אשר גאלנו בימים ההם בזמן הזה
דברים שכתבתי ממש מזמן והתפרסמו באחד הגליונות של כתב העת ‘צהר’. קשורים למאמר ‘על הנסים’ אע”פ שכתובים בסגנון אחר.
א. חיפזון, נס ופסח
חיפזון הוא גם לשון שטחיות, “ואני אמרתי בחופזי“, ואפילו לשון פחד, “אל תיראו ואל תחפזו“.
נס הוא גם מלשון מנוסה, “הים ראה וינוס“, אמנם גם – “ויוגד למלך כי ברח העם”.
פסח הוא גם מלשון פיסח, וכמו כן גם לשון ספק, “עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים”.
וסימנך – ויהי בחפזה לנוס ויפול ויפסח, ולא לפני חנ”ף יבא.
בדליגת הפסח הנִסית וביציאה החפוזה, יש סכנת פיסחות, ו”עיוור ופיסח לא יבא אל הבית”.
דוד החל בהסרת הפיסחים והעיוורים, ותיקונם המלא יהיה ב:
“הנני מביא אותם מארץ צפון וקבצתים מירכתי ארץ, בם עור ופסח הרה ויולדת יחדו קהל גדול ישובו הנה בבכי יבואו ובתחננוים אובילם אוליכם אל נחלי מים בדרך ישר לא יכשלו בה”.
ועל כן, בגאולה האחרונה, “לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ד’ ומאספכם א-להי ישראל”.
לא בחיפזון – אלא במתינות גדולה של דיין הדן דין אמת לאמיתה, ונעשה שותף למעשה בראשית שביסוד יציאת מצרים,
למהלך התיקון והשכלול ההדרגתי, העמוק ובר הקיימא.
ו”הוו מתונים בדין”, ו”אשרי דיין המחמיץ את דינו”, ו”מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא”.
ו”אז תפקחנה עיני עיוורים ואוזני חרשים תפתחנה, אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אילם”.
וכימי צאתך מארץ מצרים אראך נפלאות,
ו”מי אל כמוך נושא עוון ועובר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא” וגו’.
ב. חמץ ומצה, חומץ ויין
מצה, לשון מריבה, מצותא. “איזהו גיבור הכובש את יצרו”, השאור שבעיסה, שלא יחמיצנה.
למעלה ממנה, מדרגת הישר, מיסוד התורה שמנחתה חמץ, ולעומת התודה שאינה בטלה לעתיד לבוא, אשר “על חלות לחם חמץ יקריב”.
תביעת היושר הנבואי היא, “דרשו משפט אשרו חמוץ“, ההארה המשיחית בהתנוצצותה הראשונית יודעת לטבול פיתה בחומץ, כשעיניה בשדה אשר ברכו ד’, והגאון המשיחי יהפוך את החומץ ליין המשומר ובא מששת ימי בראשית. “מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה”.
ומתוך וע”ג מלחמות השביעית והדיכת כבוש הכחות השפלים, ילך ויאיר אור טהר תם יושר הלב הישראלי ורוחו הנכונה, לגבורת לקיחתם בחבלי אדם ועבותות אהבה, אל הטוב והיושר, אל מרומי המגמות היותר נישאות, לצאת באמת מכלל עבדות, להיות בני חורין ובני מלכים, מאושרים, עטורים בעטרת תפארת העבדות העליונה, תורת חיים, מארץ החיים, לדור דעה ופלאות, לדור דורים.
ג. אותות ומופתים
המופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה…
ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים
(רמב”ן עה”ת סוף פרשת בא)
המגמה היא ראיית-רעיית האמונה כאמת מעשית, שהיא השתקפות אמת האצילות האידיאית, הכללית, ההווייתית.
ביציאת מצרים נישאנו אל מצפה קדש זה על כנפי נִסיות גלויה משדדת מערכות טבע, שטפחה על פנינו וכפתה עצמה על חושינו ורוחנו. היום, נקראים אנו לחזות ולראות עין בעין בשוב ד’ ציון, לפענח ולצרף, לקרוא ולכתוב, את אותיות ההיסתוריה הא-להית, לחשוף את האובייקטיביות של עומק הסובייקטיביות הרוחנית, שלמעלה מהאובייקטיביות של הסובייקטיביות החושנית, לכונן את המטפסיכיקה שלמעלה מכל מטפיסיקה, להאיר את דעת א-להים היותר שלמה ומתוקה של הבינה הנשמתית, המתבכרת ומבשילה מתוך התבסמות ישראל והעולם.
ד. כוס ישועות אשא
הוודאות זקוקה לנס.
נס פיזי שמעל הטבע – יציאת מצרים, קריעת ים סוף, נִסי המדבר, ואשא אתכם על כנפי נשרים, אמת מעשית.
נס רוחני שמעל הטבע – מתן תורה, מעמד הר סיני, השראת שכינה במשכן, כפית הר כגיגית, אמת רוחנית.
נס פיזי שבטבע – קיבוץ גלויות, הקמת מדינת ישראל וקוממיותה, קץ מגולה, גאולה בדרך הטבע, קמעא קמעא, אמת מעשית.
נס רוחני שבטבע – פתיחת מעיינות החכמה ושעריה, מתן התורה הגואלת, תורת ארץ ישראל, תורתו של משיח, בסוד הנסירה, אמת רוחנית.
וכנגדם, ארבע כוסות של גאולה.
ובין שלישית לרביעית לא ישתה יין.
וכוס חמישית, רשות, כוסו של אליהו הנביא, המשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, המעיר ומאיר קדושת הברית, הקדושה שבטבע, האחדות הפשוטה של הנס והטבע, מיסוד הקודש שבחול שהוא יותר נשגב וקדוש מהקודש שבקודש, שלפני ואחרי כל קריאה בשם ד’, קודש קדשים, שיר השירים. שמתוך חשיבת ושימת עצמו שיריים לכנסת ישראל, הוודאות האיתנה שלפני ואחרי כל ספק ופסיחה, אשר אינה נזקקת לקבי הנס, שהיא מסורת נקיה, הלכה למשה מסיני, החיים הישראליים, האורות שלמעלה מן הברקים.
ה. אמת מעשית, נסית וטבעית
אנכי ד’ א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים.
המאורעות שעליהם יתנחלו הדורות בציוריהם הקדושים
הם דברים של אמת מעשית, מורשה גלויה של גלוי שכינה
גם היום מתנחלים אנו בציורינו הקדושים על אמת מעשית, היסתורית,
מוחשית, מורגשת ומבוררת כנכון היום
(ע”פ עו”ר ב עמ’ רנד, אורות עמ’ קסז, אדר היקר עמ’ ל, לג, לח; עקבי הצאן עמ’ קמז)
אלא שלא כביציאת מצרים, זו אמת מעשית טבעית, הדרגתית, ולא נִסית פתאומית, חירות בחירית ולא רק חירות נשמתית, מעשה ידי אדם ולא רק מעשה ידי שמים, אתערותא דלתתא ולא רק אתערותא דלעילא, סיעתא לשמיא ולא רק סיעתא דשמיא, קץ מגולה, קמעא קמעא, אימרת “כוחי ועוצם ידי” שמתוך זכרון מקור כוח עשיית החיל ותכליתו. אמנם, המכנה המשותף של הגאולה הראשונה והאחרונה, וכל הישועות שבדרך, הוא הנושא המרכזי של הגאולה, עם ישראל בעוז התקוממותו, והמקור המחוללה, “אני ולא מלאך, ולא שרף, ולא השליח, אני הוא ולא אחר”.
השאר תגובה