פרשת קרח – ה’ שְׁלָחַנִי  – לֹא ה’ שְׁלָחָנִי

(כח) וַיֹּאמֶר משֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה’ שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי: (כט) אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה’ שְׁלָחָנִי: (ל) וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה’ וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה’: (במדבר פרק טז)

ניתן לחשוב על  שלושה טעמים לבקשתו יוצאת הדופן הזו של משה, אביהן הרחמן והסבלן של ישראל.

הראשון, הפשוט ביותר: ‘בְּזֹאת תֵּדְעוּן’…  ‘וִידַעְתֶּם’. בליעת קרח ועדתו הכרחית על מנת להשיב לעם ישראל את ודאותו שתורת משה היא ‘תורה מן השמים’, היא תורת ה’ ולא ‘תורה מן הלב’, ‘לֹא מִלִּבִּי, כפי שעלה מדברי קרח.

השני, הקרוב לראשון, וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה’. הבליעה הכרחית על מנת להשיב לקב”ה ולתורה את כבודם שחולל[1].

השלישי, המפתיע, ‘אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם’ אודה לקרח ואומר: ‘לֹא ה’ שְׁלָחָנִי’… מִלִּבִּי! הבליעה הכרחית כדי להשיב למשה את ודאותו בנבואתו והאלוהיות של תורתו, שהתערערה על ידי קרח.

למרבית הפלא הטעם השלישי הוא הטעם שמצדד בו רש”י:

(מלכים א יח לז): אם כמות כל האדם ימותון אלה, אף אני כופר ואומר לא ה’ שלחני לדבר את התורה והמצות. (במדבר טז כט): אלא אני עשיתי הכל מדעתי, ובדין הוא חולק עלי.

רש”י לא בדה פירוש זה מלבו אלא הלך בעקבות חז”ל:

וַיֹּאמֶר משֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְהֹוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי: אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא יְהֹוָה שְׁלָחָנִי: משל למה הדבר דומה: לשושבין בתו של מלך שהיו עדותיה בידו. עמד אחד מן המסובין וקלל את השושבין, ואמר: לא היו בתולים לבתו של מלך. עמד השושבין כנגד המלך ואמר לו: אם אין אתה תובע בנפקין שלך, ואין אתה מוצא את זה והורגו בפני הכל, אף אני אומר, בוודאי שלא נמצאו בתולים לבתו של מלך. מיד אמר המלך, מוטב לי להרוג את זה, ולא יוציא השושבין שם רע על בתי.

וכך קרח נחלק על משה, ואמר, מלבו ומעצמו אמר משה כל הדברים הללו, פתח משה ואמר לפני הקב”ה, אם מתים אלו על מטותם כדרך שבני אדם מתים, והרופאין עולין, והן מבקרין אותם כדרך שכל החולים מתבקרין, אף אני כופר ואומר, לא ה’ שלחני ומלבי אמרתי[2]. (במדבר רבה פרשה יח פיסקה יב)

מדרש מאוחר מביא לנו את התמלול המלא של הדיאלוג הזה:

מיד עמד משה רבינו בתפלה לפני ה’ ואמר לפניו רבש”ע נבואה זו ששלחתנו אמת היא? אמר לו אמת [אך למשה זה לא מספיק ולכן הוא מוסיף ומבקש:] אם כמות כל האדם ימותן אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה’ שלחני. אמר לו הקב”ה למשה: כפרת בעיקר! אמר משה לפני הקב”ה: רבונו של עולם, אם בריאה יברא ה’. אמר לו הקב”ה: אני עושה רצונך. מיד רמז הקב”ה לארץ ובלעתם עד טבורם. (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) אל יתהלל עמוד 18)

ריש לקיש מנסח זאת בסגנונו החריף:

אמר רבי שמעון בן לקיש: שלשה כפרו בנבואתן, מפני פונרייה, ואילו הן, משה ואליהו ומיכה. משה אמר: אם כמות כל האדם ימותון אלה וגו’. אליהו אמר: עניני יי’ עניני וידעו העם הזה ואם לאו ואתה הסיבות לבם אחורנית. מיכה אמר: אם שוב תשוב בשלום לא דיבר יי’ בי[3]

פני משה: מפני פונרייה – מלשון ופינו את הבית, כלומר, כדי לפנות ולהסיר מְלִבָּן (!) מחשבות הרעות ושיחזיקו באמונת השם ברוך הוא. (ירושלמי סנהדרין פרק י דף כז טור ד/ה”א)

אם כן, בבקשתו זאת כופר משה רבנו בעיקר האמונה ‘תורה מן השמים’! שאותו ביסס רבנו משה בן מימון, על הפסוק הזה עצמו!

היסוד השמיני:  היות התורה מן השמים, והוא שנאמין כי כל התורה הזאת הנתונה ע”י משה רבינו ע”ה שהיא כולה מפי הגבורה, כלומר שהגיעה אליו כולה מאת ה’ יתברך בעניין שנקרא על דרך השאלה, דִּבּוּר, ואין ידוע היאך הגיע […] וכמו כן פירוש התורה המקובל ג”כ מפי הגבורה, והוא אמר לנו ונאמן בשליחותו וקיים במאמרו […] והמאמר המורה על היסוד הזה הוא מה שנאמר: וַיֹּאמֶר משֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְהֹוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי: (במדבר טז כח) (רמב”ם י”ג עיקרי האמונה [פירוש המשניות – סנהדרין פרק י])

משה מבקש וודאות שתיכפה עליו ועל עם ישראל בנס המשדד את מערכות הטבע באופן שאינו ניתן להכחשה, גם בכך שהוא יעשה על פי הזמנה מיוחדת לנוכח כל ישראל. במקום אחר מלמד המדרש שהקב”ה שאף על פי שקב”ה נענה לו הוא כלל וכלל אינו רווה נחת מהתנהלותו זו של משה ומוסיף אותה לרשימת החטאים שבעטים לא נכנס משה לארץ ישראל.[4].

אמר לו: אם לא אכנס בחיי אכנס לאחר מותי. אמר לו: לא בחייך ולא לאחר מותך. אמר לפניו: כל הכעס הזה עלי למה? אמר לו: על אשר לא קדשתם אותי. אמר לפניו: עם כל הבריות אתה מתנהג במידת רחמים שנים ושלשה פעמים שנאמר (שם לג) הן כל אלה יפעל אל פעמים ושלש עם גבר ואני עוון אחד אין אתה מוחל לי? אמר ליה הקב”ה משה הרי אתה עשית ו’ עונות ולא גליתי לך אחד מהם. בתחלה אמרת שלח נא ביד תשלח (שמות ד) שניה והצל לא הצלת (שם ה) שלישית הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם (במדבר יא) רביעית – לא ה’ שלחני (שם טז) חמישית שמעו נא המורים (שם כ) ששית והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים (שם לב) וכי אברהם יצחק ויעקב חטאים היו, שאמרת לבניהם כך?! (תנחומא ואתחנן פרק ו)

ניתן לומר שחטאו של משה כאן הוא החטאתו שתי תובנות יסודיות[5].

האחת – אין סומכין על הנס, כי הוא משענת קנה רצוץ! נס, כל נס, אינו מביא לוודאות קבועה ויציבה. מי לנו כדור המדבר שזכה לשלל נסים דרמטיים ונפל שוב ושוב, לא רק בתאוות ותלונות אלא גם בחסור אמונה. הנס אינו מביא לוודאות יציבה, האפקט שלו מתמסמס די מהר (קריעת ים סוף – המים המרים; מתן תורה – חטא העגל ושאר עלילות דור במדבר).. גם בליעת האדמה את קרח ועדתו אינה מתכון לוודאות של משה או של העם, אלא רק בעלת אפקט רגעי דרמטי המתמסמס מיד: וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמָּחֳרָת עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן… פקפוקו / כפירתו של משה בנבואתו מלמדנו שגם ‘נס’ הנבואה ואפילו ‘נבואת האספקלריא המאירה’, אינו מביאה לוודאות – משה רבנו כאן אל מול הערעור של קרח (בניגוד לרמב”ם במו”נ[6])

השנייה – כיוון ששום נס, גם לא נס ההתגלות האלוהית פנים אל פנים, אינו מעניק וודאות קבועה ויציבה, יש להתפכח מאשליית הוודאות המוחלטת!  הודאות הקבועה היא משאלת לב שאינה מציאותית. הדבר הוודאי היחיד ביחס לאדם הוא שאינו יציב וקבוע בשום דבר, ובוודאי לא במישור הרוחני. האפשרת האחת היא להכיר בכך שהתשוקה לוודאות היא לכל היותר ‘אידיאה רגולטיבית’ (כמו האמת). נכון יותר לדעתי לראות גם את הכמיהה הזו כ’תוחלת ממושכה מחלת לב’, מתסכלת ומייאשת. לשם מה לרצות דבר שאינו יתכן?! עדיף להשלים עם כך ש’אין אדם בארץ אשר יהיה ודאי ולא תתערער ודאותו’, מבפנים או מבחוץ. המסקנה הנבונה היא אם כן, ‘הזדכות’ על הרצון לוודאות לגמרי. זו יכולה להיות הכרעה פרקטית מלווה בתחושת אכזבה. זו אמרוה להיות הכרעה ערכית מלווה בתחושה של שמחה! אנו אמורים לכונן את חיינו על סמך האינטואיציה והתבונה שלנו הנתונים תדיר באינטראקציה ודיאלוג פנימיים וחיצוניים.

לסיכום: למגינת ליבם של כל מבקשי הנסים, הנס לא הביא ולא יביא עימו את המנוחה והנחלה של הוודאות. יתר על כן הוודאות לא אפשרית ולא ראויה. הספק חייב להיות כרוך בעקבה של אמונתנו בכלל ואמונתנו בתורה ונאמנותנו אליה בפרט. כי אמנם נכון ‘ד’ שלחני ולא מלבי’. התורה היא מן השמים, אך קבלת המשלוח וההתמסרות לשליחות היא ‘מלבי’.

לכך מכוון לוינס:

התלמוד שומר על המקור הנבואי והמילולי של ההתגלות, אך מדגיש ביתר שאת את קולו של מי ששומע אותו. כאילו ההתגלות היא מערכת של סימנים לפענוח על ידי השומע, ובמובן זה כבר מסורה לו. התורה אינה בשמים. היא מסורה מעתה לבני האדם. (לוינס, מעבר לפסוק, ירושלים ותל אביב תשס”ז, עמ’ 190)

האמת היא שזה לא מתחיל בתלמוד. התורה המתקבלת אצל האדם היא פירוש של ההתגלות, היא תורה שבע”פ, לכן הספק כרוך בעקבה. אין טעם להכחיש זאת וגם לא לנסות לבטל את הספק והמחלוקת, אלא לקיימה ולהתברך ממנה. ובאופן כללי, תוקפה האלוהי של התורה, צריך לנוע מקוטב העובדה של ההתגלות, לקוטב קבלתה על ידי האומה והתברכותה מתוכנה המאיר והמחיה אותה בכללה ואת כל בניה ובנותיה. בלשון אחרת, פרובוקטיבית משהו – מסמכות להשראה!

אם כן המסקנה היא שנסים לא עזרו ולא יעזרו לאמונה. הוודאות של הנס היא כמו החוויה של ההתאהבות שחולפת חיש מהר מצטמצמת ומותירה חלל גדול הפנוי לעבודה של האהבה – האמונה הבוגרת הבשלה. כמו החיים הצריכים להיברא מחדש בכל יום תמיד ולהיות ניזונים ומתפרנסים עוד ועוד, כך חיי האמונה נבראים ונחרבים, נופלים וקמים, שוב ושוב. אדם לעמל האמונה יולד!

וודאות אינה תנאי לחיים משמעותיים ולפעולה, וודאות גם אינה בהכרח תולדה של חיים שכאלה. הדוגמה שאני אוהב לכך שניתן לחיות חיים של דבקות ועשיה, גם לא מתוך  וודאות, הם דבריו האחרונים של רבן יוחנן בן זכאי. על ערש דווי מתברר שלא רק שספג התנגדות עזה להכרעתו הדרמטית להחליף את ירושלים ביבנה וחכמיה מרעיו החכמים, אלא שלו עצמו לא הייתה ואין ודאות שפעל נכון!

וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: […] יש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי – ולא אבכה? (ברכות כח/ב)

העולה מדברנו הוא שאמונה לא אמורה להישען על נס ולא על ודאות אלא על חיים ופעילות שהוודאות אינה כרוכה בהם בהכרח ובוודאי לא באופן מוחלט וסגור. אם כן מה נותן כח לחיות חיים כה קשים של עבודה מתוך תחושת משמעות ותכלית? הנה חלק מהתשובות האפשריות:

1. יש רגעים של ודאות ואולי הם נותנים כח להמשיך (כמו ברקי הנבואה של הרמב”ם בהקדמה למורה הנבוכים)
2. יש רגעים גדולים של רוממות רוח, חוויה, ריגוש, הארה וכיו”ב, והם הנותנים כח
3. יש רגעים של כמיהה וכיסופים, ערגה ותשוקה גדולה והם הנותנים כח מניע
4. השייכות לסיפור הגדול של עם ישראל היא הנותנת כח
5. הרצון להאמין מעביר אותנו על דעתנו. אהבת החינם של האמונה מקלקלת את השורה.
6. הסיפוק מחיים של אמונה ואהבה נותן כח גם אם איננו עוורים מלראות את הבעיות שבהם.
7. ההיווכחות שכל החלופות האחרות גם הן חסרות ופגומות וביחוד החלופה של הייאוש והציניות.

חתימה – בימים ההם בזמן הזה

מפעים להיווכח שגם הרב קוק כופר בנבואתו ומביע זאת בדיוק באותו הפסוק:

ואקשיב ואשמע מתוך מעמקי נשמתי, מתוך רגשי לבבי, קול אדני קורא. ואחרד חרדה גדולה, הככה ירדתי כי לנביא השקר אהיה, לאמר ד’ שלחני ולא נגלה אלי דבר אדני. ואשמע קול נשמתי הומה… (שמונה קבצים / קובץ ד / יז)

בהמשך דבריו ובמקומות נוספים, יש מענה מרתק לספקותיו שהוא נושא לדיון נוסף.

—————————————————————–

[1] ילקוט שמעוני במדבר פרק טז רמז תשנב: … כיון שאמר קרח לא משה נביא ולא אהרן כהן גדול ולא תורה נתנה מן השמים, כיון ששמע משה כך הלך אצל האלהים אמר אם אני מוותר על בזיוני ועל בזיונו של אהרן אבל על בזיונה של תורה איני מוותר שנאמר בזאת תדעון ואין זאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה אשר שם משה.

[2] המדרש ממשיך ומספר לנו שנביאים נוספים הלכו בעקבות משה: ‘זה א’ מג’ נביאים שאמרו בלשון הזה, אליהו ומיכיהו ומשה. אליהו אמר: (לו) וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר יְדוָד אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: (לז) עֲנֵנִי יְדוָד עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה יְדוָד הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית: אם אין אתה עונה אותי, אני אומר, אתה הסבות את לבם אחורנית. (לח) וַתִּפֹּל אֵשׁ יְדוָד וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה: (לט) וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ יְדוָד הוּא הָאֱלֹהִים יְדוָד הוּא הָאֱלֹהִים: (מ”א יח). וכן מיכיהו אמר לאחאב: וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ אִם שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם לֹא דִבֶּר יְדוָד בִּי וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם: (מ”א כב כח)

[3] השל”ה הקדוש בפרשת קרח, מסביר שהספק של משה אינו בחוויתון אלא באמת שלה. הוא חושש שאף הוא, כנביאי השקר,  התפתה לחשוב שהוא נביא אמת!: ויש לתמוה, איך אמר משה שחס ושלום רוצה לכפר בנבואת עצמו […] ויש לפרש דבר זה על פי סוד עמק, כי יש סוד בנביאי שקר שהתנבאו והם היו סוברים שאומרים אמת. והענין היה כי מצד חטאם שירדו לעמק הקליפה, ודבר עמהם רוח הטמאה, וטעו וסברו שהוא רוח הקדש, כי עונותם גרמו לזה. אבל נבואת משה רבנו ע”ה היתה קדושה תכלית הקדשה באספקלריא המאירה, כי לא היה שום פגם בו שיבוא חס ושלום לידי טעות. רק אמר להשם יתברך, אם לא תעשה דין, אהיה מכרח לומר גם כן ככה, כי אני טועה חס ושלום במראה הנבואה ולא ה’ שלחני חלילה:

[4] ניתן לרמוז לכך שהעונש, אינו אלא פועל יוצא טבעי והכרחי של אי אפשרותו של משה, איש הניסות וההתגלות, להסתגל להנהגה הטבעית שבארץ ישראל. על דרך השנינה (דמיתקרי ווארט): העונש הוא פועל יוצא של אי אפשרותו, כביכול, של הקב”ה לעבור להנהגה הטבעית כל זמן שמשה קיים ופוקח עליו עין…

[5] ניתן (וראוי) ללמד זכות על משה. ניתן לדרוש ולומר שתכלית נס הבליעה שביקש היתה להראות שהספקנות הצינית והמרושעת בתורה, מובילה בהכרח למות הא-ל והאדם, האמת והטוב, להיבלעותם של כל הערכים באדמה האדישה, במטריאליזם האטום. לניהיליזם. ובכך להשיב את הסדר על כנו, את החיים למסלולם הטוב.

[6] הרמב”ם סבור שנבואה היא בהכרח וודאית. הוא מוכיח זאת מניסיון העקדה. מורה הנבוכים, חלק ג, פרק כד (מהד’ שוורץ, תל אביב תשס”ג, ב, עמ’ 507): לכן רצה להודיענו שכל מה שרואה הנביא במראה הנבואה הוא אמת ודאית בעיני הנביא. בשום אופן לא יטיל ספק במשהו ממנו. דינו בעיניו כדין הדברים המציאותיים כולם המושגים בחושים או בשכל. הראיה לכך היא שהוא[אברהם] פנה לשחוט את בנו יחידו אשר אהב כמו שנצטווה, אף על פי שציווי זה היה בחלום או במראה. אילו היו הנביאים מסופקים בחלום הנבואי, או שהיה להם ספק באשר למה שהם משיגים במראה הנבואה, לא היו פונים לעשות מה שהטבעים סולדים ממנו, ונפשו[של אברהם] לא היתה נענית לעשות את המעשה רב הסכנה הזה מִסָּפֵק.

יוסף דן, בספרו ‘תולדות תורת הסוד העברית’ (כרך א–העת העתיקה, ירושלים תשס”ט) עמ’76 סבור אף הוא כך: היסוד החשוב ביותר בנוכחות אלוקית זו בתפיסה המקראית הוא ההעדר הגמור של ספק ביעילותה ובשלמותה של התקשורת בין הא-ל לבין האדם. דברו של הא-ל אל העם בין במישרין ובין באמצעות שליח כולל מסר בהיר ומובן… איננו מוצאים בעשרות ובמאות הדוגמאות המקראיות מקרים של אי הבנה או של ריבוי פנים בדברו של הא-ל המונע מן האדם להבין את הדברים בדיוקם… הנחת היסוד של תהליכי ההתגלות והנבואה היא שהמסר הא-לוקי צלול הוא וחד משמעי ואין המקבלים מתקשים כלל לרדת לסוף דעתו של הבורא.