Print Friendly, PDF & Email

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: (שמות כא א)

פרשת משפטים מרגשת אותי בכל שנה מחדש. הראי”ה קוק לימד אותי לראות בה את לב התורה, את אופייה המהותי המובהק והייחודי של עבודת ד’ הישראלית, של הדבקות והקדושה באלוקי ישראל! הדברים הבאיםהם בעיקר מובאות מכתבי הראי”ה קוק על ערכם המיוחד של המשפטים בישראל, אותם ערכתי ולהם הוספתי מעט הסברים [1].


תקציר המאמר

פתיחה – התֶמָה המרכזית של המאמר.

הדינים, המשפטים, המסדירים את מערכות היחסים בין בני אדם הם יסוד התורה ותכליתה. יש בתורה עוד דברים, אבל הם אינם העיקר ואינם החידוש הייחודי שלה וגם לא הבשורה של אלוקי ישראל ועם ישראל לעולם.

פרק ראשון – משפטי התורה

עשיית המשפט בין אדם לחברו, היא החושפת את מהותה וערכה של התורה כתורת חיים. המשפטים הם קודש קודשים בישראל. הם המאפשרים לחיות את החיים כולם ממקור הקודש. לקיים האידיאל של ‘בכל דרכיך דעהו’. המשפטים הם יסוד הגאולה – מלכות המוסר הצדק והיושר.

פרק שני – תורה ודת, תיקון והתענגות

עֲבוֹדַת ד’ נֶחֱלֶקֶת לִשְׁתֵּי מַעֲרָכוֹת הַמַּעֲרָכָה האַחַת נוֹבַעַת מִמַּה שֶּׁצְּרִיכָה לִהְיוֹת מִתְגַּלָּה בַּמַּעֲשִׂים אוֹתָהּ הַהַכָּרָה, שֶׁהִיא מֻטְבַּעַת וּמְחֻיֶּבֶת לִהְיוֹת קְבוּעָה בַּנֶּפֶשׁ האלוקית שֶׁבָּאָדָם, שֶׁמִּתּוֹכָהּ הוּא מַרְגִּישׁ שֶׁהוּא צָרִיךְ לָתֵת כָּבוֹד לְיוֹצְרוֹ, לְהוֹדוֹת לוֹ עַל טוּבוֹ וּלְפָאֵר שֵׁם תִּפְאַרְתּוֹ. כְּשֶׁאוֹתָהּ הַהַכָּרָה מִתְגַּלָּה בַּמַּעֲשִׂים, יוֹצְאִים עַל פִּיהָ מַעֲשִׂים דָּתִיִּים, מֻגְדָּרִים וּמְפרָטִים, וּמְחֻזָּקִים בִּקְבִיעוּת צִבּוּרִית שָׁוָה. וְהַמַּעֲרָכָה הַשְּׁנִיָּה, הִיא בָּאָה לֹא לְבַד לְהוֹצִיא אֶל הַפּעַל אֶת הַהִתְגַּלּוּת שֶׁל כְּבוֹד ד’ יִתְעַלֶּה כִּי אִם לַהֲטָבַת הַחַיִּים שֶׁל הַפְּרָט וְשֶׁל הַכְּלָל.

המשפטים – הטבת החיים על פי חפץ ד’, הם הביטוי לסגולת ישראל והחלק הייחודי של תורת ישראל לעומת שאר הדתות שעניינן הוא כבוד ד’, אהבתו ויראתו. אמירה נכפלת ומשולשת – שני מטרות וטעמים למצוות: טעם עצמי – תיקון האדם והעולם. טעם צדדי – רוממות הרוח. שני תכנים בעבודת ד’: עבודה דמיונית – העצמת הרגש  הדתי. עבודה ממשית – תחיית הרצון לעשות למען הטוב העליון שיתרבה בעולם

פרק שלישי – דיני ממונות והתשובה מאהבה

דיני ממונות הם המקצוע הגדול שבתורה. לימוד דיני ממונות (ולא ‘אורות התשובה’…) הוא דרך התשובה היותר מקורית וטובה. גדולתו של הדור הנוכחי (המבקש לשוב מאהבה) ניכרת באור הצדק הכללי המאיר בו שהוא הסגולה הישראלית היותר פנימית,

פרק רביעי – סיכום בינים – עבודת ד’ לשני סוגיה – הטבת האדם ועולם; התענגות רוחנית ותיקון מעשי

התורה כוללת את שתי העבודות (הדתית והמיטיבה). הראי”ה ‘פוסק’ באופן חד משמעי שעבודת התיקון וההטבה, הבאה לידי בטויה המובהק ב’משפטים’, היא עבודת ד’ הישראלית המובהקת, היא הייחודית לתורה והיא עיקרה ותכליתה. עבודת ד’ הדתית, הינה אוניברסלית ואכן צמחה וקיימת בדתות רבות. מקומה בתורה הוא משני וטפל לעיקר עבודת ד’ הישראלית, אמצעי לתכלית שהיא הטבת החיים של הפרט והכלל.

הדת היא אמצעי עוזר להכשיר את המעשים, המידות, הרגשות, סדרי החברה החיצונים והפנימיים, באופן מתאים, המכשיר את החיים ואת ההוויה לדעת אלוקים. […] דת זהו השם הנאות אצל כל עם ולשון, לא כן בישראל. תורת חיים איננה דת לחוד, תורת חיים שלנו היא התגלות אלוקים, המתגלה מתוכה ביח[ו]ד כמכל ההוויה. (פנקס הדפים א [20])

פרק חמישי – עבודת ד’ הבוגרת

לאחר שהלכנו בעקבי הראי”ה בבירור אמיתת עבודת ד’ הישראלית אל מול הרגש הדתי והדתיות בכלל. נוסיף ונראה כיצד מנהיר הרב את עניינה של עבודת ד’ הישראלית הבוגרת במסגרת המאבק שלו באיוולת שביומרה הילדותית לדעת את העצמות האלוקית ולעשות את רצונו של האלוקים עצמו, ובסכנות שבה. ההשתחררות ממנה והפניה אל ההתגלות האלוקית שבספירות, ‘האידיאלים האלוקיים’, בלשונו, לדעתם ולעבדם (מלשון עיבוד) היא היציאה ממצרי האליליות אל מרחביַת האמונה.

פרק ששי – עבודת ד’ הכפרנית

הראי”ה עקבי במשנתו זו ומתוך כך הוא כותב במקומות רבים שכל פעולה ועשיה המיטיבה את האדם ולאדם, היחיד והחברה, בעיקר מבחינה מוסרית ורוחנית, אך גם בכל תחום חיים שמשפר את הקיום האנושי בעולם, גם גשמי ואסתטי וכיו”ב, הרי זו עבודת ד’ גם אם אינה מבוססת על אמונה וקריאה בשם שמיים ואף אם היא מבוססת על כפירה וקריאה בשם האדם והטבע וכו’.

חתימה – עבודת ד’ – להיות טוב לכל, עוד ועוד

האדם נוצר לעבוד עבודת אלוקים. עובד הוא את אלוקים במה שהוא משכלל את עצמו, את הווייתו, ואת כל ההוויה המתייחסת אליו, יחס קרוב או רחוק. מעבד הוא את רצונו, בהטביעו בקרבו הטבעה עליונה עדינה של הטוב האלוקי. (שמונה קבצים / קובץ א / קעג)

בחתימת החתימה הבאת את הדברים הכוללים בתוכם את כל דברי האגרת הזאת באופן צלול ובהיר, מרגש ומעורר השראה בכל פעם מחדש. הנה ראשיתם:

עַצְמוּת הַחֵפֶץ שֶׁל הֱיוֹת טוֹב לַכּל, בְּלֹא שׁוּם הַגְבָּלָה בָּעוֹלָם כְּלָל, בֵּין בְּכַמּוּת הַנִּטָּבִים וּבֵין בְּאֵיכוּתוֹ שֶׁל הַטּוֹב, זֶהוּ הַגַּרְעִין הַפְּנִימִי שֶׁל מַהוּת נִשְׁמָתָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל.


פתיחה – מתן תורה ואלה המשפטים

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, מה כתיב למעלה מן הפרשה? ‘ושפטו את העם בכל עת’ ואמר כאן ‘ואלה המשפטים’, והדברות באמצע. משל למטרונה שהייתה מהלכת, הזין מכאן והזין מכאן והיא באמצע, כך התורה דינין מלפניה ודינין מאחריה והיא באמצע, וכן הוא אומר, ‘בְּאֹרַח צְדָקָה אֲהַלֵּךְ בְּתוֹךְ נְתִיבוֹת מִשְׁפָּט: (משלי ח כ), התורה אומרת, באיזה נתיב אני מהלכת? אהלך בדרכן של עושי צדקה. בְּתוֹךְ נְתִיבוֹת מִשְׁפָּט התורה באמצע ודינין מלפניה ודינין מאחריה. מלפניה שנאמר, שׁם שׂם לו חוק ומשפט, ודינין מאחריה, שנאמר ואלה המשפטים. (שמות רבה משפטים פרשה ל ג)

 דינים, המשפטים, המסדירים את מערכות היחסים בין בני אדם, הם כְּלֵי זֵינָה של התורה. הם השומרים עליה מאויביה ולוחמים את מלחמתה באטימות ובניכור, ברשע ובאכזריות, בעוול ובדיכוי המצויים בחברה האנושית. בקיומם, נהיה עם ישראל ל’ממלכת כהנים וגוי קדוש’ בפועל, לעם קדוש לד’, ממנו מוארת ומתברכת האנושות. בכך הולך ומתממש חזון התורה – תיקון עולם במלכות הצדק והמשפט הטוב והיושר. יש בתורה עוד דברים, אבל הם אינם העיקר ואינם החידוש הייחודי שלה וגם לא הבשורה של אלוקי ישראל ועם ישראל לעולם.

לא אכביר במלים ואתן לדברי הראי”ה קוק לדבר בעד עצמם.


פרק ראשון – משפטי התורה

המשפט חושף את מהותה וערכה של התורה כתורת חיים

רב אמי ורב אסי הוו יתבי וגרסי ביני עמודי, וכל שעתא ושעתא הוו טפחי אעיברא דדשא ואמרי אי איכא דאית ליה דינא ליעול וליתי. (תרגום: רבי אמי ורבי אסי היו יושבים ולומדים בין עמודי בית המדרש. ובכל שעה ושעה היו מכים על בריח הדלת ואומרים, מי שיש לו דין, יבוא ויכנס לכאן ונדון את דינו).

ערך הדין והמשפט התור[נ]י הוא גדול מאד, באשר רק הוא קובע על התורה את החותם המיוחד, שהיא תורת חיים. תורה מתייחסת אל החיים המעשיים, בתור מאירה לנתיבות החיים, ולא רק בתור חכמה נאצלת לבדה. […] על כן היו (רב אמי ורב אסי) מאד זהירים שעסק תורתם העיונית לא יפריע את מהלך ההשלטה המעשית על החיים המעשיים מהשפעת התורה, שרק אז תצא תכלית התורה אל הפועל, בהיותה מתפשטת על אורחות החיים המעשיים. על כן בתור השלמה לשקידתם העיונית – דהוו גרסי ביני עמודי, […] כל שעתא ושעתא הוו טפחי אעיברא דדשא – להורות שפתחי התורה מפולשים (פתוחים) לדרך החיים, להוציא מהחושבים להסתפק בעסק התורה מצדה העיוני לבדו, ואינם משתדלים להגביר את השפעתה על החיים המעשיים. אבל הם, עם כל עוצם קביעותם בחלק העיוני שבתורה, אמרו, מאן דאית ליה דינא ליעול וליתי, ולא חשו על ביטול תורתם העיונית, כי זהו יסודה של תורה וקיומה התכליתי, להראות קיומה בפועל בחיים המעשיים החברותיים. (עין איה / שבת א / פרק ראשון דף י’ עמ’ א / ח).

המשפטים הם קודש קודשים בישראל. הם המאפשרים לחיות את החיים כולם ממקור הקודש. לקיים ‘בכל דרכיך דעהו’

מֶרְכַּז הַחַיִּים שֶׁל נִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל בִּמְקוֹר הַקּדֶשׁ הִיא. דֶּרֶךְ אֱמֶת וֶאֱמוּנָה נוֹלַדְנוּ, וּבָהּ אָנוּ מִתְגַּדְּלִים. אֵין בָּנוּ עֲרָכִים פְּרוּדִים, הָאַחְדוּת שׁוֹכֶנֶת בָּנוּ וְאוֹר ד’ אֶחָד חַי בְּקִרְבֵּנוּ. הַדִּינִים, דִּינֵי תּוֹרַת אֱלֹוקִים חַיִּים, מְצַיְּנִים אוֹתָנוּ מִכָּל עַם וְלָשׁוֹן. הַקּדֶשׁ הוּא פּוֹעֵל בְּקִרְבֵּנוּ פְּנִימָה, שְׁאִיפוֹת חַיֵּינוּ הַכְּלָלִיּוֹת אֵלָיו הֵן הוֹלְכוֹת. יֵשׁ נְטִיפוֹת שֶׁל קדֶשׁ בְּכָל עַם וְלָשׁוֹן, אֲבָל עֶרְכֵי הַחַיִּים כֻּלָּם, אֵינָם צוֹמְחִים מִזֶּה. לֹא כֵן בְּיִשְׂרָאֵל. “בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ”, שֶׁהִיא פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁכּוֹלֶלֶת כָּל גּוּפֵי תּוֹרָה, שֶׁיּוֹצֵאת אֶל הַפּעַל בִּיחִידֵי סְגֻלָּה, נַחֲלַת הַכְּלָל הִיא בֶּאֱמֶת. כָּל שְׁאִיפַת הַחַיִּים וְכָל חֵפֶץ הַחַיִּים, הַקִּנְיָן וּתְשׁוּקוֹתָיו, הָעשֶׁר וְהַכָּבוֹד, הַמֶּמְשָׁלָה וְהַהִתְרַחֲבוּת בְּיִשְׂרָאֵל, מִמְּקוֹר הַקּדֶשׁ הֵם נוֹבְעִים.

עַל כֵּן הַמִּשְׁפָּטִים הֵם קדֶשׁ קָדָשִׁים בְּיִשְׂרָאֵל […] משֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בְּתָפְסוֹ אִתּוֹ אֶת כּחַ הַמִּשְׁפָּט, בִּתְחִלַּת יְסוֹדוֹ בָּאֻמָּה, הֶעֱלָה אֶת כָּל עֶרְכֵי הַמִּשְׁפָּט עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת לְאוֹתוֹ הַתּכֶן הָאֱלֹוקי שֶׁמִּשְׁפְּטֵי יִשְׂרָאֵל בָּאִים אֵלָיו, וּדְרִישַׁת אלוקים בָּאָה יַחְדָּו עִם הַמִּשְׁפָּט הַיִּשְׂרְאֵלִי. “כִּי יָבא אֵלַי הָעָם לִדְרשׁ אלוקים, כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאלוקים וְאֶת תּוֹרתָיו”. וּדְרִישַׁת-אלוקים שֶׁל הַמִּשְׁפָּט נִשְׁאֲרָה סְגֻלָּה יִשְׂרְאֵלִית, שֶׁהִיא מִתְגַּלָּה בָּאפִי האלוקי הַכּוֹלֵל עוֹלְמֵי עַד, וְזוֹרֵחַ בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, בְּאֶרֶץ חֶבֶל נַחֲלָתוֹ, מְקוֹם הָאוֹרָה שֶׁל סְגֻלַּת הַקּדֶשׁ.

הַמִּינוּת הִפְקִירָה אֶת הַמִּשְׁפָּט, תָּקְעָה עַצְמָהּ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים וְהַחֶסֶד הַמְדֻמָּה, הַנּוֹטֶלֶת אֶת יְסוֹד הָעוֹלָם וְהוֹרַסְתּוֹ. וּמִתּוֹךְ עֲקִירַת יְסוֹד הַמִּשְׁפָּט מִתָּכְנוֹ האלוקי, תּוֹפֶסֶת אוֹתָהּ הָרִשְׁעָה הַיּוֹתֵר מְגֻשֶּׁמֶת […] אָמְנָם עֵינֵי כָּל מֻכְרָחוֹת לִהְיוֹת נְשׂוּאוֹת לְאוֹר עוֹלָם, אוֹר ד’, אֲשֶׁר יִגָּלֶה עַל-יְדֵי מְשִׁיחַ אלוקי יַעֲקב וְהוּא ‘יִשְׁפּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים’ (אורות, ישראל ותחייתו ג).

המשפטים הם יסוד הגאולה – מלכות המוסר הצדק והיושר

ישועות, זה סדר נזיקין. כאשר נתבונן ברוב הפגעים הבאים לאדם בפרט ולחברה האנושית בכללה, נמצא שצד המכריע שבהם בא מפני שליטת האדם באדם לרע לו. שאם היו כל בני אדם מבינים שההצלחה האמיתית אפילו בחיי ההווה תבוא לכל פרט רק בהשתדלות [ל]טובת הכלל, שמתפתח והולך לפי ריבוי המעשים הטובים הנעשים בהמון, להטיב את המצב הפרטי של זולתו, ועל אחת כמה וכמה שלא לגרום לו מועקה והכבדה בעול החיים (נזיקין), היו החיים הולכים ומתעלים בכל פרטיהם, וכמו שיהיה לעתיד לבא כשתמלא הארץ דעה את ד’. אמנם מה הוא הדרך המביא אל עומק ההכרה של הצדק הכללי? הנה כל דרכי התורה והיושר, הם מביאים לו ומכשירים אליו. אבל המשפט, המיוסד על פי ‘תורת ד’ תמימה’ שפרטיה משולבים לכללה הגדול, הוא אוצר בקרבו את יסוד הישועה הגדולה הכוללת ישועות רבות למין האנושי ולכל היצור כולו. ההדרכה המעשית שבמשפטי תורת אמת, הנובעים מעצת ד’ העליונה, היא משפעת את כח הישועה הכללית היותר גדולה על כל פרט ופרט שבחיים.. וכפי מיעוט כחו [של הרשע] בפועל, כן הוא מתמעט מן הלב מעט מעט, ותחתיו נכנסים רגשי המוסר הצדק והיושר שכפי הגברת שליטת כח המשפט האלוקי, כן יקטן כח הרשע, האוון והתרמית. והם אינם נבדלים רק ברצון ונטית רגש לבד, כי אם על ידי כח המשפט הם בפועל עומדים בחיים, מנהיגים אותו ושולטים עליו, על כן הם פועלים הישועות הרבות הנובעות ממעייני הישועה. ובאשר כל אלה הם יסוד תורת נזיקין לכל פרטיהם, על כן ‘ישועות, זה סדר נזיקין’. (עין איה / שבת א / פרק שני / קנו).


פרק שני – תורה ודת, תיקון והתענגות

המשפטים – הטבת החיים על פי חפץ ד’, הם הביטוי לסגולת ישראל והחלק הייחודי של תורת ישראל לעומת שאר הדתות שעניינן הוא כבוד ד’

עֲבוֹדַת ד’ נֶחֱלֶקֶת לִשְׁתֵּי מַעֲרָכוֹת. הַמַּעֲרָכָה האַחַת נוֹבַעַת מִמַּה שֶּׁצְּרִיכָה לִהְיוֹת מִתְגַּלָּה בַּמַּעֲשִׂים אוֹתָהּ הַהַכָּרָה, שֶׁהִיא מֻטְבַּעַת וּמְחֻיֶּבֶת לִהְיוֹת קְבוּעָה בַּנֶּפֶשׁ האלוקית שֶׁבָּאָדָם, שֶׁמִּתּוֹכָהּ הוּא מַרְגִּישׁ שֶׁהוּא צָרִיךְ לָתֵת כָּבוֹד לְיוֹצְרוֹ, לְהוֹדוֹת לוֹ עַל טוּבוֹ וּלְפָאֵר שֵׁם תִּפְאַרְתּוֹ. כְּשֶׁאוֹתָהּ הַהַכָּרָה מִתְגַּלָּה בַּמַּעֲשִׂים, יוֹצְאִים עַל פִּיהָ מַעֲשִׂים דָּתִיִּים, מֻגְדָּרִים וּמְפרָטִים, וּמְחֻזָּקִים בִּקְבִיעוּת צִבּוּרִית שָׁוָה. וְהַמַּעֲרָכָה הַשְּׁנִיָּה, הִיא בָּאָה לֹא לְבַד לְהוֹצִיא אֶל הַפּעַל אֶת הַהִתְגַּלּוּת שֶׁל כְּבוֹד ד’ יִתְעַלֶּה כִּי אִם לַהֲטָבַת הַחַיִּים שֶׁל הַפְּרָט וְשֶׁל הַכְּלָל.

עַל יְסוֹד הַמִּצְווֹת [כל המצוות שבתורה], שֶׁהֵן מֻגְדָּרוֹת בִּגְדָרִים אלוקיים בְּתוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה, הֵעִידָה הַתּוֹרָה: “וַיְצַוֵּנוּ ד’ אלוקינוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְטוֹב לָנוּ”, שֶׁהֵן בִּיסוֹדָן עֲבוֹדָה שֶׁל טוֹבָה [כלומר של הטבה] , וּמִכָּל-מָקוֹם “וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמר לַעֲשׂוֹת”, כלומר] שֶׁאוֹתָהּ הַהַרְגָּשָׁה הַכְּלָלִית שֶׁל הַכָּרַת כְּבוֹד ד’, עַל-יְדֵי הַחֲרֵדוּת אֶל דְּבָרוֹ, מִמֵּילָא הִיא מִתְגַּלָּה בַּעֲשִׂיַּת מִצְווֹתָיו [שעיקרון ההטבה].

גַּם לָעַמִּים, שֶׁדְּבַר ד’ לֹא נִגְלָה לָהֶם, לְעִנְיַן חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים מַעֲשִׂיִּים, שֶׁהוּא דָּבָר מְיֻחָד לְיִשְׂרָאֵל, אֶפְשָׁר שֶׁתִּתְכּוֹנֵן אֶצְלָם צוּרַת דָּת, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּם-כֵּן הַבָּעָה שֶׁל קְדֻשָּׁה, וְסִדְרֵי עֲבוֹדָה עַל-פִּי הַהַרְגָּשָׁה הַטְּהוֹרָה שֶׁל הַכָּרַת כְּבוֹד ד’ שֶׁתֵּצֵא אֶל הַפּעַל עַל-יְדֵי מַעֲשִׂים כָּאֵלֶּה, שֶׁלְּפִי מַצַּב הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּהֶם יֵשׁ בָּהֶם יַחַשׂ וְסֶמֶךְ לְאוֹתָהּ הַהַכָּרָה. אָמְנָם אוֹתוֹ חֵלֶק הָעֲבוֹדָה, הַמְיֻחָד בִּתְעוּדָתוֹ הַטּוֹבָה לְכוֹנֵן בְּפעַל אֶת חֵפֶץ ד’ בְּעוֹלָמוֹ, הוּא סְגֻלָּה מְיֻחֶדֶת לְיִשְׂרָאֵל, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ, וּמַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקב לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם.

וְעַל כֵּן יֵשׁ לַצַּד הַמִּשְׁפָּטִי שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהוּא בְּוַדַּאי בָּא לְתִקּוּן הָעוֹלָם בְּפעַל, יַחַשׂ מְיֻחָד לְיִשְׂרָאֵל דַּוְקָא: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם – וְלֹא לִפְנֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם. כִּי כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אֶת גִּלּוּי הַטּוֹב האלוקי הַכְּלָלִי, הַקַּיָּם וְהַנִּצְחִי, בַּמַּעֲטֶה הַמַּעֲשִׂי שֶׁל סִדְרֵי הַחַיִּים הַמֻּגְבָּלִים, צָרִיךְ דַּוְקָא כּחָהּ שֶׁל הַנְּבוּאָה הַשְּׁלֵמָה, שֶׁנִּתְיַחֲדָה לְיִשְׂרָאֵל בַּאֲדוֹן הַנְּבִיאִים עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁנִּגְלָה דְּבַר ד’ לוֹ פֶּה אֶל פֶּה. (אורות ישראל / פרק ח / ב)

שני מטרות וטעמים למצוות. טעם עצמי – תיקון האדם והעולם. טעם צדדי – רוממות הרוח

במעשה המצוות ישנן שתי מטרות, המטרה העצמית והשניה צדדית. העצמית היא עצמיותם של התיקונים שהמצוות עושות בחיים ובעולם, והצדדית היא שהעסק במצוות בתור מצוות ד’ מרומם ומעלה את האדם לספירה רוחנית גבוהה, מה שלא היה אפשר הדבר אלמלא היו לאדם עסקים רוחניים קדושים כמו מעשה המצוות. המטרה הראשונה נוהגת אצל כל בני אדם במידה אחת [שווה], והשנייה נוהגת ביחוד אצל המון בני אדם, שיכולים להתגשם ולפול לתחתית המדרגה בהיותם בלא עבודה רוחנית מעשית. אבל אנשים קדושים, שכל מחשבותיהם ורצונם וקשר חייהם כולו הוא מוסרי, רוחני ואצילי, ואדרבא, המצוות מצד המעשה שיש בהן הוא מפריע אותם מהילוכם הרוחני, מצדם אין במצוות הטעם השני, וכל קישורם במצוות המעשיות בא מטעם העצמי לבד, בלא תערובות של הטעם הצדדי. הטעם הצדדי הוא כמו שכר מצוה, והטעם העצמי הוא המצוה עצמה, אשרי איש ירא את ד’ במצותיו חפץ מאד, במצותיו ולא בשכר מצותיו. (שמונה קבצים / קובץ ו / עז)

שני תכנים בעבודת ד’. עבודה דמיונית – העצמת הרגש  הדתי. עבודה ממשית – תחיית הרצון לעשות למען הטוב העליון שיתרבה בעולם

מהות העבודה יש בה שני תוכנים, יש עבודה דמיונית, ויש עבודה ממשית. [העבודה ה]דמיונית היא מיוסדת להמשיך רגשי האדם לעניינים גדולים, והגדול מן הכל הלא הוא העניין האלוקי, ומתוך שהרגש יתמשך אחר הנשגב לא תהיה העכבה מצד הגוף וכחותיו כל כך להתגבורת הרוחנית העליונה. אבל העבודה הממשית היא ממש תחיית הרצון, והגברת הנשמה האלוקית, באדם ובעולם, על ידי מעשים טובים ושכלים אמיתיים, וכל דבר קדוש ואמת, על פי הטהרה השכלית והופעת אור התורה. בהערה המביאה לידי עבודה זו, מתגלה לאדם תוכן חיים, שיש לו מה לעשות בשביל הטוב היותר עליון שיתרבה בעולם […]. (שמונה קבצים  קובץ א תרנח)


פרק שלישי – דיני ממונות הם המקצוע הגדול שבתורה

כשחפץ אל הצדק המוחלט התיאורי בצורתו האצילית מתגבר הרבה בנשמת האדם, על ידי טהר נפשו במידות טובות ומעשים טובים, ותשובה גמורה מאהבה, פורצת היא התשוקה העליונה הזאת ובוקעת את כל האוירים הרוחנים, ודוחקת את עצמה עד למטה לארץ, ודורשת בחזקה את תפקידה להריץ בארץ משפט. ומזה נולדת חבה חמימה מאד לעיון ולשנון של עמקי ההלכות שבין אדם לחברו, והמקצוע היותר גדול שבתורה, שהוא דיני ממונות, הולך ומתרחב, מתחדד ומתלבן, ועמו כל המקצעות של ההלכות המעשיות. וכיון שהצורה הרוחנית של הצדק האלוקי מתגלמת בחיי המעשה, הרי היא מוסיפה עז, והנשמה מתחזקת עוד יותר, וההארה הרוחנית שלה, מתבררת עוד במעלה יותר עליונה. (אורות התשובה פרק יג ה)

לימוד דיני ממונות (ולא ‘אורות התשובה’…) הוא דרך התשובה היותר מקורית וטובה

דרך התשובה היותר מקורית וטובה, הנובעת מאור התורה בעולם, היא השנון בחלק דיני ממונות, וכל המשפטים שבין אדם לחברו, הכלולים אצלנו, בלמוד “חושן משפט”, בכל הבקיאות הגירסאית היותר בהירה וכל החריפות הישרה והרחבה היותר אפשרית. היא מתקנת את כל מכשולי הלב שבחיים ומעמידה את הצדק האלוקי על בסיסו הנאמן ונוטלת את מחץ הספק והנבוכה מתוך הנשמה, ע”י מה שמאירה היא באורה הבהיר את דרך החיים המעשיים. אמנם צריך תמיד להכשיר את הלב ואת המח ע”י יתר חלקי התורה, וביחוד ע”י השפעה מוסרית ועיונית חזקה ורחבה, בטל האור של ההגיונות הפנימיים שבהכרות האלוקיות האציליות, כדי שתהיה הנשמה מוכשרת להתדבק יפה כצדק האלוקי שבחלק המשפטי של תורת החיים, ואז יבא לה מקצוע זה כשמן בעצמותיה לרוממה ולשגבה. (אורות התשובה פרק יג ד)

שהרי:

ממעמקים באה התשובה, מעומק גדול זה שאין הנפש היחידית האישית לגביה חטיבה בפני עצמה, אלא המשך מהגדולה ההווייתית הכללית. הרצון של התשובה נוגע ברצון העולמי, במקורו העליון, וכיון שהזרם הכביר של שטף החיים הרצוניים פונה להיטיב, מיד נחלים רבים שוטפים בכל מלא היש לגלות את הטוב, ולהיטיב לכל. […] התשובה באה משאיפת המציאות כולה, להיות יותר טובה ומזוככת, יותר חסינה ומעולה ממה שהיא. בתוך חפץ זה חבוי כח חיים של התגברות על המדה המוגבלת של ההוויה ועל חולשותיה. והתשובה הפרטית, של האדם היחיד, וקל וחומר של הצבור, שואבת היא את כחה ממקור חיים זה, שהוא פועל תמיד בעוזו פעולה בלתי פוסקת. (אורות התשובה ו/א)

גדולתו של הדור הנוכחי (המבקש לשוב מאהבה) ניכרת באור הצדק הכללי המאיר בו שהוא הסגולה הישראלית היותר פנימית

זה הוא דבר מוחש וגלוי לעיניים, כי אור הצדק הפנימי, היושר הכללי והאהבה הלאומית הטהורה ברשפיה רשפי אש נתרבה ונתעלה בלב הדור הצעיר, במעולה שבו. על כן אף על פי שאין לו עדיין בפועל מאומה, כי כל ההסברים של כל אורחות היהדות, של כל הדברים היותר עיקריים יסודיים, המספיקים למי שתעודתם היא להיות כובשים, שריכוך לבבם היא שלמותם וקימוץ כחוותיהם הוא שבחם תהלתם, כל אלה, אמנם אינם מספיקים לאותם שכבר מלאו כח עלומים, ובלשד חייהם יש מקום לאור הצדק הכללי, שהוא הסגולה הישראלית היותר פנימית ועליונה, להיות מאיר ומופיע גם נוהם כנהמת ים לגליו, ושוטף בחזקת יד החיים הסוערים כנחל שוטף.  (מאמר הדור. עקבי הצאן עמ’ קטו)


פרק רביעי – סיכום בינים – עבודת ד’ לשני סוגיה – הטבת האדם ועולם; התענגות רוחנית ותיקון מעשי

עבודת ד’ היא הביטוי האישי והציבורי לאמונת האדם באלוהים. הראי”ה מבחין בין שני סוגים של עבודת ד’. לאחת, ניתן לקרוא: עבודת ד’ הדתית, לשנייה: עבודת ד’ שבתיקון ובהטבה. בראשונה – עבודת ד’ באה לידי ביטוי במעשים המביעים את הרגש הדתי של המאמין. בשנייה, היא באה לידי ביטוי במעשים המביעים את חפץ הטוב וההטבה של המאמין (שהינו סעיף מחפץ הטוב וההטבה האלוקי). הראשונה – עבודה בה מביע האדם את אמונתו באלוקים בכך שהוא פונה אל אלוהיו כדי לטפח את מערכת היחסים עימו ולהתענג עליה.  השנייה – עבודה בה מביע האדם את נאמנותו לאלוקים בכך שהוא מכוון ופונה אל העולם, כדי לטפח ולפתח אותו, מתוך עומק האחריות שהוא חש לתיקונו. בראשונה – הוא עושה מעשים הבאים להביע ולעורר את עצם הרגש הדתי, את היחס שלו לאלוקיו. בשנייה – הוא עושה מעשים הבאים לתת לזיקה וליחס שלו לאלוקיו ביטוי, בתיקון ושיכלול האדם והחברה בכל היבטי חייהם.

בניסוח נוסף:

עבודת ד’ הדתית, האקספרסיבית, מתקיימת בעיקר במצוות המביעות את האמונה באלוהים על גווניה השונים (כבוד, יראה, אהבה וכיו”ב), בכלים מכלים שונים (תפילה, שבח, תודה, הלל וכמובן, קורבנות). כמו כל הבעה, גם המצוות הדתיות הללו, מנביעות ולא רק מביעות. הן משמרות ומתחזקות, מעוררות ומעצימות את תודעת האמונה המועדת להישחק ולהישכח בשגרת החולין האפרורית ובמצרי תגרת ההישרדות. הערך הנוסף החשוב שלהם הוא תוקפן הציבורי, בו הן פועלות זאת על החברה כחברה, ולא רק על האדם כפרט, על רשות הרבים ולא רק על רשות היחיד, על היומיום ולא רק על הזמנים המיוחדים, בכל מקום ולא רק במקומות קדושים.

עבודת ד’ המיטיבה, האידיאליסטית, מתקיימת בעיקר במצוות המביעות את הנאמנות לאלוהים, בקבלת אחריות על תיקון עולמו ובהתמסרות אקטיבית אליה. גם מצוות אלו, מוטלות על החברה ולא רק ולא רק על היחיד, ומגמתן, תיקון האדם והחברה בכל מעגלי ומישורי חייהם, הרוחניים והגשמיים, על פי רצון ד’, חכמתו וטובו, המתגלים בצלם אלוהים שבאדם על כל צדדיו ובתורה על כל חלקיה.

הראי”ה רואה ומראה לנו שהתורה כוללת את שתי העבודות (הדתית והמיטיבה), אך הוא ‘פוסק’ באופן חד משמעי שעבודת התיקון וההטבה, הבאה לידי בטויה המובהק ב’משפטים’, היא עבודת ד’ הישראלית המובהקת, היא הייחודית לתורה והיא עיקרה ותכליתה. עבודת ד’ הדתית, הינה אוניברסלית ואכן צמחה וקיימת בדתות רבות. מקומה בתורה הוא משני וטפל לעיקר עבודת ד’ הישראלית, שמטרתה הטבת החיים של הפרט והכלל. במקום אחר מחדד הראי”ה ואומר בפירוש, שהיחס בין הדת לתורה הוא של אמצעי לתכלית. 

הדת היא אמצעי עוזר להכשיר את המעשים, המידות, הרגשות, סדרי החברה החיצונים והפנימיים, באופן מתאים, המכשיר את החיים ואת ההוויה לדעת אלוקים. […] דת זהו השם הנאות אצל כל עם ולשון, לא כן בישראל. תורת חיים איננה דת לחוד, תורת חיים שלנו היא התגלות אלוקים, המתגלה מתוכה ביח[ו]ד כמכל ההוויה. (פנקס הדפים א [20])


פרק חמישי – עבודת ד’ הבוגרת

עד כה הלכנו בעקבי הראי”ה בבירור אמיתת עבודת ד’ הישראלית אל מול הרגש הדתי והדתיות בכלל. במאמר ‘עבודת אלוקים’ (על גבי מאמר ‘דעת אלוקים’), מנהיר הרב את עניינה של עבודת ד’ הישראלית הבוגרת במסגרת המאבק שלו באיוולת שביומרה הילדותית לדעת את העצמות האלוקית ולעשות את רצונו של האלוקים עצמו ובסכנות שבה. ההשתחררות ממנה והפניה אל ההתגלות האלוקית שבספירות, ‘האידיאלים האלוקיים’, בלשונו, לדעתם ולעבדם (מלשון עיבוד) היא היציאה ממצרי האליליות אל מרחביַת האמונה.

כל המעיב והמחשיך בנו או בעמים אחרים את האורה האלוקית, את החפץ הציורי והמעשי, לשלטון של עילוי כל עז של צדק ואור, זה הוא תולדה של המחשבה הזרה, שלא תדע את שם ד’ ודרכיו. ואם תקרא בשם אלוקים, או תפנה אל האלילים, או תחקה לפנות אל היחש העצמי של האלוקות, שהזרות והריחוק יחשיך את האור […] ומבלעדי השאיפה המוסרית העדינה הפנימית, החקוקה באמת ליעקב וחסד לאברהם, הינם [בעלי ‘המחשבה הזרה, שלא תדע את שם ד’ ודרכיו’] משתחווים להבל ולריק, ומתפללים לאל לא יושיע.  תשועת אלוקים איננה קרובה כי-אם לפי אותה הרוממות המוסרית שתטביע הקריאה בשמו באומה, באנושיות ובמציאות… (עבודת אלוקים. עקבי הצאן עמ’ קלב)

ההכרה המבוכרת [של עבודת אלוקים] שהיא מיוחדת לישראל […] היא העיבוד של האידיאלים האלוקיים, לעבדם, לשכללם, להשתדל לשגבם, להאדירם בעם, באדם, ובעולם. וזה הוא עמק הדעה של “עם חכם ונבון – אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת”, המלאה אידיאלים נשאים ועצות אלוקיות אדירות ונאמנות איך להוציאם מן הכח אל הפועל לדור דורים. […] שמקצת תכנם האידיאלי [של האידיאלים האלוקיים] חקוק וקבוע הוא גם כן בנפש האדם, אשר עשהו האלוקים ישר, והחפץ היותר אדיר הצפון במעמקי נפשו הוא להוציא את האור הצפון ההוא תמיד מן הכח אל הפועל, לקרבם תמיד יותר ויותר לאותה השלמות הבלתי מוגבלת של האידיאלים האלוקיים בצורות החיים עצמם, של האיש, ושל הקיבוץ הכללי, של המעשה, ושל החפץ והרעיון. זאת היא עבודת ד’ הנאורה, עבודת בנים החשים בקרבם יחס פנימי אל אביהם מחוללם מקור הטוב החיים והאורה. (עבודת אלוקים. עקבי הצאן עמ’ קמה)

גסה היא מאד הקליפה של מושג עבודת ד’ בלב ההמון, ובימינו כבר הגיעה השעה שצריך לדקדקה (דק לעומת גס), כי עובייה המוזר מנשל מאיתנו אברים רבים ויקרים. המושג של רצון ד’, צריך להיות מוסבר באופן עדין, וממילא עדין יהי’ גם כן כל הערך של מלאת הרצון הזה. מה שחושבים על דבר עצמיות האלוקים, ומכוונים לזה במחשבה למרכז העבודה, כלומר, למלא את רצונו של אלוהים, מצד עצמותו האישית,  היא [עבודת אלוקים כזאת] בזמן הזה, מאבדת כל סגולה והוד אלוקי, והיא משפלת את הנפשות לשפלותה של האליליות הפעוטה, שהייתה מכוונת לעומת הילדות הפראית של האדם. האדם המפותח עולה הוא בהבנתו להכיר שכל מה שאנו פונים אל ההשלמה של ההכרה, של הטוב, של האומץ, של כל הנשגב, בזה אנו רואים את האלוקים. העצמיות היא רחוקה מציורנו, ואין אנו מוכנים [מסוגלים] כלל לחשוב אודותה בדבר אלוקים, ולא ליחש לה קישור מעשי ואמוני. הכל אנו צריכים להפנות לעומת המגמות הטובות הניכרות לנו, שהכל הוא גילוי אלוהות. רק הספירות יכולות להיכנס במחשבה וכוונת הלב, ולא אין סוף, שהוא למעלה מכל רעיון, והכל מוכיח עליו ושוקק לו בדומיה. (קבצים מכי”ק ב’, פנקס הדפים ד’ [22] / פנקסי הראי”ה ד’ פנקס הדפים ד’ [לא])


פרק ששי – עבודת ד’ הכפרנית

הראי”ה עקבי במשנתו זו ולכן הוא כותב במקומות אין ספור שכל פעולה ועשיה המיטיבה את האדם ולאדם, היחיד והחברה, בעיקר מבחינה מוסרית ורוחנית, אך גם בכל תחום חיים שמשפר את הקיום האנושי בעולם, גם גשמי ואסתטי וכיו”ב, הרי זו עבודת ד’ גם אם אינה מבוססת על אמונה וקריאה בשם שמיים ואף אם היא מבוססת על כפירה וקריאה בשם האדם והטבע וכו’

עבודת ד’ שבתיקון המוסרי של האדם והעולם

המהומה הכפרנית כל זמן שהיא עסוקה במגמות מוסריות, הרי היא ממש דרישת ד’. המוסר והרחבתו, הגדלת ערכם של החיים, עינוגם ושאיפותיהם, הוא בעצמו דרישת ד’ יותר משאר דרישות הבאות ברחשי לב בלבד, שאין בהם הטבה מעשית לסדרי החיים. מ”מ אמללים הם בני אדם כ”ז שאינם יודעים שכל מה שהם עסוקים בהרחבת המוסר ובקשת הטוב, זהו דרישת ד’. ונהרה רבה תופיע עליהם, כשיגלה להם רז זה. (יזרעאל תרע”ג. מאמרי הראיה א פירורים משלחן גבוה)

אין אנו מצטערים אם תוכל איזו תכונה של צדק חברותי להבנות בלא שום ניצוץ של הזכרה אלוקית, מפני שאנחנו יודעים שעצם שאיפת הצדק, באיזו צורה שתהיה, היא בעצמה ההשפעה האלוקית היותר מאירה. ואם תרצה האנושיות לכונן מצב של שווי משקל בחיים ומנוחה ללב בלא שום השפעה רוחנית כלל, הרינו מוצאים בה, אפילו אם לא תרצה להכיר את מהות הצדק המוסכם (אם רק יעלה בידה), את ההשפעה הרוחנית היותר אדירה. (אגרות הראיה א’ אגרת מד עמ’ מה)

כל התורה כולה היא שמותיו של הקב”ה, כל מדה טובה ודרך ארץ הרי הוא בכלל התורה, וכל חכמה נעוצה בתורה, ובכל צד טוב שיש באדם או בקבוץ כן שמו של הקב”ה מאיר בו, אלא שיש הבדל בין היודע שהכל הוא אור מתנוצץ משמו של הקב”ה, למי שאינו יודע זה. אבל ההבדל של חסרון הידיעה אינו כ”א הבדל דרגאי, ועצמיות הדבר תלויה בפנימיות הנקודה של הרצון עד כמה הוא מאומת לצד הטוב, שרק בו שורה אור צדיקו של עולם, המתלבש ביסוד כל, בחכמה ובחסד, כדי לתמם (להשלים) את החיזיון הרוחני והחזיון החומרי של ההוויה, כלומר האידיאל שלה וממשותה הריאלית […] (ש”ק ב קמו)

עיקר דעת ד’ היא עשות חסד משפט וצדקה. ורשע באמת, הוא מי שאינו נוטה לחסד ולמשפט ולצדקה. אבל מי שנוטה לטוב המידות, כיון שהיושר האמיתי פועל על נפשו, אינו צריך כי אם שיסבירו ויבארו לו שהיושר האמיתי, איננו יוצא אל הפועל כי אם בקיומה של תורה בישראל. (פנקס ראשון ליפו, סג)

מה שיש בספרים ונכנס בדבורים מן האמונה, הם דרכי הסבר להביא על ידם אל התמצית הפנימית של מה שהוא נשגב מהגיון ודבור. ויש אנשים, שבאין יחס לנאמר מן האמונה [בכ”י: ‘שאין להם כל יחס לכל הנאמר’, כלומר, שמה שנאמר ביחס לאמונה, לא לוקח את ליבם ואדרבא מעורר בהם התנגדות]. ו[עם זאת] במעמקי לבבם הם עם התמצית הפנימית שלה [של האמונה], ולמרות הריסות אמונתם, עשו מעשים טובים כבירים. אלה הם הרעים מבחוץ וטובים מבפנים, המכוונים לרוח דרא דעיקבא דמשיחא, דאיהו ביש מלבר וטוב מלגו, בבחינת החמור הטמא ומ”מ בתוכיותו גנוזה קדושה, שמתוך כך קדוש בבכורה, ונעלה הוא מגדר הטהרה החולית. (מידות ראי”ה, אמונה, כז)

ביחוד צריך האדם להרגיל עצמו לבא למדה זו להבין שהמוסר הטבעי והמוסר האלוקי הנם אחוזים זה בזה, ובאמת הוא ענין אחד. ע”כ כל מה שמרחיב לבבו יותר במוסר הטבעי, הוא מתקרב אל אור ד’. אמנם הכל נעוץ באמת בקדושת שם ד’, כדי שיוכלו העניינים המוסריים לעלות תמיד למעלתם הצפונה להם, ולא ירדו ברדת רוח האדם. […] על כן הקריאה בשם ד’ אלוקי עולם כשמצורפת אל המוסר הטבעי, היא נותנת לו את ערובתו הנכונה. (פנקס י”ג / קד)

כשם שהאמת האלוקית פועלת היא לתן אור וחיים לכל נשמה, גם אם היא מסתתרת תחת כמה כיסויים המעלימים אותה, כך השקר של הכחש באלוקים פועל הוא לרעה על כל מעמקי הלב והנשמה, ומזהם את כל חדרי החיים, אף על פי שהוא מסתתר לפעמים בכיסויים של אורחות מוסר, יושר ואהבת אמת. כי באין דעת אלוקים, אין מעמד לכל יושר ולכל אמת. אמנם כשחודר האמת והיושר בעצמו בתוך הלב, אף על פי שלא יהיה גלוי בראשיתו שהוא נובע ממקורו האלוקי, סוף סוף יעורר את כח המקור, ואור אלוקים יופיע על ישרי לב. (פ”א פסקאות יז)


עבודת ד’ הכפרנית שבתיקון הכללי של העולם

מתוך קטנות אמונה נדמה, שכל מה שבני אדם מזדרזים לחזק את מעמדם, להילחם נגד הרעות המתרגשות בעולם, לרכוש להם מדע, גבורה, יופי, סדר, שכל אלה הינם דברים היוצאים מחוץ לתוכן האלוקי שבעולם. ומתוך כך עין צרה צופה מתוך כמה אנשים,  שלפי דעתם עומדים הם על הבסיס האלוקי, על כל התקדמות עולמית, שונאים את התרבות, את המדעים, את התחבולות המדיניות, בישראל ובעמים. אבל כל זה טעות גדולה היא, וחסרון אמונה. הדעה הטהורה רואה היא את ההופעה האלוקית בכל תיקון חיים, יחידי וציבורי, רוחני וגשמי. היא מודדת את העניינים רק במידת התועלת שהם מביאים, או הקלקול שהם מקלקלים, ובמידה זו לעולם לא תהיה תנועה חייבת כולה, כשהיא עוסקת לברוא איזה דבר, בין גשמי בין רוחני. יוכל הדבר שיהיו בה מגרעות, אבל בכללותה, הכל הוא מכלל היצירה האלוקית ההולכת ופועלת. לא תוהו בראה לשבת יצרה. (שמונה קבצים / קובץ ב / קצ / ערפ”ט סח / אוהא”מ 70)

הפסקאות הבאות – למרות שהן מדברות על התיקון הכללי (גם הגשמי) של העולם כתשובה ועבודת ד’ וקידוש ד’, מתוך אמונה ולא מתוך כפירה, כפירה – מחדדות את ההבנה שכל תיקון והטבה בכל תחום הוא עשית רצון ד’ בעולם, הוא עבודת ד’.   

התשובה הכללית, שהיא עילוי העולם ותיקונו, והתשובה הפרטית, הנוגעת לאישיות הפרטית של כל אחד ואחד, עד כדי דקוּת הפרטים של תיקוני-התשובה המיוחדים, שרוח-הקודש יודע לפרטם לפרטים היותר בודדים, הן ביחד תוכן אחד. וכן כל אותם תיקוני התרבות, שעל ידם העולם יוצא מחורבנו, סדרי החיים החברתיים והכלכליים, ההולכים ומשתכללים עם תיקוני כל חטא ועוון מחמוּרים שבחמוּרים עד דקדוקי סופרים ומידות חסידות היותר מופלגות, כולם עושים חטיבה אחת, ואינם מנותקים זה מזה, “וכולהו לחד אתר סליקין. (אורות התשובה פרק ד ג)

אֵין סָפֵק שֶׁתִּקּוּן עוֹלָם מָלֵא וְהִתְרַחֲבוּת אוֹר הַקּדֶשׁ נִמְצָא בֶּאֱמֶת בְּכָל מְלָאכָה: כָּל תְּנוּעָה שֶׁמַּצֶּלֶת אֵיזֶה חֵלֶק מִן ההוויה מִן שְׁלִיטַת הַתּהוּ, דָּבָר גָּדוֹל וּכְלָלִי יֵשׁ כָּאן. אָמְנָם הַנַּעֲלָה מִכּל הִיא הַהַצָּלָה הַכְּלָלִית שֶׁל הַכְשָׁרַת הַחַיִּים הַפְּנִימִיִּים שֶׁל הַמְּצִיאוּת, לְהוֹצִיאָם מִידֵי גָּלְמוּתָם וּלְתַקְּנָם בְּתוֹר כֵּלִים שְׁלֵמִים הָעוֹשִׂים אֶת תַּפְקִידָם יָפֶה. […] לִפְעָמִים יֵשׁ כּחַ בַּצַּדִּיקִים לִתֵּן אוֹר קְדֻשָּׁה בְּעַצְמוּת הַמְּלָאכָה עַד שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ כּחַ מֵעֵין שֶׁל תּוֹרָה, לְהָבִיא לְחַיֵּי עוֹלָם-הַבָּא וּלְתַקֵּן אֶת הַפְּגָמִים וּלְהָשִׁיב בִּתְשׁוּבָה גְּמוּרָה אֶת עוֹסְקֶיהָ, ‘גָּדוֹל הַנֶּהֱנֶה מִיְּגִיעַ כַּפָּיו יוֹתֵר מִיְּרֵא שָׁמַיִם’ […] וְכָל מַה שֶּׁתִּגְדַּל הַשְׁפָּעַת לְשׁוֹן הַקּדֶשׁ בָּעוֹלָם, וְכָל מַה שֶּׁיַּעֲלֶה כּחַ הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה הַטְּהוֹרָה, הַמְאַמֶּצֶת לְהַרְחִיב אֶת אוֹר הָאֲצִילוּת האלוקית בָּעוֹלָם, לְבָרְרָהּ וּלְהוֹדִיעַ לִבְנֵי-אָדָם הֲדַר כְּבוֹדָהּ בְּכָל דַּרְכֵי הוֹדָעָה וּבְכָל דַּרְכֵי בֵּרוּר וְהַסְבָּרָה, כֵּן יוֹסִיף הָאוֹר לְהִגָּלוֹת עַל כָּל שָׂפָה וְלָשׁוֹן וְעַל כָּל חָכְמָה וּמַדָּע, וְקַל וָחֹמֶר שֶׁיָּחוּל אוֹר ד’ עַל כָּל דְּבָרִים שֶׁבְּטַעַם, בְּיפִי וּבְשִׁירָה, בַּהֲלִיכוֹת דֶּרֶךְ אֶרֶץ וּבְאָרְחוֹת הַנִּימוּס, וַאֲפִלּוּ בְּקִשּׁוּטִים וְהִדּוּרִים וְאָפְנֵי הַהַנְהָגוֹת וְהַנִּימוּסִים הַיּוֹתֵר מוֹדֶרְנִים, כַּמּוּבָן הַמֻּבְחָרִים וְהָעֲדִינִים שֶׁבָּהֶם, וּבְכֻלָּם יָחֵל אוֹר ד’ לְפַעֵם. (אורות התחיה טז)


חתימה – עבודת ד’ – להיות טוב לכל, עוד ועוד

האדם נוצר לעבוד עבודת אלוקים. עובד הוא את אלוקים במה שהוא משכלל את עצמו, את הווייתו, ואת כל ההוויה המתייחסת אליו, יחס קרוב או רחוק. מעבד הוא את רצונו, בהטביעו בקרבו הטבעה עליונה עדינה של הטוב האלוקי. (שמונה קבצים / קובץ א / קעג)

יסוד עבודת ה’ הטהורה, היא מטבעת באדם החפץ הפנימי, להיות תמיד הולך ומשתלם, ולהכיר באמת שתכלית ההצלחה, היא רק בהיות האדם תמיד קשור בחפץ של הוספת שלימות. כי הלא תכלית החיים היא קרבת אלוהות והוא ית’ אין סוג לשלמותו, על כן, כל מעלת האדם הוא שבכל עת יוסיף מעלה בקרבתו אל השם ית’. וזאת השאיפה שאין לה תכלית ולעולם לא יוכל האדם לומר בזה די. כי כל מעלה שיעלה בשלימות האמיתי, תעוררהו לדעת איך לקנות עוד כמה מעלות הסמוכות לה. ומתוך השאיפה של עבודת ד’ יכיר שאין תכלית ההצלחה לאדם לומר שהשיג כל השלמות הראויה לו להשיגה, כי אם שהוא תמיד שוקק להוסיף שלימות. על כן יוסיף באמת העובד האמיתי מעלות יקרות דבר יום ביומו, ובזה האדם מתרומם לתכליתו האמיתית. (עין איה ברכות א מג)

ביושר הדעת ובמידות הטובות, יש יותר אמונה ודבקות אלוקית, מבאמונה דיבורית וציורית רגשנית. (שמונה קבצים / קובץ א / רלד)

עצם עבודת אלוקים היינו הכשרת האדם להיות טוב לכל. שנאת הבריות היא עצם הגיהנם ויסוד עבודה זרה. (קבצים מכי”ק ב פנקס ה’ [128, 129])

האושר היותר גדול הוא, כשהאדם מרגיש באמת בנקודת נשמתו הפנימית שהוא משתוקק תמיד לטוב ולאמת, שהכל הוא בכלל טוב או בכלל אמת, וזוהי תשוקת אהבת ד’. (פנקס הדפים ד [74])

הַמּוּסָר אֵינֶנּוּ מִתְרַכֵּז רַק בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁל הַמּוּבָן הַחֶבְרָתִי בִּלְבַד. הַמּוּסָר הוּא רֵאשִׁית-הַכּל תְּכוּנָה פְּנִימִית עֲדִינָה, שׁוֹכֶנֶת בַּנְּשָׁמָה לְבַקֵּשׁ אֶת הַטּוֹב, אֶת הַטּוֹב הַמֻּחְלָט, לִהְיוֹת בְּעַצְמוֹ טוֹב, לִהְיוֹת דָּבֵק אֶל הַטּוֹב. (אורות, זרעונים)

מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר. מאז אשר החל אברהם אבינו לקרא בשם ד’, הייתה לנו לנחלה, כי כל מה שתהיה מושרשת בלבו של אדם יותר הקריאה בשם ד’, כן יגדל טובו וישרו, ויהיה יותר מאושר לעצמו ולחברה כולה. כנסת ישראל נתיחדה מכל האומות להרים ברמה את הדגל של החלטה זאת בעולם, שהטוב והיושר של האדם היא התכלית היותר נשגבה שלו, ושהקריאה בשם ד’ והשרשת ידיעה זו היא ההכשרה היותר בטוחה למגמה זו, עד שהמגמה וההכשר הנם דבר אחד ולא יתפרדו. וכאשר לתכלית השרשת הקריאה בשם ד’ בלב ונפש, ביחיד ובאומה בכללה, דרוש תלמוד קבוע, משחר טל הילדות של האדם, על כן לקח מקום בראש החינוך הישראלי תלמוד תורה, ודווקא תלמוד תורה ולא ידיעות אחרות, שאין מטרתן כ”א להכשיר את האדם למלחמת החיים, ולא לעשותו טוב וישר לפני ד’ ואדם. (אגרות הראיה / כרך א / קע)

הדברים הבאים כוללים בתוכם את כל דברי האגרת הזאת באופן צלול ובהיר, מרגש ומעורר השראה בכל פעם מחדש

עַצְמוּת הַחֵפֶץ שֶׁל הֱיוֹת טוֹב לַכּל, בְּלֹא שׁוּם הַגְבָּלָה בָּעוֹלָם כְּלָל, בֵּין בְּכַמּוּת הַנִּטָּבִים וּבֵין בְּאֵיכוּתוֹ שֶׁל הַטּוֹב, זֶהוּ הַגַּרְעִין הַפְּנִימִי שֶׁל מַהוּת נִשְׁמָתָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל. זאת הִיא יְרֻשָּׁתָהּ וְנַחֲלַת אֲבוֹתֶיהָ. הָרֶגֶשׁ הַטּוֹב הַזֶּה, לְפִי גָּדְלוֹ, הֶקֵּפוֹ וְעָמְקוֹ, כֵּן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מְעֻטָּר בְּחָכְמָה גְּדוֹלָה וּבִגְבוּרָה כַּבִּירָה, לְמַעַן דַּעַת אֵיךְ לְהוֹצִיאוֹ אֶל הַפּעַל בְּכָל גְּוָנָיו. וְזֶהוּ סוֹד הִשְׁתּוֹקְקוּת הַגְּאֻלָּה שֶׁבָּאֻמָּה, הַנּוֹתֵן לָהּ כּחַ לִחְיוֹת וּלְהִתְקַיֵּם בְּאפֶן הַמַּפְלִיא אֶת לֵב כָּל חוֹשֵׁב. כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בְּעמֶק חֶפְצָהּ אֵינֶנָּה מְחֻלֶּקֶת מֵהָאלוקות כְּלָל, הִיא מַלְבֶּשֶׁת אֶת הָאלוקות הַמִּתְגַּלָּה שֶׁבָּעוֹלָם הַכְּלָלִי, וַחֲפֵצָה בַּהֲוָיָתָהּ אֶת הַחֵפֶץ האלוקי שֶׁל טוֹב ד’ לַכּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו. זֶה הַטּוֹב הוּא הַסּוֹד שֶׁל הַגְּאֻלָּה, הַמֻּכְרַחַת לָבוֹא, הַטּוֹב מֻכְרָח לְנַצֵּחַ אֶת הַכּל, וְהַחֵפֶץ הֶעָמק וְהַמֻּטְבָּע שֶׁל הַטּוֹב, וְהַשִּׁקּוּק הַפְּנִימִי לוֹ בְּעֶצֶם תּוֹכִיּוּת נִשְׁמַת הָאֻמָּה, הַמִּתְבַּלֵּט בִּתְפִלַּת הָאֻמָּה הַפְּנִימִית, מַסְמִיךְ לָהּ אֶת הַגְּאֻלָּה. “וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, זֶה שֶׁסָּמַךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה”. (אורות ישראל / פרק א / ד)


[1] כמה הערות: א. תודה לחברים שעזרו לי ללקט את המקורות – עזרא, יאיר וישראל. שנית, כבר כתבתי בעבר באכסנייה זו על עבודת ד’ הישראלית (Rאו: ….) במאמר זה יש חזרה וחפיפה ובכל זאת החלטתי לכתוב ולפרסם אותו ומפני שאני סבור שיש במאמר זה חידוש גם בתוכן וגם בסגנון ובעיקר מפני חיבת הסוגייה וחשיבותה ורצוני לתרום ללימודה והפנמתה. ב. חשוב לי לומר את המובן מאליו – יש ביחס לסוגיה זו, קולות נוספים ואף שונים בכתבי הראי”ה. אני בקשתי להשמיע את הקול הזה כי אני סבור שהוא העיקרי. ג. לקחתי לעצמי את החירות והאחריות להרהיט את דברי הראי”ה על ידי השמטת של חלקים מהפסקאות (מסומן ב […]) ופה ושם להשמיט חלקי משפטים ומלים בודדות בלי לציין זאת, וכמו כן להסביר מלי ומשפטים בסוגרים. אני ער לבעייתיות של כך אך הכרעתי לטובת ההנגשה של הדברים לקרוא הלא ‘מקצועי’.

.