להאמין באמונה או לא’ זו השאלה!

זוהי גירסה חדשה (ולאו דווקא מוצלחת יותר) של מאמר שהעלתי לבלוג בפרשת שלח תשע”ח

אע”פ שאמר הקב”ה למשה: שלח לך אנשים, לא הייתה מן הקב”ה שילכו! למה? שכבר אמר להם הקב”ה שבחה של ארץ ישראל, שנאמר: כי ה’ אלוהיך מביאך אל ארץ טובה(דברים ח). והם אמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ (דברים א)? אלא שלא האמינו בתורתו.
רבי יהושע אומר: משל למה היו ישראל דומין, למלך שזמן לבנו אשה נאה בת טובים ועשירה שאין כמותה בעולם, אמר ליה המלך: זמנתי לך אשה נאה בת טובים ועשירה שאין כמותה בעולם, אמר לו הבן: אלך ואראה אותה, שלא היה מאמין באביו, מיד הוקשה הדבר והרע לאביו, אמר אביו, מה אעשה? אם אומר לו איני מראה אותה לך עכשיו, הוא אומר כעורה היא, לפיכך לא רצה להראותה, לסוף אמר ליה: ראה אותה ותדע שלא כזבתי לך, ובשביל שלא האמנת בי, קונם שאין אתה רואה אותה בביתך, אלא לבנך אני נותנה. (תנחומא (ורשא) פרשת שלח סימן ה)

הגיוני שאבא וכל שכן המלך בוחר לבנו את רעייתו. אמנם סירובו לבקשת הבן לראות את רעייתו המעותדת, מוזר שלא לומר מופרך! מה טבעי יותר מרצונו של הבן לראות את זו שנבחרה להיות בחירת ליבו?! אם כך, למה האבא כועס עליו כל כך? מודע הוא רואה בכך חוסר אמון וכפיות תודה? והעיקר מדוע הוא מעניש אותו בעונש כל כך חמור?! זה נשמע לא הגיוני ולא הגון.

אכן הבן ‘אינו מאמין’ באביו, אך לא במובן הפשוט של המילה. ברור שהבן אינו חושד שאביו האוהב והאהוב משקר לו ומנסה להפילו בפח. האב-המלך הוא מושא האמונה של הבן. חוסר האמונה של הבן, הוא חוסר האמונה שלו באמונתו. הפחד מהערפל של האמונה הוא העומד ביסוד סירובו להנשא על דעת אביו (אמונתו). הוא תובע להינשא על סמך מראית עיניו, כלומר, על סמך שיקול דעת רציונלי וריאלי, מפוכח וביקורתי, ועל סמך ידיעה ובחירה חופשית. הוא אינו מוכן לתת אמון בהשראה של הסוד והפלא של האמונה ולהתמסר אליה. הוא אדם בוגר, לא תמים, אלא רפלקטיבי וביקורתי. הוא חייב להאיר את האמונה באור הבהיר של הרציונליות והריאליזם ולבחון אותה בחון היטב.

בדרך כלל זוהי מדיניות נבונה, אבל רק בדרך כלל. יש ואנו נקראים להאמין במובן הרדיקלי, להכריע, לכרות ברית ולהתמסר כליל מתוך אמון באמונתו ובאהבתנו. כך הוא ביחס לבניין הבית המשפחתי של איש ואישה, וכך ביחס לארץ ולעם המסגרת בנין הבית הלאומי של עם ישראל בארץ ישראל. הכרעה זו, אינה מסקנה המתחייבת מתוך שיקול דעת, היא אינה סכום של פרמטרים, וגם לא תוצאה של שקלול מתוחכם שלהם. המחשבה שזו אמורה להיות הכרעה ‘רגילה’ מצמיתה ומסרסת.

לא במקרה נמשלת ארץ ישראל במדרש לאישה, ולא לנחלה, אחוזה, ארמון וכיו”ב. ‘ארץ ישראל אינה קנין חיצוני’ כמו שאשה אינה קנין חיצוני, אלא קנין פנימי – כריתת ברית וכינון האינטימיות. ארץ ישראל היא הרעייה, היא הבית, היא הביתיות. כך גם באשר לעם ישראל, האומה, האמא, הרעייה. בהמשך דברי אצמד להקשר המדבר על ארץ ישראל, אך הדברים אמורים גם על היחס לעם ישראל ואופן כינונו, תחזוקו ושכלולו של הבית הלאומי וגם האישי שלנו!)

ההגיון בכך (למי שעדיין מחפש אותו) הוא שעצם האהבה ועצם האמונה, אינם מסקנה מתחיבת של לימוד והבנה, אלא חסד והשראה (שבעקבות הלימוד או גם לפניו), היכולים להתגלות גם כאינטואיציה עמוקה, כוודאות פנימית, גם אם מעורפלת ועמומה. עיקר האמונה היא הפתיחות והקשב לניגון הפנימי העז והעדין הזה. הפעימה הבאה של האמונה היא המכרעת – הנכונות לקבל את ההתגלות הזו והאומץ ולעצב את חיינו על פיה. ההכרעה להאמין לאמונה, אינה בחירה או העדפה של דרך אחת על פני אחרת. היא דומה יותר ליצירה של הדרך. האדם המכונן את אמונתו יוצר את הדרך תוך כדי התקדמותו, כפי שהנהר יוצר את האפיק תוך כדי זרימתו, ואינו בוחר באחד מכמה אפיקים הקיימים לפניו. האמונה באמונה, האמונה באהבה, היא ההליכה על זה בלי חשבונות רבים ומיותרים. ‘לך לך .. אל המקום אשר אראך’; ‘זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה’.

המדרש מלמד אותנו פרק בהלכות ארץ ישראל ולא פחות מכך פרק בהלכות שידוכים… תופעת הרווקות המאוחרת היא בין השאר תולדת מודעות היתר והרצון ללבנות את הבית על אדני ההתרשמות האישית הנוקבת והמדויקת. החטא היסודי של האדם הוא ה’אנא אמלוך’ – הרצון של השכל לשלוט למשטר ולמשמע את חיינו באופן בלעדי ומוחלט. ההיבריס הזה הוא תולדת ה’אין עוד מלבדי’, תולדת האימננטיות הסגורה והאטומה. אין צריך לומר ששורשו של החטא הזה הינו צלם אלוהים שבאדם, כשרון המלכות שלו המתגלה בחוכמתו ותבונתו, בחסדו ובגבורתו. מי שאינו מאמין באהבתו או באמונתו, ומבקש ‘לראותה’ ב’עינים’, (כחוויה או כהוכחה) עלול למצוא את עצמו חי מחוץ לבית החיים, ‘רווק’ נצחי שהסבריו המעמיקים והמשכנעים לרווקותו, הם הם מכונניה ומנציחיה…

אמונה היא בטחון בד’, והיא היא הבטחון של האדם בעצמו, באינטואיציות העמוקות שלו, בכיסופים ובגעגועים שלו, וגבורתו להגשימם גם אל מול מציאות חיצונית מתנכרת וסותרת. האמונה היא האמון באמת הנוקבת של ‘חוש’ האמונה, וביכולת ולעתים גם בהכרח לבנות את החיים עליה ומתוכה. החשבונות הרבים יבואו אחר כך. הם שייכים לתהליך הארוך של העבודה של המימוש, הפיתוח והשכלול של האמונה והאהבה. ללא התאהבות (חווית האמונה; הגרעין המיסטי; הרליגיוזיות העמוקה), אין שורש לעץ חיי האהבה, אך ללא עבודת האהבה המתמדת (הווית האמונה, חיים של דעת אלוקים ועבודתו, של קדושה ומוסריות) אין קיום וממילא גם לא משמעות להתאהבות.

הבעיה עם ההיבריס אינה הבעיה המוסרית אלא הכשל התבוני הריאלי. האדם הוא כאלוהים, אך אינו אלהים. חופש הרצון שלו וחופש הבחירה שלו מוגבלים, שלא לדבר על יכולתו לממשם… את החלל שפוער החיסרון הזה של האדם ממלאים האומץ להאמין, התעוזה להחליט ולהכריע לכרות ברית, והגבורה להתמסר לפיתוחה ולשכלולה.

הארץ המובטחת אולי אינה הכי יפה, והיא גם לא ממש ריקה ויש לומר בכנות שמאוד לא פשוט יהיה להיאחז בה וליישבה. זה פשוט וברור. השאלה היא מה הלאה? כאן על החזון לטשטש את המציאות, ועל האמונה לערפל את הנתון הניצח לכאורה של האמת האובייקטיבית הריאלית העכשוית, ומתוך כך, לקום, ללכת חלוצים לפני המחנה ולהעפיל אל ההר ולהשפיל אל העמק.

האב הוא העבר, המסורת, אך גם הא-ל. האמון בה ובו הוא הנכונות לקבל מהם את מה ש’הם ראו’ ולגזור את הכרעותינו הראשוניות והיסודיות מתוך קשב עמוק להשראה. יש רגעים בחיים האישיים וגם בחיי אומה שבדרך האמצע המאוזנת והמושכלת הולכים רק חמורים! לקפיצה הנחשונית, להעפלה החלוצית, לאקסטזה של האוטופיה ולשטף המהפכה הרדיקלית, יש מחיר, מחיר כבד, אישי וציבורי, אבל יש כאמור רגעים ש’נשמות מעולם התהו’ אמרות להוביל ולא נשמות של ‘תיקון’. הצער על המחיר, מובן ומוצדק, הגינוי של החלוציות המהפכנית, מגונה!

הנה דברים של הרב קוק המתייחסים לכך:
יֵשׁ רוּחַ מְמֻזָּג שֶׁמִּתְעָרֵב יָפֶה עִם הָעוֹלָם וְהַחַיִּים, עִם סִדְרֵי הַמַּעֲשִׂים וְהַנְהָגוֹת הַמִּדּוֹת, אֵינֶנּוּ נִכָּר כָּל-כָּךְ בִּפְעֻלָּתוֹ לְעַצְמוֹ, אֲבָל הוּא מְגַלֶּה אֶת כּחוֹ הַנָּאֶה וְהַמְסֻדָּר בְּכָל עֵת שֶׁיַּגִּיעַ הַדָּבָר לִידֵי תַּלְמוּד וְלִידֵי מַעֲשֶׂה […] אָמְנָם יֵשׁ רוּחַ-סַעַר, שֶׁאֵינוֹ מִתְקַשֵּׁר עִם הָרוּחַ הַמְמֻזָּג, פּוֹרֵץ הוּא גְּדָרִים וְאֵינוֹ מְחַכֶּה לַסִּדּוּר הָעוֹלָמִי שֶׁיְּבֻסַּס, לְסִדְרֵי-הַחַיִּים וְתֵאוּרֵיהֶם שֶׁיִּתְאַחֲדוּ בְּמֶזֶג הַקּדֶשׁ וְהַטּוֹב, וּמִגָּבוֹהַּ יִדְאֶה עַד עָמְקֵי תַּחְתִּית בְּלֹא סִדּוּר. אֲבָל אוֹתוֹ הַיּשֶׁר הָעֶלְיוֹן, הָאוֹר הַמָּתוֹק הַמְתֻקָּן וְהַמְקֻבָּל, מֵימֵי הַשִּׁלֹחַ הַהלְכִים לְאַט, זֶה יֶחְסַר לוֹ. לְצרֶךְ שָׁעָה, לְעֵת מִלְחָמָה יֵשׁ שֶׁרוּחַ זֶה נָחוּץ הוּא, אֲבָל אִם יִרְצֶה לְהִקָּבַע לְסֵדֶר חַיִּים קְבוּעִים לֹא יֵרָצֶה. בְּיִשְׂרָאֵל יִגָּלֶה רַק בְּצוּרָה שֶׁל סַעַד לְעֵת רָעָה, לְבִצּוּר חַיִל בְּעֵת זַעַם לְעֵת קְרָב וּמִלְחָמָה, וְהִיא בָּאָה לְתִקּוּנָהּ הַשָּׁלֵם כְּשֶׁהִיא מִתְחַזֶּקֶת וּמִשְׁתָּרֶשֶׁת בַּיַּהֲדוּת הָעַתִּיקָה תּוֹרַת הַפְּרוּשִׁים, לְכָל גָּדְלָהּ, אָרְכָּהּ, עָמְקָהּ וְרָחְבָּהּ, […] (אורות / ישראל ותחיתו כד; ש”ק ה קכט)

העונש של האב במשל מתבהר בנמשל. דור המדבר עשה את שלו ביציאה ממצרים אל המדבר וב’נעשה ונשמע’ בהר סיני. הוא פשוט לא יכול היה להיות הדור הנכנס לארץ, נלחם עליה ומיישבה. לא הייתה לו האמונה בעצמו ובמשימה הקשה. שליחת המרגלים אינה אשמה וגוויעתו במדבר אינה עונש, אלא ביטוי לכך. דור המדבר של ימינו, שלומי אמוני ישראל והבורגנים שבו, לא היו מסוגלים לחולל את המהפכה הציונית ולכן נשארו בגלות. זה אינו עונש וגם לא אשמה. זה פשוט מה שזה.

ואיפה אנחנו היום? האם הגיע העת של ‘דרך האמצע’ של האמונה הרפלקטיבית והביקורתית, של החשבונות ושיקול הדעת וכך הלאה? ובכן, כך חשבנו עד לפני שנתיים, אלא שהמציאות באה וטפחה על פנינו פעם אחר פעם. ולאידך גיסא, האם נכון ואפשר להאבק על הארץ ולב העם באמונה רדיקלית שכזו? מחד, הרפלקטיביות והבקורת הרציונלית הריאליסטית והמוסרית כפויה עלינו הר כגיגית וטוב שכך. יחד עם זאת ללא הפעימה הראשונית של האמונה אין לחיים את חומר הגלם ולא את האנרגיה לעיצובם. ללא אמונה, אין מה לעבד לעדן לדייק ולשכלל. דומני שאנו קרואים למדרגה הגבוהה ביותר של האמונה, לא התמימות הילדית של ‘נעשה ונשמע’. לא ה’חכמה’ – הביקורתית והמפרקת. אלא ‘התמימות השניה’ או שמא ‘החכמה השניה’ של אחרי ‘הדור קיבלוה בימי אחשוורוש’, היודעת לשלב את סוד האמונה עם האור של התגלותה. אורות דתהו בכלים דתיקון.

לסיום, הנה דבריו של הרב קוק על ארץ ישראל ושני סיפורים שמקורם באותו בית מדרש:
אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּה דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקַת קִיּוּמָהּ הַחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר-חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלּוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ. וּמִתּוֹךְ כָּךְ אִי-אֶפְשָׁר לַעֲמד עַל הַתּכֶן שֶׁל סְגֻלַּת קְדֻשַּׁת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, וּלְהוֹצִיא לַפּעַל אֶת עמֶק חִבָּתָהּ, בְּשׁוּם הַשְׂכָּלָה רַצְיוֹנָלִית אֱנוֹשִׁית, כִּי-אִם בְּרוּחַ ד’ אֲשֶׁר עַל הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ, בַּהַטְבָּעָה הַטִּבְעִית הָרוּחָנִית אֲשֶׁר בְּנִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא שֶׁשּׁוֹלַחַת אֶת קַוֶּיהָ בִּצְבָעִים טִבְעִיִּים בְּכָל הָאֳרָחוֹת שֶׁל הַהַרְגָּשָׁה הַבְּרִיאָה, וּמַזְרַחַת הִיא אֶת זְרִיחָתָהּ הָעֶלְיוֹנָה עַל-פִּי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁל רוּחַ הַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה, הַמְמַלֵּאת חַיִּים וְנעַם עֶלְיוֹן אֶת לְבַב קְדוֹשֵׁי הָרַעְיוֹן וַעֲמֻקֵּי הַמַּחֲשָׁבָה הַיִּשְׂרְאֵלִית. (הראי”ה קוק, אורות ¬ ארץ-ישראל א)

עַל-יְדֵי הִתְרַחֲקוּת מֵהַכָּרַת הָרָזִים בָּאָה הַהַכָּרָה שֶׁל קְדֻשַּׁת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל בְּצוּרָה מְטֻשְׁטֶשֶׁת. עַל-יְדֵי הַהִתְנַכְּרוּת אֶל סוֹד ד’ נַעֲשׂוֹת הַסְּגֻלּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁל עמֶק הַחַיִּים הָאֱלֹהִיִּים לִדְבָרִים טְפֵלִים שֶׁאֵינָם נִכְנָסִים בְּעמֶק הַנְּשָׁמָה, וּמִמֵּילָא יֶחְסַר הַכּחַ הַיּוֹתֵר אַדִּיר בְּנִשְׁמַת הָאֻמָּה וְהַיָּחִיד, וְהַגָּלוּת מוֹצֵאת הִיא חֵן מִצַּד עַצְמוּתָהּ; כִּי לַמַּשִּׂיג רַק אֶת הַשֶּׁטַח הַגָּלוּי לֹא יֶחְסַר שׁוּם דָּבָר יְסוֹדִי בְּחֶסְרוֹן הָאָרֶץ וְהַמַּמְלָכָה וְכָל תָּכְנֵי הָאֻמָּה בְּבִנְיָנָהּ. יְסוֹד צְפִיַּת הַיְשׁוּעָה הוּא אֶצְלוֹ כְּמוֹ עָנָף צְדָדִי שֶׁאֵינֶנּוּ יָכוֹל לְהִתְקַשֵּׁר עִם עמֶק הַכָּרַת הַיַּהֲדוּת, וְזֶה בְּעַצְמוֹ הוּא הַדָּבָר הַמֵּעִיד עַל חֶסְרוֹן-הַהֲבָנָה שֶׁיֵּשׁ בְּשִׁטָּה מְעַטַּת-הַלְּשַׁד כָּזאת. לֹא שׁוֹלְלִים אֲנַחְנוּ כָּל מִין צִיּוּר וַהֲבָנָה הַמְיֻסָּד עַל יַשְׁרוּת וְרִגְשֵׁי דֵּעָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם בְּאֵיזוֹ צוּרָה שֶׁהִיא, רַק אֶת אוֹתוֹ הַצַּד שֶׁשִּׁטָּה כָּזאת תַּחְפּץ לִשְׁלֹל אֶת הָרָזִים וְאֶת הַשְׁפָּעָתָם הַגְּדוֹלָה עַל רוּחַ הָאֻמָּה, כִּי זֶהוּ אָסוֹן שֶׁאָנוּ חַיָּבִים לִלְחֹם אִתּוֹ, בְּעֵצָה וּבִתְבוּנָה, בִּקְדֻשָּׁה וּבִגְבוּרָה. (הראי”ה קוק / אורות ­ ארץ-ישראל ב)

הגיע יהודי מארץ ישראל, והוריק לשון הרע בפני הנצי”ב על הארץ ויושביה. הנצי”ב התרגז מאוד ואמר לו: אתה מהנשמות של המרגלים. אמר לו: אני נשבע שאני אומר אמת. אמר לו הנצי”ב: גם המרגלים אמרו אמת. (הרצי”ה, מתוך התורה הגואלת ב פרשת שלח – כ”ו סיון התשל”ז)

פעם ביקרה בארץ קבוצת יהודים מפולין, אנשי כלכלה ומסחר, ולפני יציאתם-שובם נפגשו עם מרן הרב זצ”ל. על שאלתו של הרב מדוע לא יעלו ארצה ובכספם יבססו כאן את מצבם, ואף יסייעו לאחרים בתעסוקה ? השיבו לו אנשי העסקים שהם כבר חישבו חשבונות וכו’ ונתברר להם לפי חשבונם שאין א”י יכולה לתת להם אותם רווחים שיש להם עכשיו בחו”ל. הגיב הרב ואמר: אבותינו הקדומים, לפני כניסתם לא”י היתה להם מלחמה עם סיחון מלך-חשבון והם התגברו עליו ונצחו אותו, וזה בא ללמדנו שבדרך לא”י צריכים להתגבר על כל החשבונות, וגם אם החשבון הנראה לעין, מטה את הדעת להעדיף את הישיבה בחו”ל, צריכים לדעת שא”י היא למעלה מהחשבונות הרגילים של בני האדם. (רב נריה, מועדי הראיה פרק י)

ולסיום ממש, דברי אהבה של הרב קוק לארץ ישראל:
הבדל עצום ונשגב בין תורת א”י לתורת חו”ל. בא”י שפע רוח הקדש מתפרץ לחול על כל ת”ח שמבקש ללמוד תורה לשמה, וק”ו על קיבוץ של ת”ח, והרוח הכללי, השופע בנועם והולך ומתפשט, הוא הרודד את הפרטים, הוא המרחיב את ההלכות, הכל מלמעלה למטה. מה שא”כ בחו”ל. […] והלואי שנזכה אחרי כל ההפלגות כולן, מצדנו, להביע אף חלק אחד מרבבה מחמדת ארץ חמדה ומהדרת אור תורתה ועלוי אור חכמתה ורוח הקדש המתנוסס בקרבה. […] זה המין של האור והעדן של הקדושה הנמצא בא”י לת”ח מבקשי ד’, איננו נמצא כלל בחו”ל. ואנכי הנני בזה יודע ועד, כפי קטני. (אגרות הראיה א צו)