Print Friendly, PDF & Email

התגלות וודאות,  אמונה ואהבה

ינוקא וקשישא משוחחים על ההתגלות

ינוקא: ההתגלות מהי? וכיצד היא מן האפשר? ואף זאת: הטובה היא אם רעה?

קשישא: התגלות היא מפגש עם מה שהיה נסתר מאיתנו. לעתים באה ההתגלות על גבי עמל ויגיעה ולעתים היא באה כחסד ומתנה. עצם ההתגלות היא ארוע, התרחשות שאפשר לדמותו ל’הסטת פרגוד חוצץ’, ‘נפילת מחיצה’, ‘פתיחת הלב’, ‘היפוך הלב’, ‘הסרת עורלה’ וכו’. ההתגלות במילואה, כוללת שינוי העובר על ה’אני’ המביא למפגש ישיר עם ‘אתה’ (מיהו זה ואיזהוא?) ויוצר מרחב של הקשבה וקבלה של תוכן (מונולוגי או דיאלוגי). אפשר לדבר על מודל של ארוח ושל התארחות. ארוח – אורח מתדפק על דלתי לבבנו ונכנס אל בית לבנו וממלא את געגוענו. התארחות – לאחר מסע ארוך, אנחנו מתדפקים על שער המקדש והוא נפתח לפנינו ואנו נכנסים פנימה ומתקבלים על ידי ‘בעל הבית’ המאיר אלינו פנים. התוכן המתגלה יכול להיות, אמת, טוב, יפה, או גם אופק חדש הנפתח בפנינו. התוצאה של ההתגלות הינה עמוקה וכללית, הרבה מעבר לתוכן שהתגלה.

ינוקא: נאים הדברים, אך אשמח מאוד אם תגלה לי את סוד ההתגלות האלוקית.

קשישא: כל מה שאמרתי קודם תקף גם ביחס להתגלות האלוקית שהיא המפגש עם אלוקים הנסתר מאיתנו. מפגש שבו אלוקים מתגלה אלינו ומגלה לנו מסודותיו.

ינוקא: עם למה כוונתך ב’אלוקים מתגלה אלינו ומגלה לנו’? איך זה יכול להיות שהא”ס יתגלה אל תודעת האדם המוגבלת, איך יכול להיות שאור א”ס יכנס לכלים סופיים?  איך זה יכול להיות שהאדם בכליו המצומצמים יקבל את פני אלוקים המתגלים אליו ויקשיב ויבין את דברו וציוויו?

קשישא: שאלת האפשרות של ההתגלות היא ‘ברווז מטאפיזי’. ממאי נפשך? אם אין אלוהים (חלילה) השאלה אינה ‘מתחילה’. אם יש אלוהים, מה הבעיה של מי שברא את העולם והאדם לצמצם את אורו ולהתגלות אל האדם, כך שיכול להכיל את האור? יתרה מזאת, למעשה הוא מתגלה אליו כל הזמן. הבריאה כולה היא התגלות אלוקית. אלוקים מתגלה מכל עבריה, בכלים מכלים שונים, בשפות רבות ושונות. יתרה מזאת, האדם עצמו הוא התגלות אלוקית. לא פחות ממה שהתורה היא מן השמים, כך האדם הוא מן השמים. ההתגלות האלוקית לאדם היא לפיכך התגלות של חשיפה של האמת העצמית של אנושיותו וחייו.

ינוקא: אני מקבל, ובכל זאת, כל זה פשוט כשמדובר על אלוקים פרסונלי, אלוקים כסוביקט כאישיות שלו ניתן לייחס פניה אישית וישירה לאדם, אוהבת-מחבקת, מילולית-מדריכה-מצוה? אבל איך אפשר להלום זאת כשמדובר על אלוקים אימפרסונלי, ה’א”ס’, ה’אחד’, ה’מוחלט’ ‘השלם’ וכו’, שבהגדרה, אי אפשר ליחס לו פניה אישית מכוונת?

קשישא: כבר לִמדונו המקובלים הראשונים ששלמותו של הא”ס, כוללת את כל אפשרויות ההתגלות, גם האישית. הא”ס ה”ה מתגלה אל האדם בלבושים שונים. בים סוף, כבחור. בסיני, כזקן. לעתים בקול דברים ללא כל תמונה. לעתים אף בקול הדממה הדקה וגם דוד האוהב ומשתוקק לרעייתו…


מספק לוודאות

ינוקא: אני נאלץ לקבל את דבריך, אך עדיין נותר לי קושי גדול באשר לאדם ה’זוכה’ להתגלות. כיצד ידע הוא בוודאות שאכן חוה התגלות ולא היה זה תעתוע פסיכולוגי או הזיה ‘כימית’ וכיו”ב? החוויה העזה, הלא אינה ערובה לאמיתתה. הוודאות, כידוע, אינה קריטריון לאמת.

קשישא: כמדומני שריה”ל והרמב”ם שאלו שאלה זו. שניהם ראו את מעמד הר סיני, כמענה (אלוקי [!]) לספק הכרוך בהתגלות. ההבדל ביניהם הוא גם בעובדת – מה התרחש במעמד הר סיני, וגם בהערכתן. הבדל שהוא משקף את ההבדל הכללי בינהם וההבדל בהבנתם את הנבואה (שלא זה המקום להנהירו).

לריה”ל, התנאי ההכרחי לוודאות של ההתגלות, היא אופיה הנסי האלוהי המובהק והבלתי ניתן להכחשה. הנסיות במעמד הר סיני באה בשני מעגלים. מעגל החיצוני – הקולות והמראות. המעגל הפנימי – הנבואה עצמה. שני המעגלים ענו על הדרישה, לשניהם יתכן רק המקור האלוקי. אבל ריה”ל לא מתספק בכך ומוסיף שני תנאים מחמירים: 1. הישירות – ההתגלות נחוותה ישירות על ידי עם ישראל יחד עם משה ולא נמסרה לו ממנו. 2. הפומביות – היה זה ארוע שהתרחש ברשות הרבים, ארוע של התנבאות משותפת של עם שלם. כשם שכולם שמעו וראו את הקולות והמראות, כך כולם שמעו את עשרת הדיברות. הפומביות של ההתנבאות מניסה מעל ההתגלות את ספק התעתוע וההזיה הרובצים לפתחה של התגלות אישית. 3. הספקנות והבקורתיות –  ההתגלות הזו עברה בחינה מחמירה של קבוצה אנושית חכמה ונבונה ספקנית וחשדנית שלא עושה הנחות לאף אחד! אם כן התגלות ניסית, ישירה, פומבית, שזוקקה וצורפה בכור המצרף של תבונה ביקורתית וספקנית, היא ורק היא וודאית!

דעת הרמב”ם מתחוורת דווקא מתוך כך שהוא לא תבע את תביעותיו המחמירות של ריה”ל. הוא אינו רואה בנסיות בסיס לוודאות, אדרבא, בסיס לספק. הוא אינו מתנה את הוודאות וחווית נבואה ישירה (אלא מסתפק בראייתה כ’עדות’. הפומביות והספקנות, הם אלה המכוננים את העדות הנאמנה. עם ישראל כולו נוכח במעמד, רואה ושומע את נבואת משה, וגם אם הוא נוטל חלק מסוים בהתנבאות (וזו שאלה סבוכה הנידונת ולאוו דווקא מתבהרת במו”נ חלק ב פרק לד), בוודאי שהוא אינו שותף מלא ושְוֶה מעלה (לא בכמות ובעיקר לא באיכות) לנבואת משה (כנגזרת של תפיסת הנבואה כראויה רק לחכם גבור ענו ועשיר וכו’). אם כן, הוודאות של עם ישראל בהתגלות במעמד הר סיני, היא הוודאות של ‘עדות ראיה’.

כל זה אינו נותן מענה לשאלת מקור הוודאות של הנביא עצמו! תשובתו של הרמב”ם היא שההתגלות, הנבואה, היא אווידנטית (זהו אחד משני לקחי העקדה של הרמב”ם. מו”נ חלק ג’ פרק כד). ההתגלות מביאה את וודאותה עימה, כאור השמש בצהרים, כאור התבונה הצלולה, ושמא כעצם חווית החיים של האדם החי. ההתגלות אינה זקוקה לשום ערבות (גם לא לנסיות!) כי אז, הלא ‘ערבך ערבא צריכא ליה’…. כל הספקנות והבקורתיות מתפוגגים לחלוטין בבהירות של הנבואה. ההתגלות מניסה את כל צללי הספק – עד שיפוח היום ונסו הצללים.[i]

הוודאות של ההתגלות היא איפה הנסיות המוחלטת שלה, אליבא דריה”ל, ואורה הבהיר של התגלות עצמה, אליבא דהרמב”ם.

ריה”ל והרמב”ם עונים גם על השאלה המתבקשת ביחס לאמונת ‘תורה מן השמים’: מה איתנו שלא היינו נוכחים במעמד הר סיני? תשובת שניהם היא נאמנות המסורת. אצל ריה”ל, זו נאמנות המסורת של חווית ההתגלות, שהיא כחוויה עצמה. אצל הרמב”ם זו נאמנות המסורת של עדות הראיה.


ההתגלות ואנחנו

ינוקא: אני מקבל למרות שלבי לא שקט. אשאל מכיוון אחר. מה הוא עצם ההתגלות שבלעדיו לא תהיה זו התגלות. החוויה של היפתחות? ה’אתה’ המתגלה אלינו ומאיר אלינו פניו, החוויה של ההתגלות, הנוכחות והאינטימיות, האהבה והיראה? או התוכן המתגלה אלינו באופן מילולי או לא מילולי? האם חווית המפגש חייבת להיות עם אישיות שמחוצה לנו? האם אי אפשר שהיא תהיה עם אור וקול וצבע, עם השגות והדרכות? האם אי אפשר שהיא תהיה חוויה של נביעה של כל אלה מפנימיותנו?  האם אי אפשר שהיא תהיה התגלות של נשמתנו – עצמיותנו האלוקית אלינו?

קשישא: אלה שאלות נכבדות. אין לי תשובה ברורה להן. הבה אעלה לפניך כמה מחשבות ואתה תצטרך לקושש לך את שייטב להדליק את אישך.

התגלות היא בהירות היא ודאות היא אמונה ונאמנות היא אהבה והתמסרות. האם כל בהירות וודאות היא התגלות? כלומר התגלות אלוהית? כן! האם זה לא אומר שאנחנו מבורכים בהתגלויות רבות ומגוונות בכל מישורי החיים? אכן כן!

האם כל ההתגלויות הן נבואה? כן ולא. מדרגות בנבואה וברוח הקודש ובהשראה. אך זה ענין של יותר ופחות שהרי אף החלום הוא אחד מששים מנבואה… ולכל מדרגה רמת הבהירות והמפורשות והמשקל שלה וכו’. מהחלום דרך התבונה ועד מעלות רוח הקדש והאמונה זהו ציר אחד של שפע אלוקי ושל סולם עליה אנושי.

כשהרב מדבר על נבואה הבאה לאדם מפנימיותו הרי הוא מכשיר את ההתגלות של הנביעה (לעומת זו של ההשראה) ואת זו שהיא רק ‘חצי אישית’ (כלומר מתרחשת לאישיות מסוימת אך לא מעוצבת כמפגש עם אישיות ‘אחרת’) וכשהוא רואה בכל מחשבה חדשה מלאך שהתדפק ונכנס אל תודעתנו הרי הוא רואה בכל פעימה של חיים התגלות… אף אנו נחרה נחזיק אחריו ונאמר שההתגלות יכולה לבוא מכל עבר, והיא האור הישר שלעומת האור החוזר של הבד”ד.

ראית השופט הגבור המתמלא רוח גבורה ממרום להושיע את ישראל, כמדרגה של נבואה, מחדשת שההתגלות אינה חייבת להיות מילולית, אלא הינה גם ובעיקר חיונית. הקול מהדהד את החיים והדיבור מנהיר את הקול אבל כל אלה אינם ההתגלות עצמה אלא פירושיה וביאוריה. התורה שבכתב ובע”פ ולא ‘התורה’, ‘החמדה הגנוזה’…


ההתגלות של רוזנצוייג כאבן בוחן

את הוודאות שממקור המסורת אפשר להבין באופן טכני – במובן של האמינות של מערכת הקבלה והמסירה הישראלית. ובאופן פנימי  יותר – השייכות ההוויתית הטבעית של בן ובת ישראל לבית ישראל שמעמד הר סיני הוא יסודו, לעץ החיים הישראלי שחיותו באה לו משורשו – התורה מן השמים. הבנה זו של ריה”ל באימרתו: ‘המסורת שהיא ראיית העינים’, היא על פי אהוד נאמן בספרו ‘אומר ואש’ הנבתו של רוזנצוויג.

בעקבות רוזנצווייג, חושף אהוד נאמן את הבעייתיות של התגלות האישית: 1. סובייקטיביות – ואכן רואה מתייג את ההתגלות האישית כאנושית כללית, כנוצרית ולא כיהודית. 2. אקסלוסיביות – רוב האנשים הלא אינם זוכים להתגלות אישית של קריאה בשם אוהבת ומייחדת. תשובתו היא השיבה אל המסורת, אל היהודיות שבעצם הלידה לבית ישראל, שבדופק ליבה הטבעי מהדהדת ההתגלות של אלוקים לעם ישראל ממעמד הר סיני ועד היום.


באופן אישי

לעניות דעתי, דרך המלך לאמונה בתורה מן השמיים, היום, היא החוויה הממשית של ההתגלות שהיתה בהר סיני ועתה היא מזומנת וזמינה לנו בלימוד התורה. לא מן ההתגלות אנו מגיעים לאמונה בשמימיותה של התורה אלא מן התורה אנו באים אל ההתגלות, מן האור הקורן ממנה מאיר ומחמם מלבב ומיטיב. לימוד התורה הוא המחולל את ההשראה וההתגלות וההארה.

יתר על כך, אני אישית חי בחוויה של התגלות מתמדת עשירה ומגוונת בכמות ואיכות. עיקרה מתרחשת בלימוד התורה בכלל ובלימודה בחברותא ובחבורה בפרט. התפלה אף היא מרחב של התגלות גם לעתים רחוקות יותר וכמובן גם גמילות החסד שאני עושה בכלל ובגופי ונפשי בפרט. לאחר התורה, התפילה וגמילות החסדים, באה הרעות והידידות, השיח והדיבור. לאחריהם באות הספרות והשירה וההגות כמקור איתן של התגלות. ולאחריהם המוזיקה והטבע למופעיו השונים, ובעצם כל דבר ומקום וזמן ואדם הם פתח ושער להתגלות. וברקע לעתים בעוצמה גדולה ודומיננטית ולעתים בצליל שקט ההתגלות המתמדת שבשיבת ציון, קיבוץ הגלויות, בנין הארץ הנשמה, לבלוב התורה וצמיחת קרן ישועת ישראל. על כך נאמר אין לך קץ מגולה מזה ואין לך התגלות נאה מזו!

יהיה מי שיאמר שההתגלות שאני מדבר עליה, מתברך בה, מתלבב עליה, מודה עליה, היא ‘התגלות זוטא’ ולא ‘התגלות רבא’, ויהיה מי שיאמר, בחינת ‘אליל’ ולא ‘אל’. אני מודה בעובדות אך לא באשמה. התגלות היא התגלות. קטנה או גדולה. החיים המפכים חרישית באזובי הקיר הם הם החיים המפעמים בארז שבלבנון. אם החלום הוא אחד מששים מנבואה, החיים בכללם וכל פרטיהם, והתודעה לכל גווניה, על אחת כמה וכמה.

יתר על כן, הבריאה היא מן השמים, התורה היא מן השמים והאדם הוא מן שמי השמים והתגלות נשמתו אליו, היא היא ההתגלות האלוהית העליונה ביותר היא ‘נבואת האספקלריא המאירה’ – המראה המשקפת את עצמיותנו אל תודעתנו היא ה’פנים בפנים’ – הפנים המאירות שאנו רואים בתוכיות פנינו שלנו.


[i] האם לפי ריה”ל, כל התגלות נבואית צריכה את כל התנאים? סביר להניח שלא. האם לרמב”ם, לכל מדרגות הנבואה אותה מידת וודאות? סביר להניח שלא. כמו כן לפי הרמב”ם וכנראה גם ריה”ל לאחר ההתגלות בסיני, תבחן ההתגלות הנבואית על פי הדרכתה של תורה וממילא בתנאי שלא תסתור את נבואת משה. סביר שלא ריה”ל ואף לא הרמב”ם יתנגדו לכך שההתגלות תמשיך להיבחן על פי תולדותיה, הקיימים או הנמוגים, הטובים או הרעים, המבורכים או המקוללים, המפרים או המעקרים וכו’. כמו כן יש הבדל בים התגלות חד פעמית אפיזודית להתגלות ההולכת ונמשכת.